פנים מאירות חלק ב קנ

מראות מה שכתבתי בסוף תשובתי וז"ל עיקר חששא מחמת שיש רובא עצמות במקום אחד או קבר שהי' שם וכבר פסק הרמב"ם דאין קברי כותים מטמאין באוהל והא דגזרו במדורה כותים טעמא דהוי בכלל גזירות ארץ עמים אבל ליכא למימר דטעמא משום דהלכתא כרבנן דפליגי ארשב"י וס"ל דכותי' קרוים אדם א"כ הא דתנן בנגעים הכל מטמאין בנגעים חוץ מן הכותי' וא"כ ממעטינן להו מדכתיב אדם גבי נגעים ש"מ דהכי הילכתא והדרן לכללא קמן דעכ"פ לא יצא מידי שדה שנאבד בה קבר ישראל וטמא מדרבנן וכל הפורץ גדרן של חכמים ישכנו נחש והבא לטהר מסייעין לו מן שמים עכ"ל. הרי שלא כתבתי דהלכה כהרמב"ם אלא כתבתי ראי' ממשנה דנגעים דסתם משנה אזלי כרשב"י דכותי' אינם קרוים אדם והתוס' יום טוב הכריח פי' זה עיין שם ע"כ כתבתי ש"מ מהך סתמא דהכי הלכתא ואיך כתב שכתבתי בלי ראיה הלא הבאתי ראי' ת"ל שאין עלי' תשובה ועוד הרי כל הפוסקים ראשונים וגם האחרונים פסקו כהרמב"ם אלא מצד החומרא כתב הרא"ש והב"י דיש להחמיר אבל מצד עיקר הדין הלכה כהרמב"ם ועוד דהא טעמא דהני דחולקים על הרמב"ם דכתבו דלית הילכתא כר"ש אלא כרשב"ג דאמר בשילהי אהלות מדורות נכרים טמאין עכ"ל אין זה קושי' להרמב"ם דהרמב"ם מפרש טעמא דמדורות כותי' שהוא בכלל גזירת ארץ עמים וכן כתב רש"י בסוף אהלות משנה ז' ומסיים דאיכא למימר דמשנתינו נמי סברא דכותי' אינם מטמאים דלא כהתו' דפ"ט דב"מ עכ"ל א"כ אין שום ראי' לסתור פסק הרמב"ם ופשטא דסוגי' הש"ס בפ' המקבל אזלי כוותי' ובר מכל דין דהא כתב התוי"ט בסוף אהלות משנה ט' אע"ג דקימ"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו כו' כתב מהרי"ק שורש קס"ה דכללות דהלכתות לא אמרם על נגעים ואהלות וכיוצא בהן שאין נוהגים ובפסחים פרק ד' משנה ה' כתב דהדרן כללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו' לאו דווקא הוא דלא אמרה הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא וכן כתב הר"ן כו' וגם בפ"ח דעירובין האריך בזה ועיין במג"א סי' תקע"ה שמציין כמה מקומות דלפעמים פוסקים דלא כרשב"ג א"כ אין שום סתירה לפסק הרמב"ם ובפרט שהרמב"ם בדין זה אינו סותר הכלל דכל מקום ששנה רשב"ג אלא דכתב טעם אחר משום מדורות כותי' וכל הפוסקים פסקו כהרמב"ם ומצד החומרא החמירו ולא מצד הדין כמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"כ בבית יוסף ושפתותינו ת"ל בררו מללו: ומאחר שנישנת לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ואביא עוד ראיה לפסק הרמב"ם דאיתא בפ"ק אין מעמידין דף ל"ט ע"א שפיר נונא שרי קדש נונא אסור וסימנך קודש לה' איכא דאמרי קבר נונא אסור וסימנך קברי כותים וכתבו התוס' שר"ח גרס איפכא שפיר נונא אסור קדש נונא שרי ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וסימנך קבר כותים וכו' אין מטמאין באוהל כלומר אינו טמא עכ"ל והנה הגירסא הראשונה הכריחו מהש"ס וגירסא דקבר נונא שרי לא הוכרחו וכתבו בפשיטות ולי נראה דמוכרחים אנו לגרוס כמו גירסת ר"ח דאי כגירסת ספרים שלנו אם כן אמאי אנחי רבנן סמנא דקבר נונא