פנים מאירות חלק ב קמב

מה שפסק וראיתי להזכיר מה שכתב הב"ש בא"ה סי' קי"ד ס"י דפסק בש"ע נתגרשה בתוך זמן שקיבל לזון את הבת נותן לה במקום שתהי' עמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע"י שליש. וכתב הב"ש ס"ק י"א והא דלא אמרינן אומדנא שלא הי' כוונתו ליתן לבתה מזונות אלא כל זמן שאתה אצלו כמו שאמרינן אומדנא בנדונית חתנים דאמרינן דלא הי' כוונתו ליתן נדוני' אלא שתהנה בתו שאני התם דאומדנ' הוא שחיוב שלו הי' דווקא ליתן לבתו ובתו מתה א"כ הוא פטור אבל אם זה שהוא חייב את עצמו בעולם אין אמרינן אומדנ' לפטור אותו כי מה שהוא מתחייב את עצמו צריך לקיים ולא אמרינן אומדנ' כמ"ש סי' צ' בשם מהרי"ו ובט"ז מחלק בענין אחר ושם פסק מי שמחייב ליתן את בנו וכלתו מזונות עד זמן פלוני ומת בנו תוך הזמן חייב ליתן מזונות לכלתו עד כלות הזמן כמו שחייב כאן ליתן מזונות לבת אשתו עכ"ל ויש רצו ללמוד מזה ה"מ איפכא היכי שהאב מתחייב ליתן לבתו ולחתנו מזונות ומתה הבת שחייב לזון את חתנו: ואני אומר דכל מי שדן כן אינו אלא מן התמיהים והנה ספרי ט"ז על א"ה אין בידי ולי נראה דאין לדמות כלל לחיוב מזונות לבת אשתו כמו שכתב בד"מ דמי שמקבל לזון בת אשתו דאי לאו דעבדי' לי' ניח נפשי' לא כתב לה הוי כאלו נתנה לו מעות ומסתמא שיפרנס עכ"פ כאחד מבני ביתו משא"כ במתחייב לזון לבנו ולכלתו דאנן סהדי שעושה בשביל בנו וכשמת פטור ממזונות כלתו דאף אם נימא דבמתחייב לבנו זכתה אשתו דמעיקרא משתעבד בשבילה ועשתה נייח נפשו לבנו וכמו שכתב הח"מ בסי' נ"ב דהאב הכותב לבנו מיד כשנכנס הבן את אשתו מקני' לי' והחתן מקנה לה הכתובה בחיבת לילה ראשונה ומדינא דגמרא ודאי זוכה האשה במה שכתב לו אביו כמו כל בעלי חובות עכ"ל ונמצא לר"ת נמי מדינא בנדונית חתנים היכי שלא נתן האב דלא זכה הבעל ורבו הפוסקים אף שכתב לו ש"ח ואיך יעלה על דעת לומר דבפוסק מזונות לבתו ולחתנו ומת בתו שיהחייב לזון לחתנו אין לך עגמת נפש כזה ואין לך אומדן דעת כזה ונהי דבמתחייב לבנו לזונו עם כלתו ומת הבן דפסק הט"ז שמחייב לזון לכלתו אבל במתחייב לזון לבתו ולחתנו הבו דלא לוסיף עלה דוקא במתחייב לבנו דמדינא דגמרא אף לר"ת מחויב אף אחר מיתת בנו לשלם רק מכח תקנה נתקנה לקצת פוסקים להחזיר תוך שנה ראשונה גם בשח"ז אבל במתחייב לחתנו לר"ת מדיכ' בגמ' פטור מלשלם מכח אומדן דעת ורוב הפוסקים ס"ל אפילו בש"ח ק"ו במתחייב לזון לבתו ולחתנו ומת הבת שפטור מלשלם מזונות לחתנו וזה לדעתי כבעתא בכותחא ואפילו בשח"ז שפסק בא"ה בסי' צ' כדעת מהרי"י וסי' ט"ז דאם מתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו שירש אמו והוא יורש זרעו וכתב הח"מ אע"ג דאימדן דעתו הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו על זרע קיימא שימות בחייו רק כוונתו הי' שיבא ממנו לבתו או לזרעה לא לבעלה בזמן שאין לבתו זרע ממנו מ"מ מאחר שהודה שחייב לבת לא אמרינן אומדנ' בהודאה ע"כ נראה לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימא אחר מיתתי ואז צריך שיהי' זרע קיים אחר מיתת האב וכן ראיתי נוהגין עתה עכ"ל: ויש לפקפק על זה דהא פסק בסי' נ"ב כדעת תרומת הדשן אפילו אם זקפן עליו במלוה ואף אם שנתן