פנים מאירות חלק ב קמה

דאיתא בא"ח סי' תכ"ב דאם שכח ולא התפלל מנחה ביום שלפני ר"ח דמתפלל ערבית שתים ואם הזכיר בשניה ולא בראשונה שני' עלתה לו וראשונה לא עלתה לו וצריך לחזור ולהתפלל לתשלומין הרי אם התפלל ועבר על תקנת חכמים מחויב שנית להתפלל וה"ה בהבדלה וכן מהא דאיתא בא"ח ס"ס ס"ס ע"א דכל אדם אסור לקרות ק"ש תוך ד' אמות של מת משום לועג לרש ואם קרא לא יצא וכיון שלא יצא מחויב לחזור ולקרות ק"ש א"כ ה"נ שהבדיל בשעה שאינו מחויב כמאן דלית' דמיא וחל חיוב הבדלה עליו אח"כ אבל כד דייקינן שפיר נראה דאין צריך לחזור ולהבדיל דהא האי דינא דאם קרא תוך ד' אמות של מת דצריך לחזור ולקרות אין לו שורש בש"ס רק הרמב"ם כתב בפ' ג' מהלכות ק"ש דין ב' וז"ל אין קורין בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא וכתב הראב"ד וז"ל אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל וכתב הכ"מ דטעמו משום דכיון לא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ"כ הרמ"ך ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת אי נמי כיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור אפי' אם הי' שוגג כדי שיזהר פעם אחרת עכ"ל הרי שכמה גאונים ס"ל דאין צריך לחזור ולקרות וקרוב הדבר שגם הרמב"ם ס"ל כן כיון דיש לפרש שאף הוא לא אמרה אלא אאינך אלא דבא"ח סי' ע"א סתם הרב הב"י ופסק כדעת הרמב"ם ומפרש כתירוץ אי נמי שתירץ בכ"מ ובאמת לא ידעתי למה החליט כתירוץ השני ולא כתירוץ ראשון כיון דנוכל לפרש שהרמב"ם לא פליג אראב"ד והרמ"ך ונראה דאפילו אם אנו מפורשים שהרמב"ם ס"ל דצריך לחזור ולקרות אין הנידן שלנו דומי' לראי' דהא בירושלמי מספקא לי' מפני מה אם רצה להחמיר דאין שומעין לו אם מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו וכתב הב"י ולענין הלכה כיון דבירושלמא מספקא לי' היכי דיש מי שישא משאו אם רשאי להחמיר על עצמו וספיק' במידי דרבנן הוא דהא מדאורייתא ליכא אסור' במילתא הרוצה להחמיר על עצמו היכי שיש לו מי שישא משאו אין מוחין בידו וכש"כ דלהרמב"ם ורש"י ז"ל רשאי להחמיר על עצמו וכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר על עצמו היכי שיש לו מי שישא משאו מיהת עכ"ל. ולדידן יש חברה קברנים והם טורחים בכל מילי דמת פשיטא יש לסמוך בדעבד שכבר בירך המבדיל שיצא ובר כל דין בענין הבדלה נחלקו גדולי עולם הר"ם מרוטנבורג ס"ל שצריך להבדיל אחר קבורה והר"י כתב שאין להבדיל וכתב הטור שלזה הסכים אביו הרא"ש ז"ל והביא הב"י בשם תשובת הר"י בנו שאף בתשובותיו פסק כהר"ם רבו מ"מ היכי שהפוסקים סותרים תשובתיו הולכים אחר הפוסקים שהי' אחרונים ואף שבש"ע לא פסק כהרא"ש אלא כהר"ם רבו מ"מ בדעבד נוכל לסמוך שאינו צריך לברך דאף אם נימא דאין יוצא ידי חובתו מ"מ דילמא הילכתא כהרא"ש וכהר"י דיש לומר באונן כיון שהי' פטור מן הבדלה שוב אינו מבדיל וכן פסקתי הלכה למעשה שאין צריך לחזור ולהבדיל אחר קבורה שנית לפע"ד כתבתי. נאום מאיר בהר"ר יצחק חותם בק"ק אייזינשטאט: עוד ראיתי בדברי אחרונים מה שנזכר ביו"ד בסי' שפ"ו דעכשיו לא נהגו בכפיות המטה וכתב הט"ז והש"ך מ"מ אסור לישן ע"ג המטה אלא ע"ג קרקע וכן אסור לישב ע"ג ספסל או