אסור וסימנך קברי כותים ולא קאמר סתם וסימנך קבר דלרבנן אין חילוק בין קבר גוים לקבר ישראל אלא ע"כ דגרסינן דקבר נונא שרי ושפיר אנחי רבנן סמנא קברי נכרים דאין מטמאין וזה ברור לדעתי וכיון דסתמא דתלמודא קאמר וסימנך קברי כותים ש"מ דהלכה כרשב"י דקברי כותים אינם מטמאין ויש ראי' לפסק הרמב"ם. ומאי דמסייע לי' להחכם ממה שנזכר בתשובות חות יאיר אין זה אלא פטומי מילי דהא מצינו כמה פעמים דנקטי הפוסקים המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד ובספר יראים גופא כתב גבי נגיעה במת כותי המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד ולפע"ד הא הפסיד הברכה אלא על כרחך דאין זה אלא מדות חסידות והמקיל לא הפסיד על פי הדין לעת הצורך ות"ל דברינו מבוררים אשר הראתי פנים מאירות ומסבירות לכל אופן וכל פינה שפניתי אלא דרך ימין וה' ינחיני בדרך אמת לפענ"ד כתבתי נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה קנג כתב הטור א"ח בסי' תקפ"ב וז"ל ונוהגין בספרד לומר את יום חג פלוני הזה את י"ט מקרא קודש הזה ובחול המועד אומרים את יום חג פלוני הזה את יום מקרא קודש הזה והכי איתא במס' סופרים בין בתפלה ובין בכוס צריך להזכיר י"ט מקרא קודש הזה וכו'. ובאשכנז אין נוהגין לאומרו והכי מסתבר דכיון שאומר יום חג פלוני הזה הכל בכלל דמאי שנא להזכיר מקרא קודש טפי מאיסור עשיות מלאכה ושאר כל הלכותיו עכ"ל. והב"י בסי' תפ"ז נתחבט לישב מנהג ספרד: ול"נ שהוא ש"ס ערוך שצריך להזכירו דאיתא בשבועות דף י"ג יכול לא יהיה יום כיפור מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יום כיפורים הוא מ"מ וכתבו התוס' לא קראו מקרא קודש פי' בקונטרס שלא קיבל עליו בברכותיו מקדש ישראל וי"כ ואינו נראה דלא אשכחן ברכות בי"כ דלהוי דאורייתא ונראה לרבינו חננאל קראו מקרא קודש שמודו שב"ד קדשוהו ושבתו ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא קודש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שנתעצל לעשות מלאכה עכ"ל: ולפ"ז מיושב קושית הטור דכתב מ"ט להזכיר מקרא קודש טפי מאיסור עשיית מלאכה ושאר כל הלכותיו ולדברי ר"ח ניחא שהוצרך להזכיר שכל מה ששובת מכל מלאכה הוא שבות שמודה שב"ד קדשוהו ושובת מלאכה בשביל קדושת היום. ונראה דבח"ה נמי ניחא נוסח הספרד שאומרים מקרא קודש דאיתא בחגיגה דף י"ח תאמר בח"ה שקרוי מקרא קודש ולא מבעי' לדעת דס"ל דמלאכת ח"ה דאורייתא ניחא אלא אפילו לדעת דס"ל דמלאכת ח"ה דרבנן מ"מ כיון דבכל ח"ה מקריבין קרבנות ואנו מקיימי' ונשלמה פרים שפתינו אם כן במילת מקרא קודש מודו שמודה שב"ד קדשוהו והיום הזה הוא ח"ה ובזמן המקדש היה מקריבין קרבן וכמו כן היום אנו אומרים פסוקי קרבן ושפיר נתיסד המנהג לאומרו מקרא קודש והב"י כתב בסימן ת"נ שתפילת מוסף היא במקום קרבן מוסף ועיין בב"ח שם שכתב בפירוש הקרא דמקרא קודש הוא שיהיו כולם קרואים ונאספים ביום הזה לקדושת קרבן מוסף כו' והוא דעת הרמב"ן שהביא הב"י בסי' תפ"ז ושמעינן מזה דיש למנהג ספרד ראיה ברורה מש"ס: שאלה קנד נשאלתי לפרש דברי רש"י בחולין