פנים מאירות חלק ב קמח

מצוים שם הוי ר"ה וכבר כתבנו שנעשה מקום לבשל שכר אפילו בפתח אחד הוי ר"ה: ומה שכתב וז"ל אמנם אלו לא היה בנ"ד רק חששא זו של המומרים הי' מקום להתיר כו' עד מאחר שפינו משם כמה קברים ועכשיו אנו דנים על הנשארים אין ספק דאזלינן בתר רובא ואמרינן דכותים נינהו כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' פ"ג דקבר הנמצא סמוך לביתו של ישראל דאמרינן דכותי הוא משום דאזלינן בתר רובא בכל התורה ואפי' באתחזק איסורא ואפי' ברה"י טהור יע"ש עכ"ל. הנה עמדתי על דבריו ומשם מוכח איפכא וסתירה לדבריו דזה לשון תשובת הרשב"א שאלת קבר שנמצא בשכונת ישראל סמוך לביתו של יהודי אצל מפתן הבית מבחוץ ולא נודע אם ישראל אם כותי אם נדון דספקו טהור מפני שהוא ר"ה ורוב אנשי עיר כותים כו': תשובה כל כי האי גוונא לעולם ספיקו טהור ואפילו ברה"י שלא אמרו רה"י ורשות הרבים אלא בדאתחזק איסור' כגון תשע צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם אבל כאן אין הדבר תלוי אלא ברוב דכל דפריש מרובא פריש ורובא דאורייתא בין לקולא ובין לחומרא וא"ת והלוא אנשי עיר כקבועין חשבינן כדאיתא בכתובות אי דאזיל איהי לגבייהו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא היא דהתם בדאזלה איהי לגבייהו ונבעלה לאחד מהם נמצא שהיא קבלה מן הקבוע אבל כאן שאנו דנין על המת הזה שהפרשיהו והביאהו לכאן וקברוהו בוודאי בא מן הרוב חשבינן לי' עכ"ל הרשב"א. הרי לפניך בנידן דהרשב"א לא הי' ברור שנקבר שם ישראל רק שהביאו לשם לקבור אמרינן רוב וקרוב הולכים אחר רוב ולא הוי קבוע אבל בנ"ד הוי איפכא שידוע לנו בוודאי שנקבר בבקעה זו מת ישראל ואף שהרוב כותים הוי ממש כט' צפרדעים ושרץ אחד בניהם ואף שבכאן לא הכירו המקום מעולם באיזה מקום נקבר הישראל מ"מ הוי קבוע דרבנן כמ"ש התוס' בפסחים אף שנולד הספק במקום קביעות מ"מ קאמר הש"ס נכבשינהו וניידינהו ונימא דכל דפריש מרובא פריש מ"מ לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו ואדרבא נימא דכל דפריש מרובא פריש והוי ספק כמו בתחילה: הנה מה שכתב ועכשיו אנו דנים על הנשארים אין ספק דאזלינן בתר רובא לא ידעתי מאי קאמר דעכשיו דאנו דנים על הנשארים כו' דאם רצה להתיר מטעם רוב א"כ אפי' בתחילה הי' ראוי להתיר מטעם רוב דהואיל ורובא כותים נקברים שם ובכל התורה אזלינן בתר רובא ואפילו לענין טומאה כדאיתא במנחות ובביצה דף ל"ה ע"ב דאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' דאם נתערב כזית נבילה בהרבה זתים של שחוטה בטלה והנוגע בהם אינו טמא ולא הי' צריך לסייעו מדברי הרשב"א אלא ע"כ ברור הדבר דאין נידן דידן דומה לאיסור שנתערב דהא בקבר הנאבד אם ברה"י הוא מדאורייתא ואם בר"ה הוא מדרבנן וע"כ דלא שייך בקבר הנאבד שום ביטול אלא ספק טומאה אם האהיל על הקבר וברה"י הוי דאורייתא ובר"ה הוי דרבנן ואף בכל אסורין אם נתערב מין בשאינו מינו ואינו ניכר בטל ברוב והכא לא מהני כל העפר הקרקע ניבטל ה"נ לא מהני הני קברי נכרים ליבטל דספק אחד הוא אם האהיל על קברות של ישראל או לא והנך קברים כקרקע עולם דמי וא"כ מה לי מעיקרא או עכשיו דסוף סוף רוב קברי כותים הם וכמו שאין לנו היתר מתחילה כך אין לנו היתר עכשיו. ומה שמביא ראי' מתשובת הרשב"א ראי' זו סתירה גדולה