פנים מאירות חלק ב קמד

דהיינו רבותייהו או על טעם שאינו מקפדת אם הם מיעוט השערות כמו שכתבנו לעיל אבל על הני טעמא יש לפקפק בנידן שלפנינו בוודאי אם הי' ברור לנו שמתרפא מחולי ע"י קליעות שערות אלו היינו אומרים בכל אשה שאירע לה חולי' זה אינו מקפדת על קליעות שערות שלה כדי להסיר החולי ויכולים אנו לומר דהיינו רבותא או שאינה מקפדת אם הם מיעוט שערה אבל בנידן שלפנינו מי יאמר לנו שרפואה זו בדוקה שיתהווה לה ע"י פיזור סימנים אלו מא"ר לאקי"ן ואף אם יתהוו מי יאמר שתתרפא מחולי' דהא גבי אשה שרואית דם מחמת תשמיש יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ ויש מי שמתיר אם הרופא הוא רופא ישראל ויאמר לו שנתרפאית על הרופא כותי אין לסמוך אפילו מוחזק לרופא מומחה דמסתמ' לא מרעי נפשי' אין סומכין עליו כמבואר ביו"ד סי' קפ"ז סי' ח' וא"כ ה"נ דאף אם הרופא הוא ישראל מי יאמר שיצליח בדבר זה להסיר החולי ע"י קליעות שערות אלו ועוד מי יאמר שיקבל גופא סם זה להוליד לה אותן מא"ר לאקי"ן וכיון דלא יסיר החולי ע"י זה או לא יתהוו לה מא"ר לאקי"ן ע"י סם זה שמפזרין על שערותיה בוודאי תקפיד וגם לא שייך לומר דהיינו רבות' וצריכין אנו לומר דאם הי' אירע לאשה חולי כזה והי' רופא מומחה מגיד לה שאי אפשר לה להתרפאות אלא ע"י עשואות מא"ר לאקי"ן אלו לא הי' מקפדת א"כ הוי בכולן אינו מקפדת ונראה דע"כ צריכין לישאר רוב שערותיה שלא יהי' נקלעין ומעורבים דאז הוי מיעוט שאינו מקפיד ולא חייצי אלא מדרבנן וסמכינן שפיר ארופא מומחה שאומר שיעלה לה רפואה ע"י זה אבל לעשות לה כל הראש או רוב שערו ויש כאן ספק דאורייתא אין בידינו להכריע להתירה לה שתטבול ע"י רופא ישראל שאומר שרפואה הזו בדוקה דילמא לא יעלה בידו הרפואה ותקפיד ואף בלא הקפדה היכי שכל הראש מסובך ונבוך מוכח מפ' הערל דחוצץ מדאורייתא דעשו שערות בראש כמו כל הגוף באדם ואין בידינו לסמוך על הרופא באיסור דאורייתא בדבר שאינו ידוע בבירור הנלפע"ד כתבתי: שאלה קמח פסק מה שפסקנו בדבר שהיבמה תבעה ליבם שיחלוץ לה כפי שטר שבידה שהתחייב לחלוץ לה בחנם והיבם השיב מאחר שאחיו מת בתוך שנה שניי' ואחיו הכניס לה סך ששה מאות והוא אינו רוצה ליתן לה התוס' כתובה שנהגו להוסיף שליש על נדוני' שלה דמבואר בש"ע בא"ה סי' נ"ב דאם מתה אשה או איש דאף בשנה שניי' יחזרו חצי נדוני' וכתב רמ"א שכן המנהג הפשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנות הקהלות שו"ם והנה הרבה גדולים נסתפקו אם תיקנו כשמת הבעל להפקיע את הכתובה וכתב הב"ש אם הניח בשיעור כתובה בשנה שניי' מחזירים לו חצי והיא תפסיד החצי וכל זה לא איירי לענין נדוניא כי הנדוני' היא חוב גמור וכן תוספת שליש נראה דהוי כמו נדוני' ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתים שתקנו חמז"ל או מה שהוסיף לה מדעתה עכ"ל. וכן כתב בכמה מקומות שתוספת שליש הוי כחוב ובספר נחלת שבעה סי' ט"ז ס"ק ב' כתב שאם יעדר הוא בשנה ראשונה תקח האשה כל מה שהכניסה ולא כתובה ותו' ואע"פ שמדין היה לה תוס' שליש אפילו אם מת או גרשה לאלתר מ"מ נראה לי טעמא דאם הפקיע מן הבעל ירושה דאורייתא כ"ש דיש להפקיע מן האשה מה שאין לה רק מתקנת חכמים ולא רמיזא באורייתא כלל ועיין בשו"ת מהרי"ל