הש"ח ואף שבש"ח יכול להתחייב אף אם לא חייב כלל אפ"ה אמרינן דפטור מכח אומדן דעת והא התם החתן חי אמרינן אומדן דעת וא"כ בשח"ז נמי נימא הכי דאומדן דעת ולמה פסק דאין אומדן דעת בהודא' דהא מתחייב בש"ח אין לך הודאה גדולה מזו וע"כ שמהרי"ו חולק עם תרומת הדשן וא"כ קשה על רמ"א למה פסק בסי' נ"ב כדעת תרומת הדשן ובסי' צ' גבי שח"ז פסק כמהרי"ו וצריך עיון ותלמוד להוציא ממון מיד המוחזק וראוי לכל ראשי קהלות והמדינות לתקן תקנות קבועים בענינים אלו הן בשח"ז ובגדי אשתו ומתנות ודרונות ועדיין הם ברשות האב איך להתנהג כדי להסיר מחלוקות מישראל וכל הנושא אדעתא דמנהגא הוא נושא ויהי' שלום על דייני ישראל לפע"ד כתבתי נאום מאיר: שאלה קמו סמוך לחג השבועות ישזבני ה' מכל הפרתקאו' ויקרב קץ הפלאו' לאהו' אדמ"ו הגאון הגדול ראש גולת באר מים חיים ממנו ישקו כל צאן הקדשים עדרי ישראל וחזק כשמאי ועניו כהלל נ"י ע"ה כש"ת מוהר"ר מאיר אב"ד ור"מ דק"ק אייזנשטאט המדינ'. מה מאוד בקשתי להשביני דבר זה האשה האחת הוא זקוקה ליבם שלה ובאמת בעלה ז"ל הניחה מעוברת וילדה לתשעה חדשים גמורים והולד הי' חי ג' שבועות ויום אחד ואח"כ מת הולד וכפי המבואר בש"ע בסי' קנ"ו הרי היא פטורה מחליצה רק אין בידי ח"מ ובית שמואל ועוד שנולד לט' חדשים וגמרו צפרניו ושעריו ויש עדים כשרים על זה ולא מפי' אנו חיים ובכן ילמדינו רבינו שורש ומקור נדון זה אם זקוקה ליבם או לא וגם ללמוד אני צריך באם היבם הוא מומר באם שיזכר רק שם היהודית אצל החליצה או גם שם מומר כמו בגט שצריך לכתוב וכל שום וחניכה דילי' והריני מצפה ועומד על המשמר לתשובתו הרמה עכ"ל: תשובה כתבו קבלתי ותמה אני שלא עיין בטור ובלבו"ש שכתב הטור ואפילו זרע שלה אחר מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר ודווקא לאחר שהולד יהיה בר קיימא כגון שידע שנולד לט' חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אחר כן או אפילו אינו ידוע וחי שלשים יום אחר שנולד או שגמרו צפרניו ושערו אבל אם ילדה ולא חי שלשים יום אחר שנולד אפילו מת ביום ל' או אפילו חי שלשים ולא גמרו צפרניו ושערו הרי זה ספק נפל וספק בר קיימא וחולצת ולא מתיבמת עכ"ל הרי מבואר אף דיצא לאויר העולם חי אם לא שהה ל' יום הוי ספק ואף שגמרו שערו וצפרניו דזה לא מהני אלא לאחר שלשים והטור פוסק כדעת התוס' דבעינן תרתי שהה ל' יום וגמרו סימניו ומה שכתב מכ"ת שנולד לט' חדשים ויש עדים כשרים על זה תמי' בעיני מי הוא הנביא שידע שילדה לתשעה חדשים הלוא לא משכחת לה אלא לכשפירש ממנה אחר טבילתה אבל היכי שלא פירש יש לחוש שמא נתעברה חודש אחר טבילתה והיא אינו נאמנת לומר שכלו לו חדשיו כמבואר בטור והוא מתשובת הרא"ש כלל נ"ב ומתוך שאלתו נראה שלא עי' כלל בטור ובלבו"ש אבל אין שאלתו כשאלת ראשונים ואינו יודע לשאול בעיקר הספק דמספקא לי' דלפי משמעות לשונו משמע שהי' היבם מומר וכבר כתב הטור והב"י שכתב המרדכי בפ' החולץ בשם תשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר פטורה מן החליצה ומן היבום היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביא שום ראי' לדבריהם ואע"פ שרש"י כתב בתשובה דלא סמכינן עלייהו דאע"פ שחטא ישראל