פ' השוחט דף כ"ח ע"א דתניא ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל בשחיטה ופי' רש"י מה פסולין כו' בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ונלאו כל הלומדי' למצוא פתח מי הכריח לרש"י להביא ההיא דספרי ונראה לי דהא איתא בבכורות דף ט"ו ע"א דילפינן פסולי מוקדשין מצבי ואיל מה צבי ואיל פטור מן הבכורה ומן המתנות אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות ולפ"ז הי' קשה לרש"י מאי וכי מה למדנו מצבי ואיל הלוא טובא למדנו שפסולי מוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות ולכך פי' רש"י בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה ושפיר קאמר מה למדנו בהמה מצבי ואיל אלא ע"כ מקיש צבי ואיל לבהמה וכו'. אבל התוס' בפ' בן סורר ומורה דף ע"ג ע"א כתבו בד"ה הרי זה בא ללמד ונמצא למד וז"ל והא דאמר בריש פ' ב' דחולין גבי צבי ואיל הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה פסולי המקודשים בשחיטה התם נמי יש לתרץ דאף למד קאמר דללמד אפסולי מוקדשין נמי קא אתי לפטור מן המתנות כדדרשינן בפ"ק דבכורו' ולפי דבריהם ניחא גירסא דילן וכן משמע שם מפי' רש"י וק"ל: שאלה קנה נשאלתי ב"ב אחד שמצא תיבתו פרוצה ונגנב מתוכה הון רב ויש לו אומדנא המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה המעשה הזה ואינו רוצה להודות אי שרי לי' לימסור לערכותיהם לענותו וליסרו עד שיתן תודה או לא. וכמו כן נשאלתי באחד ששלח משרתו להביא לו אבנים טובות שלו שהי' מופקדים אצל הסוחר ולאחר שמסר לידו הסוחר אבנים טובות העולים בסך ששת אלפים נתן לתוך כיסו התפור בבגדו ובבואו לבית בעליו פשפש ולא מצא האבנים טובות הנ"ל ומענה בפיו שנאבדו ממנו ויש כמה אומדנ' דמוכח שהוא שלח ידו בפקדון אדונו ומעיז פניו ומצחו כנחושה ומקשה ערפו אי שרי לי' לימסור לפני ערכותיהם וליסרו ולענו אותו עד שיתן תודה או לא כי יש לחוש שלא ילמדו ממעשיהם ויתרבו המתפרצים באדוניהם עכ"ל: תשובה כבר אמרו חז"ל בסנהדרין דף מ"ו תני' ראב"י אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי התורה אלא כדי לעשות סיג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאו לב"ד וסקלוהו. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאהו לב"ד והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך וכתב הטור ח"מ בסי' ב' וז"ל נראה שאפילו אין בדבר עדות גמורה שהי' מתחייב על פיהם בדין בשעה שהי' דנין דיני נפשות אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק אם נראה לדיין שיש צורך שעה לדיינו בכך הרשות בידו וכן אמרינן בפ"ק דנדה רב הונא קץ ידא מאדם אחד שהי' רגיל להכות את חבירו. ואין לחלק דדוקא משום לתא דעריות חמירי או בשביל נזק גוף אדם אבל לא בשביל ממון אבל כד דייקינן שפיר אפילו בעבירה דממון נמי מכין ועונשין ואפילו מן התורה אם אין רוצה להחזיר ולהשיב את הגזילה או את העושק דאמרינן בכתובות דף פ"ו ע"א א"ל רב כהנא לרב פפא מאי א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה