פנים מאירות חלק ב קלט

מלאכה וידע לי' לשבת בלאו דמחמר. ויש לישב כיון דל"ט מלאכות לא כתיב בהדי' אלא דילפינן ממשכן וכולם נכללים בכלל לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וכיון ששכח רישא דקרא מסתמא שכח גם סיפא דקרא ובהמתך ובא"ח סי' תנ"ה כתב הב"י ששביתת בהמתו ומחמר מותר ביו"ט ואין לאוסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב וכתב הב"י וז"ל ואיני יודע טעמו של המתיר דהא כיון דהוקשה יו"ט לשבת חוץ מקצת דברים שנתפרשו בתלמוד ושבית' בהמה אינו מכללם היכי אפשר לומר שהיא מותרת ביו"ט אע"פ שלא כתבה הכתוב ביו"ט הלוא כל שאר מלאכות ג"כ לא נכתבו ביו"ט בפרט ומלא תעשה כל מלאכה ילפינן להו והא נמי דכוותייהו ומיהו בהא איכא למימר דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל לא תעשה מלאכה נינהו שהרי אינו מכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו בפני עצמו יחד לו קרא והילכך אפשר כיון דלא כתבה רחמנא ביו"ט משרי שרי עכ"ל: ותמהני מאוד על מאור עינינו הב"י איך כתב שאינו בכלל לא תעשה מלאכה אלא לאו בפני עצמו היכן מצינו לאו בפני עצמו במחמר הלוא הרמב"ם בפ' כ' מהלכות שבת כתב אסור להוציא משא על בהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך ואם הוציא אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה והלוא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך שלא יחרוש בה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו א"כ שביתת בהמתו ומחמר מותר ביו"ט ואין לאוסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב ואפשר לומר דכוונת ב"י כך דשביתת בהמתו לאו בכלל לא תעשה מלאכה נינהו ר"ל מדהוצרכו התורה לפרוט אחר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך ש"מ אי לאו דכתבה רחמנא ובהמתך ויחדי' ללאו בפני עצמו לא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה וביו"ט לא פרטי ש"מ דסמכה התורה דביו"ט אינו בכלל לא תעשה כל מלאכה דכתיב גבי יו"ט ולכך משרי שרי אלא דקשה לי הא בי"כ נמי לא פרטי' התורה שביתות בהמה ונימא נמי דשביתת בהמה מותר ביו"כ. ויותר נראה לומר דעת המתיר שביתת בהמה ביו"ט משום דס"ל כדעת דמפרשי למה אסרו קצירה וטחינה ביו"ט והתירו בישול ואפי' משום דביו"ט כתיב מלאכת עבודה לא תעשו וזה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושים אותן לעצמם אלא שוכרין אחרים לעשותן אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותן כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו ולפ"ז ניחא ביו"ט כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו הותר בישול ואפי' וא"כ ה"ה מחמר אחר בהמתו ע"י קול בעלמא לפעמים אדון בעצמו עושה וה"ה ליתן לנכרי שיחרוש עם בהמתו אין איסור בדבר אבל חרישה על ידי בהמתו בעצמו הוי בכלל מלאכת עבודה אבל בשבת וביו"כ לא כתיב מלאכת עבודה רק כתיב לא תעשה כל מלאכה א"כ אף מחמר בכלל אף שאינו עבודה וק"ל: שאלה קמג נשאלתי בעיר אחת שלא היה להם צ"ה במבוי רק בסוף המבוי הי' דופן בנוי באמצע המבוי והעמידו אותו דופן על הציר באמצע המבוי וביום הוא פתוח ונראה כשני שבילי' ובכל