פנים מאירות חלק ב קמט

של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא עכ"ל הרי שפי' דבית הפרס הוא שדה שאבד בה קבר ועלה קתני ברה"י תולין דאינו אלא ספק דרבנן ומזה עלה בדעת החכם להחליט לרש"י בשדה שנאבד בה קבר אף ברה"י אינו אלא מדרבנן. ואני אומר שתלה בוקי סריקי בדברי רש"י הס מלומר כן שרש"י ס"ל כן לחלוק על הכלל כל ספק טומאה ברה"י טמא דמסוטה גמרינן ליה ואין חולק על זה דאף לפי דבריו שרש"י מפרש בשדה שאבד בה קבר מיירי ועלה קתני ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין וחכמים אומרים ברה"י תולין וע"כ הא דקתני תחילה על ודאי מגען ועל ספק טומאתן פירושו שנגע בוודאי בארץ עמים וספק טומאתן משום דכל עפר ארץ עמים מספקא לן בקבר של מת כפי' רש"י שם וכן אם נגע בגדי עם הארץ וכל אינך דחשיב התם פירושו שנגע בוודאי אלא טומאתן הם בספק א"כ רישא על ספק בית הפרס נמי מיירי בענין זה כמו שפירש"י כלומר על ספיקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס כו' וא"כ ע"כ סיפא דקתני ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין וחכ"א ברה"י תולין מיירי דמספקא לן אם נגע תרומה בעפר ארץ עמים וכן באינך וע"כ גבי בית הפרס נמי מוכרחים אנו לומר דספק אם בא בית הפרס או לא ובזה פליגי ר' יוסי וחכמים והתם טעמא רבה אית בי' כדפי' הרב רעב"ט דטעמא דרבנן דלא שורפין משום דהוי ספק ספיקא לקולא ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק טמאים ספק טהורים אבל אם נכנס בשדה שאבד בו קבר ברישא דשורפין אליבא דכ"ע אף לרישא ספק טומאה ברה"י טמא דלא יחלוק רש"י על הכלל בכולהו ש"ס ספק טומאה ברה"ר טמא דמסוטה ילפינן והתוס' הכריחו פירושם דמיירי בשדה שנחרש בה קבר אבל שדה שאבד הוי ספיקא דאורייתא ואמאי אמרי רבנן ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספיקות ברה"י טמא וכן הקשו התוס' בפ' חזקת הבתים דף צ"ה ע"ב מהא מתניתן דרבנן מטמאין אפילו בס"ס דתנן כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיק' ספיקות ברה"י טמא והתוס' לא ציינו הכא על פירש"י כדרכם תמיד לומר פי' בקונטרס כך ולא נהירא כיון שאינו מפורש בדברי רש"י די"ל דעל ספק מגען לא על בית הפרס קאי ולכך כתבו לפרש בפני עצמם דמסתמא על כל בבא דרישא קאי וכן פי' הר"ש במס' טהרות ועיין בתוס' דנדה דף ל"ג ע"ב שכתבו לישב פי' רש"י דאין להשוות גזירות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בס"ס עכ"ל. הרי שכל בר דעת יבין וישכיל שאף לפי' רש"י בשדה שאבד בה קבר ונכנס אדם לשם דטמא מדאורייתא ברה"י אליבא דכ"ע כיון שאין כאן אלא ספק אחד וקימ"ל דכל ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן ומה שכתב שבנזיר דף ל"ד פי' רש"י על מתניתן הסכוכית ובית הפרס שדה שנאבד בה קבר ונחרש ועלה בדעתו שדעת רש"י דסתם בית הפרס בין שדה שנאבד בה קבר ובין נחרש דאין לומר דנאבד ונחרש קאמר דהיינו שאבד הקבר ונחרש אח"כ דהא תנן באהלות דשדה שאבד בה קבר אינו עושה בית הפרס עכ"ל: ואני אומר דע"כ צריך לדחוק ולפרש דוי"ו דונחרש וא"ו המחלקת ולפ"ז כיון דאנו צריכין לדחוק בוי"ו דונחרש אמאי דחקינן לאפוקי נפשן בר מהילכתא ולומר דרש"י פליג אכללא דכולה ש"ס ועל פי' הגאונים הרמב"ם בפ' המשנה והר"ש ור"ע טוב לנו לומר דהכי פירושו שדה שנאבד