הוא וכתב הר"ם שיש להביא ראיה לדבריהם מדפריך בפ' הגוזל קמא דף קי"א דבנפלה לפני מוכה שאין ה"א דתיפוק בלא חליצה דאדעתיה דהכא לא מקדשה נפשה מעיקרא אי לאו מטעמא דמינח נייח לי' דטב למיתב טן דו וכו' אבל לגבי מומר ליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה כי יעברנו על דעת לבא עליה כל זמן שהיא נדה ובתרומת הדשן כתב שאחד מן החכמים שהי' בימיו כתב שיש לסמוך על דברי המתירין ואף דדברי המתירין בטילין נגד האוסרין והר"ם גופי' אף שהביא ראי' לדברי הגאונים לא רצה לעבור על דברי רש"י וכל האחרונים הסכימו לאסור יבמה שנפלה לפני מומר מ"מ בנידן דידן יש לצדד להתיר דהא איכא ספק ספיקא דילמא בר קיימא הוי ואת"ל דלא הוי בר קיימא דילמא הילכתא כדעת הגאונים דס"ל דאין יבם מומר זקוק ליבם דומה לזה הביא מהרי"ק בשורש קע"ו הביא הב"י וז"ל על יבמה שנפלה לפני יבם מומר ועד אחד מעיד שמת אותו מומר שהיא מותרת כיון שרוב הפוסקים מתירים יבמה ע"פ עד אחד ואפילו אם היה המנהג כדברי האוסרים מ"מ פשיטא שבזיקת היבם מומר שרבו הפוסקים המתירין אותה בלא חליצה ואע"ג דפשיטא שאין לסמוך על דבריהם וחלילה להקל בשל ערוה שלא כדעת רש"י אשר כל ישראל שותים מימיו הנאמנים מ"מ איכא תרי רובא להתיר אשה זו עכ"ל: וכן ראיתי בקונטרס שבות יעקב במחודשי' בדיני ס"ס סי' ב' וז"ל אע"ג דבדאורייתא אזלינן להחמיר מ"מ אם יש עוד ספק בלי ספק דפלוגתא מתירין מטעם ס"ס ספק אם הלכה כמאן דאסר ואת"ל כמאן דאסר מ"מ הרי יש כאן עוד ספק וכתב עוד בתשובת אחרונים דכה"ג חשיב ס"ס גמורה ואדרבה עדיף משאר ס"ס וה"נ דילמא האמת כדעת הגאונים דס"ל דמומר אינו זקוק ליבום ואת"ל דאין הילכתא כוותייהו דילמא הוי בר קיימא אבל כד דקיינן שפיר לא חשיב זה לס"ס ולא דמי להמרי"ק דהתם רבו הפוסקים להתירה ומעוט הפוסקים אוסרים ומסתברא טעמא דמתירין ולכך מצטרף דעת המתירין במומר אע"פ דאין סומכין עלייהו אבל בנ"ד כל הפוסקים פסקו כרשב"ג כל שלא שהה שלשים יום הוי ספיקא וצריכה חליצה שוב לא מצטרף האי ספיקא דמומר דילמא הילכתא כהנך פוסקים דפסקו להתיר ותדע דאנן מחמירין כל שלא שהה ל' יום אע"פ שגמרו סימניו ומצריכין חליצה ואף שלדעת הרמב"ם דמפרש פלוגתת רבנן ורשב"ג באופן היכי שלא נודע שכלו חדשיו ולא גמרו סימניו אבל אם גמרו סימניו אף הרשב"ג מודה דהוי ולד מעלי' וכמו שכתב הב"ח וא"כ למה אין אנו סומכין בכל ולד שגמרו סימניו ומת תוך ל' להתירה מכח ס"ס ספק דילמא הילכתא כרבנן דהא בדעבד באשת כהן סמכינן אדרבנן כדאיתא בחולין דף ל"ז א"כ ה"נ נימא דילמא הילכתא כרבנן ואת"ל כרשב"ג דילמא רשב"ג מודה היכי דגמרו סימניו דלא הוי נפל וכמו שסבר הרמב"ם אלא ע"כ כיון דהילכתא כרשב"ג לא נכנס זה לספק ה"נ כיון דאנן דחינן סברת הגאונים לבר מהילכתא לא מיחשב לספק כלל ודמי ממש למה שכתב שם בשבות יעקב סי' היכי דרבו האוסרין מיקרי וודאי איסור ואפשר דמהרי"ק סמיך שלא לעגנה והוי בדעבד אבל להתירה לכתחילה לא מיחשב סבר' הגאונים לספק כלל וכבר מחו כל הפוסקים מאה עוכלא בעוכלא ועי' בתוס' בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים ליה דכלו לו חדשיו: גם מה שרצה הר"ם להביא ראי' מהגוזל בהגה' מרדכי דחה ראייתו וגם