שביל הולכי' קרנות ובהמות ובלילה סוגרים אותו ע"י הציר ועומד המחיצה ברוחב המבוי מכותל לכותל ונשאלתי אם מותר לטלטל בשבת כשהוא פתוח. ועוד נשאלתי אם עושין צ"ה ע"י קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם והקני' מן הצד אינם עודם מבחוץ אצל כותלי רחבה אלא בפנים בתוך הבתים ויוצאים מן הקרקע חוץ לגג ואינו נראה מבחוץ אלא הקנים היוצאים חוץ לגג והקנים היורדים למטה מכסי' כותלי המבוי אם יוצאים בצ"ה הפתח כזה או לאו: תשובה נראה דשאלה ראשונה יש לנו ללמוד להתיר מהא דאיתא בעירובין דף ו' ע"ב איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כחנני'. דס"ל אליבא דב"ה מבוי המפולש לר"ה עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן איבעי' לי' לחנני' אליבא דב"ה צריך לנעול או א"צ לנעול ת"ש דאמר רב יהודא אמר שמואל אינו צריך לנעול. ב"מ מרב ענן צריך לנעול או אין צריך לנעול א"ל תא חזי הני אבולי דנהרדעי דטימן עד פלגייה' בעברא ועייל ונפיק מר שמואל ולא אמר לי' ולא מידי כי אתי רב נחמן אמר פנייהו לעפרא לימא סבר רב נחמן צריך לנעול לא כיון דראוית לנעול אע"פ שאינו נעולות הרי להדי' אף דצ"ה אינו מועיל במבוא' המפולשין לר"ה ועיקר ההיתר משום דלת וא"כ לא מבעי' אם נעולות בלילה הוי דמי ממש לירשלים אף שביום פתוח צורת הפתח לא מהני אפ"ה משוי להו כחצר של רבים ה"נ אלא במבוא' דידן דלא פתחי' לר"ה א"כ ראויות לנעול בעינן ומה לי אם ראוי לנעול בצד המבוי או באמצע סוף סוף ראוי לנעול ואין בו משום בנין בשבת דהא יש לו ציר ומידי דהוי אדלת שבמוקצה דאיתא בפרק המוציא תפילין דף ק"א אם יש לו ציר דמותר ובדבר שאלה שני' נראה לי דבעינן שני המזוזות נראי' בתוך המבוי וראי' דאמרינן בפרק קמא דעירובין דף י"א דפנות הללו שרובה בהן פתחי' וחלונות מותר בלבד שיהי' עומד מרובה על הפרוץ א"ר כהנא כי תניא ההיא בפתחי שמאי מאי פתחי שמאי פליגי בה רב רחומי ורב יוסף חד אמר דלית ליה שקפי וחד אמר דלית ליה תקרא ופי' רש"י דלית ליה שקפי מזוזות שנתלה אבניהם מכאן ומכאן אבן יוצא ואבן נכנס ואין זו צורת פתח עכ"ל ואי ס"ד דלא בעינן למחזי תני מזוזות א"כ למה לא הוי צורת הפתח אם אמנם שאבן יוצאת נימא כמאן דליתא והוי מזוזות הפתח שוה אלא ע"כ כיון דחופה מקצת המזוזות אותו אבן יוצא לא מיחשב לצ"ה אי האי כותל מחפה לעמודי הצ"ה לא חשיב צ"ה וכן יש להביא ראי' מדרב ששת דאמר צ"ה צריך ליגע ואשכחי' רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר מידי בצ"ה א"ל אין תנינ' כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרי' ופליגי ביש רגלים שלשה וגבוה עשרה ואין רחבה ארבע ויש בה לחוק ולהשלימה לארבע ר"מ סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים אבל שוין שאם יש ברגליה עשרה שהוא חייבת ופירש"י בדף י"א ע"ב ושוין שאם יש ברגליה עשרה קודם שיתחיל לעיגול חייבת דהא יש בה עשרה גבוה ברוחב ארבע ואפילו כל העגול סתם נשאר שם שיעור פתח כשר אלמא אין צריכין ליגע דהא הכשירה דפתח ברגלי' הי' והעיגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות וקתני חייבת ואי ס"ד אף שמזוזת ה"צ הפתח שהוא מכוסה הוי צ"ה דילמא ה"נ אף שהעיגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזת הדלת מ"מ אם הי' נוטל העיגול בשוה עם רגלי' היה התקרה עליונה נוגעות במזוזת שבצידה אלא ע"כ כיון דלא ניכר המזוזות מן העיגול ולמעלה חשיב כמאן דליתי'. ועוד ראי' דאמרינן דף י"ד אמר רב ששת הניח קורה על גבי מבוי ופירס עליה מחצלת והגביה מן הקרקע שלשה קורה אין כאן מחיצה אין כאן קורה אין כאן דהא מיכסא וכו' ומסתמא אמר רב ששת אליב' דכ"ע בין למ"ד קורה משום מחיצה ובין למ"ד קורה משום הכירה דפליגי בדף ח' ע"ב ש"מ אם לא ניכר האי קורה לא חשיב שום תיקון ה"נ גבי צ"ה אם אינו ניכרים הקנ' מכאן וקנה מכאן לבני מבוי לא חשיב צ"ה. ודומה לזה כתב הט"ז בא"ח סימן שס"ג וז"ל ונ"ל דאם למעלה מן הקנים שמעמידים למטה יש גג שמפסיק בין גבוה החבל לקנים יש איסור בזה דלא הוי צ"ה כזה כיון שהגג מפסיק בין חבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהי' מכוונים תחת חבל בלי הפסק עכ"ל תראה ה"ה אם מכסה הכותל המזוזות של צ"ה יש איסור בזה אלא צריך להעמיד העמודים מבחוץ אצל כותלי המבוי והנראה לפע"ד כתבתי הק' מאיר: שאלה קמד נשאלתי ראובן נתחייב לשמעון חתנו בש"ח בעדים סך מאה זהו' ונתן לו קנין ושיעבד על ביתו ושמעון מכר הש"ח והקנין הנ"ל בכתיבה ומסירה ליהודה ויהודה התחסד עם ראובן ולא נגש אותו לגבותו וברוב ימים נפטר שמעון והניח ביתו ריקן מכל ועתה באתה בת ראובן אשת שמעון לגבות כתובתה מחוב הנ"ל באמרה שהיא מוקדמת ושיעבוד בית של אבוה לה היה משועבד מחמת כתובתה ולא היה כח ביד בעלה למוכרה ורוצית לטרוף בכח השטר שיש ביד יהודה באמרה שהוא הפסיד לעצמו שלקח שיעבוד בכן יורינו הדין עם מי: תשובה לכאורה דין זה יכולים אנו ללמוד מדברי תרומת הדשן סימן של"ט והביאו רמ"א בא"ה סימן צ' סעיף י"ד וז"ל ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלים ואין לאשה למחות בו שלא למכרן אבל אם החזיק בה ישראל ואין הכותי יכול לפדותו יש לו דין קרקע ושיעבוד כתובת אשה עליה כמו שאר קרקע וכתב הב"ש יש לה דין מטלטלים ואין לאשה כח למחות בו אפילו אם כותבין בכתובה מטלטלים אגב קרקע אין לה כח למחות ואח"כ אין יכולה לטרוף מן הלוקח עכ"ל. וגם איתא בח"מ סי' רל"ה דאם ירש מאביו ש"ח דינו מטלטלים ויכול למכרו אם כן בנידן דידן כיון דראובן בידו היה לפדות השעבוד הנ"ל וכל שעה זמנו היה אם כן חשוב האי שיעבוד בכלל מטלטלים אך אם היה כתוב בכתובה אגב יש לאלמנת שמעון עוד זכות אף דכתב המחבר בא"ה ס"ק דעכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובה ששיעבד לה כל נכסיו מקרקע ומטלטלי ומטלטלי אגב קרקע מ"מ לא נהגו לגבות ומטלטלים שמכר מפני תקנת השוק: ולפי זה הא מבואר בחושן משפט סימן ס' לדינא דש"ס אם הקנו לו באגב טורף ממטלטלים שמכר אבל עכשיו אף שכתב לו באגב נהגו שאינו טורף מטלטלים שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק אפילו למנהג זה אם היה ללוה ש"ח על אחר ומכרו ב"ח גובה ממנו דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח א"כ יכולה אלמנת שמעון ליטרוף מיהודא ש"ח שמכר בעלה ונשתעבד' נכסי אביה אכן הש"ך שם בס"ק ט' כתב וז"ל מוכח מכאן מדברי הרא"ש והטור והמחבר ושאר