בה קבר ונחרש ר"ל שע"י חרישה נאבד ומתחילה הי' ניכר וכן משמע מדברי רש"י פ"ק דע"ז דף י"ג ע"א דפריך הש"ס בית הקברות ס"ד טומאה דאורייתא היא ומשני אלא בית הפרס דרבנן ופי' רש"י בית הפרס שדה שנחרש בה קבר הרי להדיא ראי' דשדה שאבד בה קבר הוי טומאה דאורייתא ועל הראשונים אנו מצטערים אלא שבא להוסיף עלינו דרש"י פליג אכללא דש"ס בשדה שנאבד בה. קבר שלא יהי' טמא ברה"י מדאורייתא אלא מדרבנן ובר מכל דין די"ל דרש"י מפרש כדאיתא בספרי הביא הילקוט פ' חקת דף רצ"א כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס שדה שאבד בה קבר חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אין עושה בית הפרס ואגב דאיירינן בזה אזכיר מה דתמי' לי בשבת כתבו התוס' דשדה שנחרש בה קבר טהור מדאורייתא דלא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן דכתבו בנזיר פ' כ"ג ונזיר ובסוף פ' ב' דכתובות כתבו דבית הפרס שנחרש להכי הוי מדרבנן משום דהוי ספק טומאה בר"ה תיפוק לי' אף ברה"י לא הוי אלא מדרבנן משום דמדאורייתא לא חיישינן לעצם כשעורה כדפירשו בשבת ובנזיר וצ"ע: והדרן למילתא דאנו עוסקי' בו מה שכתב החכם ואיך שעלה בידינו דלכ"ע שדה שאבד בה קבר בר"ה דשמא אינו אלא גזירה דרבנן ומעתה הדבר דבנ"ד אין לנו עסק בדין זה שהרי שנינו בתוספתא הביאו הר"ש ז"ל בסוף אהלות וז"ל ואין מדור כותי' ובית הפרס בח"ל דדוקא בא"י גזרו משום דאיכא תרומות ומעשרות אבל בח"ל לא גזרו והיינו בין נחרש ובין אבד וכולהו גזירה דרבנן נינהו וכן פסק הרמב"ם ס"פ עשירי מהל' טומאת מת כו' באופן שאין בנ"ד שייך דין שדה שאבד בה קבר מאחר שדנו אנו לחצר זה כר"ה ואף אם דיינין לי' כרה"י נראה דאין כאן מיחוש ולא מבעי' לדעת רש"י ז"ל דסבר דהוא נמי מדרבנן אלא אפי' לדעת התוס' יראה דאין כאן חששות מאחר שכבר פינו כמה קברים משם אמרינן דאותן הי' מומרים כמו בשאר איסורין עכ"ל: ואני אומר מה שכתב אף אם נימא שהיא רה"י אין כאן בית מיחוש לרש"י ז"ל כבר כתבנו שתלה בוקי סריקי ברש"י ז"ל ומעולם לא עלה על דעת רש"י לומר בשדה שנאבד בה קבר ועל בתוך השדה שאין טומאתו אלא מדרבנן דמהיכי תיתי יחלוק על סתמא דש"ס ומה שכתב אף לדעת התוס' יש להתיר ולומר דטומאה הוא דאזלא כמו בשאר איסורין כבר הראנו פנים מאירות ומסבירות דלא דק כלל בהוראה זו כמו שכתבנו בתחילת דברינו ואף במאי דפשיטא לי' מהך תוספת' שהביא הר"ש ופסק הרמב"ם ס"פ י"א הנה הר"ש והרמב"ם לא הזכירו בית הפרס שאבד בה קבר אלא סתם בית הפרס וי"ל דווקא בשדה שנחרש בה קבר אבל לא בשדה שאבד בו קבר דמצינו כמה חלוקים גבי שדה שנחרש בה קבר כמו בחורש שאינו שלו או נכרי שחרש שאין בית הפרס לנכרי כמבואר במשנה פ' י"ז דאהלות משום דלא שייך קנס בנכרי וברמב"ם פ' עשירי מהלכות טומאת המת אבל בשדה שאבד בה קבר אין חילוק בין שדה שלו או של נכרים בכולם טמאים וטעמא רבה אית בי' כיון דברה"י איכא טומאה דאורייתא אף ברה"י גזרו ואין חילוק בין א"י או ח"ל משא"כ בשדה שנחרש דאין כאן שום טומאה דאורייתא וכן נראה מדברי הרמב"ם שבפ' שמיני כתב גבי שדה שאבד בה קבר מטמאה במגע ובמשא בבית הפרס וכל השדה כולה המאהיל עליו נטמאה ולא הזכיר שם שטמא מדרבנן. ובפ' עשירי כתב איזה בית הפרס זה המקום שנחרש בה קבר וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה קבר הרי במקום