כרים וכסתות. ואני אומר דדבר זה צריך תלמוד דהא מדברי הרא"ש אינו מוכח כן וכן מדברי הטור שהם דברי הרא"ש וז"ל אבל חייב בכפיות המטה מטות עץ הסריגה בחבלים שיהפך ראשה למטה ורגלים למעלה ותני' אפילו נתנה ע"ג ספסלים או על גבי אבנים שהיא גבוה הרבה מן הארץ ונתן עליה שלשה או ארבעה מצעות יצא רק שיהי' רגלים זקופות למעלה ואין טעם כפי' כדי שיצטער שנאמר אם ישן על גבי ארץ או על גבי מטה או על חבלי מטה בלא מצע והיא זקופה שיצא אלא טעמו כדקתני בר קפרא דמות דיוקנא נתתי בכם ובעונותיכם הפכתי יהפכו הכל מטתן עליה הילכך אם מצטער עצמו וישן על גבי קרקע יצא אע"פ שאין ישן עליה והרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן על גבי מטה כפוי' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה וה"מ בשעת שינה או בשעת אכילה כו' עכ"ל הטור נשמע דכפיות המטה אינו שיצטער עצמו דאם הפכה וישן עליה אפילו אם נתן ג' או ד' מצעות תחתיו יצא וע"כ בסיפא דנקט אם הפכה וישן על גבי קרקע יצא לאו דווקא על גבי קרקע בלי מצע אלא אפילו אם נתן כמה מצעות תחתיו דיצא ולא נקט על גבי קרקע אלא לאשמועינן דלא בעינן שישן ע"ג מטה כדעת הרמב"ם וא"כ לדידן דבטל כפיות המטה א"כ אין חילוק אם ישן ע"ג קרקע ויש מצעות תחתיו או ישן ע"ג מטה ומצעות תחתיו דהא לדינ' דגמרא אם אינו כופה את המטה אף אם ישן ע"ג קרקע בלא מצע אינו יוצא וא"כ לדידן אין חילוק בין ישן ע"ג קרקע ומצע תחתיו או ישן ע"ג מטה ומצע תחתיו: ולכאורה משמע מדברי הש"ס בסוף תענית דהי' אסור להציע תחתיו כרים וכסתות דאיתא שם גבי ט' באב ר"י מחייב בכפיות המטה ולא הודו לו חכמים אמרו לו לר"י לדבריך עוברות ומינקות מה תהא עליהם א"ל אף אני לא אמרתי אלא ביכול ופירש"י עוברות ומינקות שאין יכולים לישן ע"ג קרקע ולפי' הרמב"ם צריכין אנו לומר שאינם יכולים לישן על גבי מטה כפוי' ואי ס"ד דמותר להציע על גבי מטה כפוי' כרים וכסתות או ע"ג קרקע מותר להציע כרים וכסתות א"כ מאי פריך מעוברות ומניקות דילמא הם מציעים תחתיהם כרים וכסתות ואין להם צער אלא ע"כ משמע דאסור להציע כרים וכסתות מדינא דש"ס אבל כד דייקינן שפיר נראה דאיפכא מסתברא דמותר להציע כרים וכסתות דאל"כ מאי דוחקא דר"י דמשני אף אני לא אמרתי אלא ביכול היה לו לשנות דעוברות ומניקות מחויבים לכוף מטותיהם וישנים ע"ג קרקע ומציעים כרים וכסתות תחתיהם להציל עצמם מצער ולעולם דמחייבי בכפיות המטה דהא לר"י לא מיטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות אע"פ שאינו שוכב בהם אלא עומדים לשכיבה ש"מ דס"ל דאין הטעם משום הצער אלא אף בט' באב חייב לנהוג כדרך אבלים א"כ עוברות נמי ינהגו כן אלא ע"כ צריכין אנו לומר דחיוב כפיות המטה כדדריש בר קפרא ולעולם לאחר שכפה מותר לישן על המטה כפוי' על כרים וכסתות וכמו כן על גבי קרקע מותר להציע תחתיו כרים וכסתות אלא דמ"מ יש לאדם צער לישן על המטה כפוית אפילו על כרים וכסתות וכן על גבי קרקע אפילו אם מציע תחתיו כרים וכסתות ונוח לאדם יותר לישן במטה בכרים וכסתות ולכך פריך שפיר עוברות ומניקות מה תהא עלי' שאף אם יציע תחתיהם כרים וכסתות כיון שאינם ישינים תוך המטה רק על המטה כפוי' לדעת הרמב"ם או אף על הקרקע לדעת