לדבריו כאשר כתבנו דהמעיין בתשובת הרשב"א יראה עין בעין שהתם לא ידעו כלל שנקבר שם ישראל והביאו לשכונת ישראל לקבור כותים לכן כתב שבוודאי באו הקברים מן הרוב הכותי' אבל הכא הוי איפכא שבבקעה זו בוודאי נקברו שם שני ישראלים ורוב קברי כותים ופינהו משם קברים אמרינן דמן הרוב פנינהו ונשאר הספק כבתחילה: ומה שרצה עוד לומר מאחר שפינו משם כמה קברים תלינן לומר שאותו שפינהו הי' המומרים והנשארים הם כותים מידי דהוי כשאר דאמרינן הכי דאסורא הוא דאזיל כו' לא דק כלל וכבר כתבתי בתחילת דברי שהשבתי ודחיתי ראיית החכם ממדינות פולין שהתיר וז"ל טרם כל אראה להשיב על דברי החכם שהתיר מטעם שמא הושלכו כל המומרים חזרתי על כל צידי צדדים ולא יכולתי למצוא סעד וסמך לדבריו ראשון אם נימא שסמך על הא דאמרינן בפ' התערובות אמר רבה בר אבוה אמר ר"נ טבעת של ע"ז שנתערבו בק' טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאסורא הא תשובתו בצדו דטעמו דהתם משום דמדאורייתא בטל ברוב כמבואר בב"י סי' ק"י ולכך תלינן לקולא אבל גבי שדה שנאבד בה קבר דטומאה מדאוריית' ברה"י איך נתיר טומאה דאוריית' ברה"י מטעם שמא השלכו אדרבה נימא אי פרשי הני עצמות שלא בפנינו נימא דכל דפריש מרובא פריש כו' ואם נימא דטעמו משום דהוי ספק ספיקא ספק השליכו ואת"ל לא הושלכו שמא נגע זה אינו דהא אינו יכול להתהפך ועוד טעה בדבר משנה במס' טהרות פ"ו משנה ד' כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא עד ר"א אומר ספק ביאה טהור ולא מבעי' להני דמפרשי דטעמא דר"א דספק ביאה טהור משום דבעינן דומי' דסוטה דודאי נסתרה אלא דספק נגע ספק לא נגע אבל ספק ביאה טהור משמע אבל וודאי ביאה אף ר"א מודה לחכמים כו' אלא אפילו לפי' ר"י שכתבו התוס' בפ"ק דפסחים דף יי ד"ה ספק ביאה כו' הא קמ"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד אומר אני לא די דלא גמיר אף לא סביר דהא דאמרינן דאיסור נפל היינו היכי דאחד מן התערובות ניטל שלם כמות שהוא אבל בנ"ד הספק שמא נשאר עצמות מכל מת ומת וחזר הדבר לספק כשדה שנחרש בה קבר עכ"ל מה שכתבתי כבר להשיב להחכם שלא כתבו כלל שנעשה ר"ה ועתה באתי להוסיף שנעשה רה"י והוי טומאה דרבנן כמו שכתבנו בשם התוס' מ"מ משני צדדים אין הנידן דומה לראיה דהא לא התיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. וכן פסק הטור בסי' ק"י ובנדון דידן אין שייך דין זה ובכל נגיעה והליכה הוי ספק טומאה ועוד דהתם נאבד אחד מן העולם ואין אנו צריכין לדון על אותו חתיכה אבל לא נאבד אלא שפירש אחד מהן אין להתיר בשביל זה הנשארים ואדרבה אנו אומרים הך דפירש דהתירא הוא ואסורא ברובא כמו שאיתא שם בש"ס והביאו הטור והב"י בסי' ק"י אם כן ה"נ כיון דבמקום שהושלכו העצמות לחוץ צריכין אנו ג"כ לדון להתיר לכהנים במקום שהושלכו א"כ אין אנו אומרים הך דפירש דמת ישראל הוי אלא אדרבה אנו אומרים כל דפריש מרובא פריש ואיסורא ברובא איתא: וגם מה שכתב וז"ל וראיתי מ"ש החכם הזה לדון בנ"ד כדין שדה שאבד בה קבר והביא דברי ר"ש ז"ל שכ' בפ' י"ח מאהלות דאף בר"ה טמא מדרבנן כו' ותיקן לזה וכתב שירצוף הקרקע באבנים כו' ואני אומר שלא כיון יפה ונתחלף לו בין שדה שאבד בה קבר לשדה שנחרש בה קבר עכ"ל. נשתוממתי כשעה חדא איך שקר ענה בי ועיינתי בספרי לאחר