שנחרש בה קבר כתב שגזרו טומאה ובשדה שאבד בה קבר לא כתב שגזרו ש"מ האי טמא מדאורייתא והאי מדרבנן וסתם בית הפרס להרמב"ם שדה שנחרש בה קבר ועל בית הפרס כזה כתב בס"פ י"א אין מדור עכו"ם ובית הפרס בח"ל וכן הר"ש לא הזכיר בתוספתא אלא בית הפרס סתם ובח"מ בשדה שנחרש וי"ל כיון דבא"י מטעם קנס טומאת רבנן וי"ל דווקא שם ששייך תרומות ומעשרות אבל בח"ל לא רצו לקנוס אבל בשדה שאבד בה קבר לאו משום לתא דקנס טומאה דרבנן אלא כמו שכתבו התוס' והר"ש ז"ל דהושוו מדותיהם בין בא"י ובין בח"ל דהא מצינו כמה טומאות דרבנן בין בא"י ובין בח"ל טומאת משקין דס"ל לרב דרבנן וס"ל להמשקין משקין בי' טבחיא דין ממש כן עיקר נטילת ידים שגזרו חכמים על ידים שיהיו שניות וכל דבר שטבולו במשקי' צריך נטילה משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה א"כ יאמרו שלא גזרו בח"ל ונשתקע הדבר ולא נאמר ותחילת דבריו בירכתיא היא ואין לנו אלא חדושו בלבד דווקא גבי בית הפרס שנחרש דלא טמאוהו אלא משום קנס ולא קנסו בח"ל מטעמיא שכתב הר"ש אבל בשדה שנאבד בה קבר דחכמים טומאהו לאו משום קנס אלא משום לתא דטומאה וכיון דברשות היחיד טמא מדאורייתא ה"ה ברשות הרבים אין חילוק בין א"י ובין ח"ל: ומה שכתב החכם שלא מצא שום הוכחה מפ"ק דמועד קטן ואדרבה פשט' דסוגי' מוכח כדברי רש"י יע"ש עכ"ל. ולי נראה פשטא דסוגי' משמע כדברי התוס' דאי בית הפרס שאבד בה קבר אינו טמא אלא מדרבנן ואמר רב יהודא מנפח אדם בית הפרס והתירו לעשות כן לעושי פסח אבל בלאו הכי ובלא נפיחה לא א"כ קשה באמת למה חייבו לציין בבית הפרס שנאבד בה קבר ולא חייבו לציין בבית הפרס שנחרש בה קבר אלא ע"כ צריכין אנו לומר דזה מדאורייתא וזה מדרבנן וזה פשוט וברור וגם התוס' ופשטא דש"ס משמע דחיוב ציון דאורייתא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה הא מקמי דליתא יחזקאל ובוודאי קראי לא לטומאה דרבנן אתי ובחנם השיג על התוס' דדבריהם כראי מוצק: ומה שכתב החכם אבל מה נעשה על קברות הכותי' אשר הם בתוך החצר כו' וראיתי שכתב החכם המשיב דהלכתא כהרמב"ם ואנכי לא ידעתי איך הכניס ראשו בין ההרים הגבוהים להכריע ביניהם בלי טעם וראי' כו' ובסוף דבריו כתב וז"ל ומ"ש החכם להתיר וסמך עצמו לספר יראי' כו' סמך עצמו לכותל רעוע דמאחר דרבינא שהוא בתראה ומארי דשמעת' ס"ל דלרשב"י מטמאי' במגע במה שכתב מהיכי תיתי לא קימ"ל כוותי' עכ"ל. ואני אומר בשני דברים הנ"ל לא דק כלל ואחר אחרון אני בא במה שכתבתי סעד וסמך לספר יראי' וכי מפרש עליו להתיר רק השבתי מה שהי' כותב לי הרב מהר"ל שדבר זה מוסכם מכל הפוסקים השבתי שאינו מוסכם מכל הפוסקים שבעל היראים חולק על זה ומה שכתב בעל הגה' שכדברי הרמב"ם משמע בפרק הבא על יבמתו נלפע"ד דאין כאן סתירה דלתירוץ קמא דמשני סתמא דש"ס אף בנגיעה לא יש לנו סמך וסעד לדברי בעל היראי' שכתב המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד ואני לא הכרעתי בזה רק כתבתי שיש סעד וסמך לדברי בעל היראי' דפסק כסתמא דגמ' וסתמא דש"ס עדיפא לי' מלפסוק כרבינא אף שהוא בתרא והראתי באצבע שאין זה מוסכם מכל הפוסקים שיש דעת החולקים בזה ויש להם סמך מהש"ס וגם הבאתי מדברי הרשב"י בזוהר: וגם מה שתמה עלי איך הכנסתי ראשי בין ההרים הגבוהים בלי טעם וראי' ופסקתי דהלכה כהרמב"ם לא ידעתי למה הי' טח עיניו