הרא"ש אף אם מציעי' כרים וכסתות מצטערים ולכך הוכרח לומר אף אני לא אמרתי אלא ביכול ולפ"ז דאין לנו כפיות המטה ובטל טעמא דבר קפרא אין חילוק בין אם ישן תוך המטה או על הארץ ועוד דמטות שלנו על רוב אינם מוסרגים בחבלים ומה לי אם ישן בקרקע מרוצף ומשים תחתיו כרים וכסתות או תוך המטה ולכך סתמו כל הפוסקים ראשונים ולא הזכירו דבר זה כן נראה לי להלכה למעשה ואף שכתב הרמ"א באו"ח סי' תקנ"ה שיש לאדם לצער בענין משכבו בליל ט' באב היינו ממדת חסידות אף דרבנן מודי לר"י ביכול היינו ע"כ לדידהו דהי' ניכר בכפיות המטה אבל לדידן אינו אלא מצד החסידות ולא מן הדין כן נראה לפע"ד דהמיקיל בזה לא הפסיד בפרט בדורות החלושים כמונו אין כאן חומרא אפילו מצד הדין וק"ל: שאלה קנא מעשה בא לפני בריאה שהיה שתי בועות בסמיכה וסירכא קטנה היתה יוצאות מבועה לבועה והבודק אמר שהיה קרום הריאה מכסה אותן והוי כמו הסירכא שהי' ממקום למקום באונה או באומה עצמו דינו כדין סירכא תלויה וגבי סירכא תלוי' מבואר בש"ע סי' ל"ט סעיף א' דכשירה ואינה צריכה בדיקה כלל ואני הטרפתי מטעם דאיתא בשחיטות עולת יצחק קבלתי מרבותי סירכא יוצאת מן האונה או מן האומה ונדבקת בבועה עצמה וכשינפח הריאה אז היא נתכסה הבועה אז יש לה דין כמו הסירכא היוצאות ממקום למקום ודוקא כשהיא נסרכה באותה אונה אבל לא בתלוי' דאז אינו מהני כיסוי ותמה לי למה לא מהני כשנתכסה מאי שנא ממקום למקום דמהני דלא תלוי' וממקום למקום דין אחד להם ע"כ צריך לשאלת חכם וראיתי בשחיטת גבול בנימין תירץ בשלמא אם נסרכה ממקום למקום תלינן דאין הסירכה בא מן הריאה ולא מן הבועה משא"כ כשהיא תלוי' עומדת בספק ולפ"ז בנ"ד ליכא למיתלי דהסירכא בא ממקום הריאה ובכל צד איכא לספוקי דלמא מן הבועה היא באה ובר מכל דין דאפי' בסירכא תלוי' כתב הטור דלפי מ"ש הרמ"א בסי' א' דנהגו באם יש סירכא עוברת ע"י מישמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא היא דסירכה תלויה וסירכה עוברת שניהם אנו מחזיקים להפשטת ליחה עכ"ל א"כ היכי שכבר חתכו הריאה לא מהני מיעוך ומישמוש. ועוד כתב הט"ז דהרא"ש והטור ס"ל דאם נסרכה למקום אחר לא מיקרי סירכה תלוי' ומ"ש הב"י שכיון שלא נסרכה לאונה כו' לאו סברא היא דאיזה מקום שתפגע תחילה בדיבוקה נסרכת ע"כ ולפי מ"ש הט"ז בסי' ל"ז ס"ק ג' הבועה היוצאת מן הסירכה למטה מחצין ויש חלון אע"ג דאנן מכשירין מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפה אפילו שם בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא א"כ ה"נ דהא יש מטריפין בסירכה תלוי' היוצא מן הבועה אף שהבשר מכסה אותו ואפילו אם נימא דכשר כמו בסירכה ממקום למקום מ"מ בסירכה ממקום למקום לדעת הט"ז טריפה א"כ יש לדון דהוי כמו תרתי לריעותא ריעות דסירכה וריעותא דבועה ובפרט בסמיכה אף שהבשר ריאה מכסה אותן הוראתי הלכה למעשה להטריף וה' ינחינו בדרך אמת היום יום ו' כ"ט תמוז תצ"ל א"ש: שאלה קנב ע"ד אשר בקשתי לברר ולהורות הדרך אשר ילכו בה אנשי מעשי בבגדי לבן בשבת אם יש חשש משום יהורא דע לך שבכמה מקומות חששו חכמינו ליהורא אפילו בהתנהגות איזה חומרא דהא בענין מלאכה בט' באב אי לאו טעמא דהרואה אומר מלאכה הוא דאין לו פוק חזי כמה בטלנ'