פנים מאירות חלק ב קמו

איכא בשוקא הי' אסור להחמיר על עצמו וכן גבי אלעזר זעירי דהוי מסיים מסאני אוכמי ואמרו לו דבי ריש גלותא את חשיבת לאיתבולי אירושלים סבור יהורא הוא כדאיתא בהכונס דף נ"ט ע"ב ובסוף מרובה דף פ"א ע"ב רבי ורבי חייא הוי שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצידי דרכים הוי קא מפסיע ואזל ר' יהודא בן קנוסא קמייהו א"ל רבי לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א"ל ר' חייא שמא ר' יהודא בן קנוסה תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים כי מטו לגבי חזיי' א"ל אי לאו דיהודא בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגזירא דפרזלא ופירש"י הוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאוד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומיחזי כיהורא בגזירא דפרזלא כלומר נדוי הרי אף שרצה להחמיר אך מפני שהי' חושש שמראה עצמו שהוא ירא שמים יותר משאר חכמים דמחזי כיהורא. והים של שלמה בב"ק פ' מ' סי' מ"א כתב דאפילו בפני עצמו שלא בפני אחרים רצה רבי לנדותו משום יהורא כלומר שמראה עצמו ירא שמים והיא גאוה יתירתא וראוי לנדותו וא"כ שעכשיו שכמה גדולי ישראל הולכים במלבושים שחורים בשבת וא"כ אם אחד מני אלף רוצה לומר אקיים דברי המקובלים שכתבו שמצוה לילך במלבושי לבינים בשבת אין לך יהורא גדולה מזו וראוי לנדותו אם לא שהוא מפורסים בחסידות וכל מעשיו לשם שמים כההיא מעשה דיהודא בן קנוסא. בר מכל דין אומר אני דאפשר בעיתים הללו אין כאן מצוה בלבישת לבנים דאמרינן בנדה ד' כ' ע"א ובשבת דף קי"ד דאמר לי' ר' ינאי לבניו בני אל תקברני לא בכלים שחורים ולא בכלים לבנים כו' לבנים שמא לא אזכה ואהי' כחתן בין אבלים ש"מ דחתן בין אבלים אין שבח ושמחה לו וכיון דכ"ע נהגו האידנא במלבושי שחורים אם אחד לובש לבנים הוי כחתן בין אבלים ושמחה נהפכה לתוגה והמקובלים לא דיברו אלא בימיהם שלא הי' לובשים שחורים משא"כ במדינותינו הוי כחתן בין אבלים ועוד בדורות הללו יש לחוש לזחוחי לב ובפרט בזמנינו בעו"ה תחתונים למעלה עומדים במקום גדולים ונתקבלו בקהלות גדולות על ידי שררות וכספים המכחישים ומיד רוצם לדמות לאותן גדולים שהי' מימי קדם שהי' מפורסמם לחסידי וקדושי עליון שכל מעשיהם הי' לשם שמים והי' לובשים בגדי לבן לא כן עתה שנתרבו יהורי לב כל אחד אומר גדול וחסיד אני ע"כ אהו' ידידי ראוי להיות מכ"ת הצנועים והצנע לכת וכל הלבבות דורש ה' יחד ולדעתי יצא שכרו בהפסדו ואם רוצה לצאת ידי שמים ראוי להתנהג כשיבא לביתו ללבוש בגדי לבן ושם אינו חשש יהורא כולהו האי אבל בפני המון עם בבה"כ הוא כחתן בין אבלים ויש לחוש ליהורא ושב ואל תעשה עדיף הנראה לפי עניות דעתי כתבתי: שייך אחר שאלה דלעיל סי' י"ד תשובה מה שהשיב לי חכם אחד מן קונשטנטינא וז"ל עמדתי על השאלה ועל מה שהשיב עליו החכם המשיג נר"ו ואנכי הרואה שהדבר ידוע בוודאי שהי' מומרים קבורים בתוך בית קבר הנזכר ואם הדבר כן יש לדון להחמיר שלא יכנסו הכהנים לתוך החצר והבנינים שמא ישראל מומר קבור שם ומטמא באוהל כמה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' קצ"ד ומה שכתב החכם המשיב לדון בזה ספק טומאה ברשות הרבים וההיא דפרק ב' נדרים דבתלת גברי הוי רשות הרבים ככתוב שם אינו מחוור לע"ד דהן אמת שכן פסקה לזו הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נזירות מ"מ מחלוקת בצדו הוא הראב"ד שסובר שצריך שיהיה שלשתם במעמד אחד יחד כדי שיהיה נדון כר"ה וכל שאינן במעמד א' לא יצא מרשות היחיד כמ"ש בהשגות שם. והגם שהרב ל"מ שם כתב בדברי הראב"ד כוונה אחרת מ"מ הרואה יראה שמה שהבין מר"ן ז"ל הוא האמת ומסייע לי' הנוסחא שהביא הרב שם וגם התוספות ז"ל יר' שסוברים כהראב"ד שכתבו שם בר"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה בניכם וז"ל והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברה"י כו' הרי בביאור כס' הראב"ד שכתבו והוא עומד ברחוק נ"ל שאף שעומדים בתוך החצר כיון שעומד מרחוק ואינו במעמדן הוי ס"ט ברה"י ואי הוי ס"ל כהרמב"ם הל"ל והוא עומד בחוץ והדברים מוכיחין כמו שהבין מר"ן ז"ל וא"כ בנ"ד לפי סברת הראב"ד והתוס' ז"ל לא יוכלו הכהנים לבא אל תוך החצר בלתי אם נועדו שלשה אנשים יחד וזה לא יתכן בכל כניסה וכניסה ונמצא בא לידי טומאה: אבל מה שיש לראות בזה הוא אם יש לחצר זה ב' פתחים ורבים נכנסים בזו ויוצאים בזו פשיטא דהוי רה"ר כרבנן בפ"ח מאהלות ופסקה הרמב"ם בפ"כ מהל' שאר אבות הטומאה ואף אם אין לו אלא פתח אחד יראה דהוי ר"ה כיון שהיא חצר גדולה מסתמא היה מלאה דיורין וכיון שכן נדון אמצעי של חצר הוא דומה כבקעה בימות החמה וגם בבה"כ הוי ר"ה כמשמע החכם כו' ויר' דהוי דומי' דעזרה שכתב הרמב"ם שם שהוא רשות הרבים ועי' בירושלמי פ"ק דסוטה דאמר התם א"ל אל תכנסה לב"ה כו' הי' סעד לזה עיין שם וא"כ חזרנו לספק טומאה בר"ה טהור אלא שכבר אמרה בפ' אין מעידין ס"ט בר"ה הלכה ואין מורין כן כו' ומ"ש החכם המשיב בזה אינו ברור לע"ד מתוך דברי הרמב"ם ע"פ משנה פ"ח דעדיות וריש בפ"ב דטהרות: אמנם אלו לא הי' בנ"ד רק חששא זו של המומרים היה מקום להיתר מטעם דאע"ג דידעו בוודאי שהי' מומרים קבורים שם מ"מ פשיטא שמעולם לא ניכר באיזה מקום רשעים קבורים והנה מאחר שפינו משם כמה קברים ועכשיו אנו דנים ומסתפקים על הנשארים מהם הנה כי כן אינו ספק דאזלי' בתר רובא ואמרי' דכותים נינהו כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' פ"ג דקבר הנמצא סמוך לביתו של ישראל דאמרינן דכותי הוא משום דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה ואפילו בדאתחזק אסורא ואפי' ברה"י טהור יע"ש וה"ה בנ"ד דאמרינן הכי דאלו הקברות הנמצאים בתוך החצר הכותים הם כי רבים. ועוד בה מאחר שפינהו כמה קברות והשליכום לחוץ רחוב תלי' לי' שאותם שפינהו היה המומרים והנשארים הם הכותים מידי דהוי כשאר אסורין דאמרינן הכי דאסורי הוא דאזדא לי' כמבואר ביו"ד סי' ק"י וקבוע לא שייך הכא לאו דאורייתא ולאו מדרבנן כמבואר. וראיתי מה שכתב החכם הנ"ל לדון בנ"ד כדין שדה שאבד בה קבר והביא דברי ר"ש ז"ל שכתב בפ"ח מאהלות דאף בר"ה כו' טמא מדרבנן ותקן לזה וכתב שירצוף הקרקע באבנים כו' ואני אומר שלא כיון יפה ואם הדבר כן דשייך כאן דין שדה שאבד בה קבר לא תקן כלום בזה שכתב שירצף כו' ונתחלף לו בין השדה שאבד בה קבר לשדה שנחרש בה קבר דזו ששנינו המרצף בית הפרס באבנים טהור לא נאמר אלא דווקא בשדה שנחרש שהוא בית הפרס א' כמו שכתב שם רש"י משנה ד' אבל בשדה שאבד בה קבר לא מהני רצוף אבנים כיון דמטמא באוהל כמבואר שם במתני' ובפ"ק דמ"ק וע"ש וכן מאי דאמרינן בכמה דוכתי' מנפח אדם בית הפרס כו' ובית הפרס