סי' פ' והאריך בזה ועיי' בסעי' קטן ד' ע"כ במקומות שאין המנהג קבוע רק שהסופרים כותבים מנוסח תיקון שטרות כפי הבא בידם נראה דאין לכתוב בענין אחר רק כמו שקבעתי פה ומבואר שם דאין לה תוס' שליש כלל בשנה ראשונה רק מה שהכניס' ולא ידעתי למה תפס בפשיטות סברא זו מאחר שהפקיע ירושת הבעל דאוריית' כ"ש כתוב' שאינו אלא ממה ששעיבד לה ולא דק לאידך גרסא שנסתפקו אי שייכי התקנה דם כשמת הבעל כי מסתמא לא תקנו להפקיע כתובת אשה משום חינא ומסיים שם והעיקר שיש לעשות פשרה לפי חכמי המקום עכ"ל וא"כ מאי דמספקא לי' להמרי"ל למה פשיט' לי' ובאמת סברא אלימת' היא דלא שייך ותם לריק כחכם גבי אב שנתן לבן די"ל דאגב חיבת ביאה מקנה לה דהא אפילו לעבדו עושה אדם קורת רוח כדאיתא בפ' אלו נערות דף מ' ע"ב דניחא לי' לרבו להטעימו טעם בתולה ק"ו כנגד בנו דמקנה לי' בשביל חיבת ביאה ופשיטא אם הכניס ממון שירש מאביו דניחא לי' להקנות לה ואיך יעלה שבנות ישראל יעשו כזונות וקרוב בעיני שבעילתו הי' בעילת זנות דהא אנן קי"ל כר'. מאיר בגזירותיו דאמר כל הפוחת לבתולה מר' זהו' ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות וכתב הב"י בסי' ס"ו דמהאי טעמא אסור לשהות עם אשה שאבדה שטר כתובה ואפילו אית לן דלא מפסדי בהכי דגבי' בתנאי ב"ד לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענה לי' אמר פרעתי' הילכך בעילת זנות היא וא"כ איך אפשר לתקן שתחזור האשה כל מה שהכניס וא"כ לפעמים לא יגיע לה אפי' כתובה דאורייתא ומה שהיא גובית נדוניית' אינו אלא חוב שהלוה לו כמו שאר ב"ח: ע"כ אני אומר בטח שלא תאבה ולא תשמע לו בתקנ' שהוא קלקלה וכבר חקרתי בק"ק נ"ש אצל הב"ד ואמרו לי דלית דמשגח בי' ובק"ק פראג שמעתי שתקנה שתגבה חצי תוספת עכ"פ אין עולה על שום דעת אנושי שתגבה האשה רק נדונייתא ולא תוספת שליש דנדונייתא הוי כחוב גמור וא"כ אינו גובה עיקר כתובתה דתיקנו לה רבנן או מוהר בתולות וכתב בסי' נ"ב דכל זה לא איירי לענין נדוני' כי הנדוני' הוא כחוב גמור וכן תוספת שליש נראה דהוי כחוב נדוני' ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתיים שתקנו חמז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו וכן כתב בסי' ס"ו סס"ק כ"ג ולפ"ז לפי מנהגינו שמוסיפי' שליש על הנדונייא הוי כחוב גמור וראוי שתגבה האשה מעזבון בעלה וכל תקנות שראוי לתקן אינו אלא אם הוסיף לה יותר משליש ותוס' שליש ראוי לגבותה ככשורא לצלמא ואין אנו למידין מסופרי דלא דייקי שכותבים כפי אשר ימצא ידם בתיקון שטרות ובפרט מה שמוציאי' נוסח בספר נחלת שבעה וכבר נתחבטו בו גדולים וכל קהלה ראוי לכל ב"ד צדק לפקח על תקנות בנות ישראל ולכתוב בתקנות הקהלה איך יכתבו נוסח תנאים אחרונים ולא שייך למימר כל הנושא אדעתא דמנהגא נושא דאחד מן העיר ושני' מן המשפחה אשר יודעי' מתקנות השטרות הנ"ל ואליבא דדינא נראה דאין בנו כח להפקיע כתובה דחושש אני שלא יהי' למפרע כל בעילת הבעל בעילת זנות אך שלא היה רוצה לחלוץ עד שיפייסו אותו בריצוי כסף אף שהרבה גאונים כתבו היכי שיש להשטר חליצה וכתבו בה שיחלוץ לה בחנם שכופין אותו ומנדין אותו ובפרט שיש לה אשה וכתב בסמ"ג הביאו הטור א"ח בסי' קס"ה שאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ מ"מ כמה אחרונים הסכימו שלא לכוף וזה לשון הב"ח אע"פ שנתקשר בק"ס ובחרם קודם החופה לחלוץ לה בחנם ובשעת חליצה אינו רוצה לחלוץ אלא תבעה להתייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דאם מצות יבום קודם הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ויכול לחזור בו ולתבוע היבום ועיין בתשובת הר"ם פדוואה סי' י"ח גם נראה דלהר"א ממי"ץ שהי' מתיר חרם ר"ג מ"ה שלא לישא ב' אנשים כשהי' נשוי אשה ובא לחלוץ כדי שיהי' ראוי ליבמה ומדעולה ליבום עולה נמי לחליצה דאל"כ היתה פסולה לחליצה וצריכה לחזור על כל האחין. ולפ"ז צריך ג"כ להתיר השבועה והחרם שנתקשר בו לחלוץ לה בחנם וכתב שנהגו לפשר בניהם כדי שיחלוץ ברצון וכבר כתב הב"ש בס"ס קס"ה ס"ק י"א טעם מה מהני שטר חליצה והנה בנ"ד אף שלא הי' טוען שרוצה ליבם מ"מ הי' חושש באם באנו לכופו שיטעון שרוצה ליבם ע"כ עשינו הטוב והישר ופשרנו אותם שתחזור האשה חלק הקרקע מה שהכניס לה בעלה ושאר מטלטלים כסף ושוה כסף תטול היא בכתובתה ובתוס' אף שלא יגיע לה כל התוס' כתובה כדי שיתן לה חליצה מרצונו וכבר כתבתי בתשובה אחרת שראוי לכל ב"ד לתקן בעירם ולהכריז ברבים ולכתוב בפנקס הקהל איך יכתבו שטר עידור כדי להסיר מחלוקות מישראל ושלום על דייני ישראל. כ"ד מאיר חותם בק"ק א"ש: שאלה קמט הוריתי הלכה למעשה באחד ששמע שמועה קרובה ערב הרגל סמוך לחשיכה ולא הי' יכול לנהוג קצת אבילות דפסק בש"ע סי' שנ"ט דמונה שבעה אחר הרגל מ"מ י"ט שני עולה לו למנין שבעה מידי דהוי בקובר את מתו ברגל דמונה ז' מיו"ט שני האחרון הואיל ומדבריהם הוי עולה מהמנין מונה אחריו ששה בלבד ה"נ כן הוא. וראיתי בט"ז ביו"ד סי' שצ"ט ס"ק ז' וקברו בו ביום כו' ברמב"ם כאן לפני זה בבא אחרת דהיינו הקובר את מתו ברגל כו' במקומות שעושין ב' יו"ט מונה ז' מיו"ט שני והש"ע לא הזכירו כאן לפי שבא"ח סי' תמ"א הזכירו עכ"ל. אגב שיטפא דגירסא נעלם ממנו מה שכתב הש"ע בהדי' דין זה סוף סעיף ב'. וראיתי בספר בית הלל סי' ת"ב ס"ק ב' שפסק באחד שמת לו מת קודם ר"ה ולא נהג אבילות ור"ה הי' יום ה' ויום ו' וצירף יום שבת למנות יום ז' וקשיא לי למה לא חשב מיום שני דהיינו מיום ו' דהא פסק הב"ח בס"ס תצ"ט דאפילו יום שני של ר"ה חשבינן ליום ראשון של אבילות ומונה ששה ימים וכן כתב הש"ך שם וכתב הב"ח אפילו אם יום שני הוא שבת מונה מיום השבת. עוד פסקתי באבל שחל כ"ט שלו בערב שבת אם מותר ליטול ציפרניו בע"ש דלכאורה יש להתיר דהא פסק הרמ"א ביו"ד ס"ס ת' דאם פגע יום שלשים של אבילות בשבת ויום כ"ט בע"ש מותר לרחוץ בע"ש אף במקומות שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים דהואיל מדינ' שרי לאחר שבעה אלא שנהגו להחמיר כל שלשים בכי האי גוונא שרי משום כבוד השבת עכ"ל. ולפ"ז בציפורנים דמצד הדין אסור דאנן פסקינן כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש דכל שלשים אסור ליטול ציפורנים מצד הדין וכמו גבי גילוח וכתבו התוס' במ"ק דף י"ט ע"ב ד"ה הלכה כאבא שאול דאם חל שלשים בשבת שאינו מגלח בערב שבת ה"נ ליטול צפורנים בסכין אסור בערב שבת וק"ל: שאלה קנ נשאלתי באונן שלא הי' יודע הדין והבדיל במוצאי שבת אי מחויב להבדיל אחר קבורה שנית ולכאורה איכא לאדמויי להא