שהבאתי דברי הר"ש בפ' י"ח דאהלות משנה ג' והעתקתי כל לשונו וכתבתי עכ"ל ואח"כ כתבתי הרי לפניך דבית הפרס אפילו בר"ה טמא מדרבנן ואף דאין הנזיר מגלח עליו מ"מ אסור לכהן לכתחילה לכנוס והתוס' בברכות דף י"ט ע"ב ד"ה מדלגין היינו כתבו בשם ר"ת דליתי להני כללי דתני בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ועוד שכתב הרב הב"י ביו"ד סי' שס"ט כו' עד משמע דנהי דמלקא לא לקי הכהן אבל מיהו אסור' איכא ואין לומר דהא קימ"ל בית הפרס שנידש טהור וה"נ האי חצר כבר נידש זה אינו דווקא לעושה פסח כו' עד אבל לשאר מצות לא התירו ואין לנו שום היתר אלא אם באנו לומר שירצוף החצר באבנים ותו ליכא למיחש שמא יסיט או יגע בעצם כמו דתנן במשנה ה' פ' י"א דאהלות כיצד מטהרין בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיט טהור ה"נ דכוותי': אך אומר אני בוודאי אם הי' נ"ד כמו בית הפרס שנחרש בה קבר שפיר מצינו היתר זה אבל בהאי איכא לספוקי בכל החצר שמא נקברו במקום שם מומרים והוי כשדה שאבד בה קבר ובית הפרס כזה אין לו היתר טהרה משום דהתם מספקינן כקבר שמטמא באוהל וכן פי' ר"ע כיצד מטהרין בית הפרס אבית הפרס הראשון קאי שהוא שדה שנחרש בה קבר עד כאן לשונו ועוד דאף אם נימא שלא הי' שכונת בתוך החצר רק סביב היסודות וכיון שחפרו שם והשליכו העצמות למקום המדרון יש לחוש שמא השליכו רובע עצמות מן המומרים במקום אחד ומטמא באוהל כו' עד וכבר כתבנו בשם תוס' דשדה שאבד בה קבר אפילו בר"ה טמא מדרבנן עכ"ל הוכרחתי להאריך כי פן ואולי לא יהי' תחת ידו גוף תשובתי: ועתה אשיב ידי להתפלא על החכם הזה אם מדת החכמים כן הוא ליטול עטרה לעצמו וליתלות בוקי סריקי באחרים הלוא ת"ל שפתי בררו מללו במה שכתבתי אחר דברי הר"ש הרי לפנינו דבית הפרס אפילו בר"ה טמא מדרבנן ע"כ אבית הפרס נקט בתחילת דבריו וסיימתי אחר שקלי' וטרי' אלא אם באנו לומר שירצוף החצר באבנים ותו ליכא למיחש שמא יסיט או יגע בעצם כו' הרי שפתי בררו מללו דאם הי' חשש כאן לשדה שנחרש בה דעיקר קפידא שמא יסיט או יגע בעצם ומי שיש לו מוח יבין וישכיל כי ת"ל שלא נכשלתי בזה ולא עלתה על מחשבתי מחשבות פיגול לא ירצה בזה וכתבתי בעצמי. אך אומר אני אם הי' נ"ד כמו בית הפרס שנחרש בו קבר שפיר מצינו היתר זה אבל בהאי איכא לספוקי בכל החצר שמא נקברו שם מומרים והוי כשדה שאבד בה קבר ובית הפרס כזה אין לו היתר טהרה וכן פי' ר"ע כיצד מטהרין אבית הפרס ראשון קאי וכו' הרי ת"ל עסקנו במשנה זו ובפירושה הנאמר בה ואיך עלה על דעת החכם לחשוד אותי בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים בה ובפרט שכתבתי בעצמי דבר זה שבנ"ד אין חשש מחמת שנחרש לבד אלא מחמת שנאבד ושדה שנאבד בה קבר כתבנו שאפילו בר"ה טמא מדרבנן כללא דמילתא אף אם מכ"ת לא העתיק דברי כהוייתן מ"מ לא ידעתי מאי אדון בי' דנקטי לי' רמות רוחא לומר כאלו לו לבד ניתנה המשנה ופירושה ואחרים שעסקו במשנה זו ובפירושים נעלם מהם דבר זה: ומה שכתב וז"ל אבל מעיקרא דדינא בנ"ד לא נגע ולא פגע בדין שדה שאבד בה קבר שדברי הרא"ש ברור מללו כו' דברשות הרבים אינו אלא מדרבנן עד וכן נראה מדברי התוס' בשבת דף ט"ו ע"ב ד"ה על ספק בית הפרס ורש"י ז"ל הוסיף וסביר' ליה דאף ברשות היחיד לא הוי אלא מדרבנן שפירש שם על ספק בית הפרס על ספיקו