שנידש טהור וכו' לא איתמר אלא דוקא בנחרש כו' דלא מטמא באוהל כמו שיראה המעיין בכל המקומות שהזכירו בית הפרס בגמרא ועיין בתוס' ס"פ דנדה יע"ש וזה פשוט: אבל אעיקרא דדינא בנ"ד לא נגע ולא פגע בדין שדה שנאבד בה קבר שהרי דברי הר"ש בררו מללו דמסתברא דשדה שאבד כו' ברה"י טמא מדאורייתא כו' אבל בר"ה אינו אלא מדרבנן כדאמר בכל דוכתי' בבית הפרס דרבנן והיינו בין נחרש ובין אבד דרבנן החמירו בו כו' כמבואר בדבריו שם וכן נראה דעת התוס' ז"ל בפ"ק דשבת דף י"ב ע"ב בד"ה על ספק ב"ה שכתבו וז"ל נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל בשדה שאבד כו' הוי ספק דאורייתא כדמוכח במ"ק והיכי אמרינן ברה"י תולין כו' יעוין שם והן עצמן דברי ר"ש בפ"ד דטהרות והנראה ברור מדברינו הוא דווקא ברה"י היא מדאורייתא אבל בר"ה אינו אלא גזירה דרבנן דומיא דנחרש וזה מוכח בהכרח גמור דהא קימ"ל ס"ט בר"ה טהור וכן נראה מדבריהם סוף פרק ב' דכתובות יעוין שם ורש"י ז"ל הוסיף וס"ל דאף ברשות היחיד לא הוי אלא מדרבנן שפי' שם בשבת על ספק בית הפרס וז"ל על ספיקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר אינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא עכ"ל הרי שפיר דב"ה הוא השדה שאבד בה קבר אינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא עכ"ל. ועלה קתני ברשות היחיד תלינן דאינו אלא ספק דרבנן: ואיברא דקשה לזה מ"ט ספק טומאה ברה"י טמא ויש לישב ואין כאן להאריך וכן פירש ז"ל בפרק כהן גדול ונזיר אמתני' אבל סככות ובית הפרס שדה שנאבד בה קבר ונחרש וכו' כנראה דס"ל דסתם בית הפרס הוי בין נחרש ובין אבד וסתמא קתני בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ואין לומר דנאבד ונחרש קאמר דהיינו שאבד הקבר ונחרש אחר כך דהא תנן באהלות דשדה שאבד בה קבר אינו עושה בית הפרס אם נחרש יעויין שם והתוס' ז"ל כתבו שם בית הפרס שדה שנחרש כו' משום דלשיטתייהו אזל כנז' אבל דעת רש"י כמו שכתבנו וע"ש בתוס' ז"ל דמוכח במ"ק דהוי מדאורייתא כו' בע"ד לא מצאתי שם שום הכרח ואדרבה פשטא דסוגי' מוכח כדברי רש"י ז"ל יע"ש. ואיך שיהי' עולה דלכ"ע שדה שאבד בה קבר בר"ה דטמא דאינו אלא גזירה דרבנן כמו שהוכחנו ומעתה הדבר ברור דבנ"ד אין לנו עסק בדין זה שהרי שנינו בתוספת' הביאו ר"ש ז"ל בסוף אהלות וז"ל ואין מדור הכותים ובית הפרס בח"ל ע"כ וכתב שם הר"ש ז"ל וז"ל. וכתב וכו' וי"ל דאיצטרך משום כהנים דאסורי במדור העמים ובבית הפרס כו' ובמדור העמים ובבית הפרס שבח"ל שרי הכהנים שבח"ל דדוקא בא"י גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות כו' אבל בח"ל לא גזרו. ועוד שאינו יכולין לעמוד בה כו' יע"ש והרי מבואר שכיון שטומאות בה"פ אינו אלא מדרבנן בח"ל לא גזרו והיינו בין נחרש ובין אבד דכולהו גזר' דרבנן נינהו כמ"ש ותוספתא זו היא הלכה פסוקה הביאו הרמב"ם סוף פרק י"ג מהל' טומאת מת יע"ש ומה שכתב הר"ן ז"ל שם בב"מ בשם מהרי"ק בפ' תוספתא זו המעי' יראה שאין לשון תוספתא ולשון הרמב"ם סובלו ואין לנו אלא דברי ר"ש הברורים ומי כמוהו מורה באופן שאין בנידן דידן שום דין שדה שאבד בה קבר מאחר שאנו דנין לחצר זה כדין ר"ה כנז' ואף אם דנינן ליה כרה"י נראה דאין כאן בית מיחוש ולא מבעי' לדעת רש"י ז"ל דסבר דהא נמי מדרבנן דהיינו דינא דתוספתא אלא אפילו לתוספות ור"ש יראה