פנים מאירות חלק ב קלח

לאיזה צורך מביא לכך נאמר למעלה איש איש הלוא זה מדיוקא ש"מ אלא ע"כ כדאמרן ובזה מסולק תמי' המזרחי על רש"י וק"ל: והשתא גם דברי תוס' ברירין ושרירין וקיימ' בלי שום הגה' דאיכא למידק למה לא הקשו התוס' בל"ז קושי' זו וא"ת והא כתיב ומעוך וכתות בלא תירוצם דלעיל שתירצו וי"ל מ"מ ס"ד דמצדיקי א"ה נקבל ועוד למה לא הקשו ל"ל איש איש כמו שהקשו במנחות ובתמורה והכא סתמו דבריהם דמשמע הא תמימי' תקריבו וקשי' איך אפשר לומר כלל וכלל לא. ועוד יש לדקדק דמתחילה הקשו התוס' דלישתוק קרא מיני' דמהיכי תיתי דמקבלין מיני' ואח"כ תירצו דמ"מ סד"א דמצדיקי נקבל דזה סותר תחילת דבריהם במה שהוכיחו דאיצטרך איש איש לריבונייהו דע"כ סברא מבחוץ דלא נקבל וע"כ אפילו מצדיקי אלא ברור דס"ד דהתוס' הכי דאף בלא קושי' דילמא מנכרים כלל וכלל לא איצטרך איש איש שלא נלמד שלא מקבל נכרים שום קרבן אף תמימים מק"ו בקרבנות ציבור אף שמוסרין לציבור אין מקבלין כ"ש שאין מקבלין קרבן עצמו כמו שכתבו התוס' במנחות א"כ הקשו שפיר וא"ת א"כ לישתוק קרא מיני' דמהיכי תיתי מקבלין הא איצטרך איש לריבונייהו וע"כ איצטרך איש איש לריבונייהו משום שלא נלמד מק"ו מקרבן ציבור כדמוקי להאי קרא ומיד בני נכר לא תקבלו בת"כ בקרבן ציבור אף שמוסר לציבור כל שכן קרבן עצמו שלא לקבל א"כ כיון דהמקשה לא ידע מלימוד דאיש איש הקשו התוס' שפיר איך אפשר לומר מן כותי' כלל וכלל לא א"כ לישתוק קרא וא"כ נילף מק"ו מקרבן ציבור דס"ד דקרא דכולהו להכי הוא דאתי דמיירי בתמימים ובקרבן ציבור א"כ מהיכי תיתי דמקבלין ובזה מתורץ קושי' מהרש"א שהקשה דילמא אי לאו מיעוטא דבכם חלקתי דמקבלין מכותי' כמו ישראל וכו' זה אינו קושי' כלל דס"ד דאיצטרך איש איש לרביניהו דלא נילף מקרא דבן נכר דמיירי בתמימים בקרבנות ציבור דקרבן עצמו פשיט' דלא מקבלין והקשו שפיר לישתוק קרא מיני': ובזה מיושב ג"כ תשובת מהרש"ך שהניח בצ"ע דמאי הקשו התוס' מתחילה לישתוק קרא מיני' דילמא איצטרך שלא נילוף מדיוקא מיד בני נכר לא תקריבו את אלה הא תמימי' נקבל וקמ"ל קרא דלעולם תמימי' נמי לא ובעלי מומין עובר בלאו ועשה זה אינו קושי' כלל בקושית התוס' ס"ד דעיקר קרא דאיש איש אינו לפי האמת שלא נילוף בק"ו מקרא דמיד בני נכר דמיירי בתמימין בקרבנות ציבור ק"ו קרבן עצמו שלא נקבל א"כ ליכא דיוקא הא תמימי' נקבל אדרבה מזה נלמד דאף תמימי' לא נקבל ולכך לא הקשו הכא מתחילה איש איש ל"ל הא נילוף מדיוקא דהם ידעו דקרא מיירי בקרבנות ציבור דס"ד דמקשה ידע מדרוש ת"כ וא"כ אי אפשר לומר כלל וכלל לא קשה לישתוק ונילוף מק"ו מקרבן ציבור בתמימין ילפינן מיני' בק"ו דקרבן עצמו דלא מקבלינן מיני' והקשו תחילה קושי' עצומה על המקשן ותירצו וי"ל דמ"מ ס"ד דמצדיקי אומות מקבלים דלא אסיק אדעתי' דמקשה מלמוד דת"כ דמוקי לקרא בקרבן ציבור וס"ד מצדיקי א"ה נקבל. ולפי תירוץ זה ע"כ לפי מאי דס"ד דמקשה דמצדיקי א"ה נקבל אי אפשר לאוקמי קרא בקרבנות ציבור בתמימין דמיני' ילפינן מק"ו שקרבן עצמו אסור לקבל ע"כ אפילו מצדיקי דומי' דמה שמקבלין ישראל מיד בני נכר לא תקבל אלא ע"כ ס"ד דמקשה דפשטי' דקרא דמיד בני נכר לא תקריבו מיירי בבעלי מומין אבל תמימין י"ל דנקבל מצדיקי א"ה ולכך פריך שפיר דילמא מא"ה כלל וכלל לא ולזה הקשו איך אפשר לומר כלל וכלל לא כיון דלפי סברת המקשה מיירי האי קרא בבעלי מומין א"כ דווקא דקרא משמע הא תמימי' נקבל דס"ד דמקשה דפשטי' דקרא בבעלי מומין מיירי ואיצטרך קרא דלעולם תמימי' נמי לא נקבל אך מצדיקי' ובעלי מומין לעבור עליו בלאו ועשה וק"ל. אבל לפי האמת אין אנו צריכי' לתירוץ זה אלא כתי' שני שתירצו במנחות ובזה מיושב נמי קושי' ראשונה שהניח מהרש"ך בצ"ע ונעלם ממנו ש"ס ערוך דתמורה דלפי האמת איצטרך כולהו קרא דאי לאו מכם ה"א בא"ה רק מצדיקי נקבל ולא מרשיעי קמ"ל מכם בכם חלקתי ולא באומות אפילו מרשיעי ואי ממכם ומיד בני נכר ה"א כלל וכלל לא ולעבור בבעלי מומין בלאו ועשה קמ"ל איש איש ואי לא נכתוב מיד בני נכר ה"א אפילו בעלי מומין נקבל במזבח קמ"ל כדקאמר הש"ס בתמורה דעכ"פ במזבח דידן לא נקבל וזה ברור לאמתו של תורה: שאלה קמא כתב רמ"א ביו"ד סי' י"ח ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק הסכין בין שחיטה לשחיטה וכתב מהר"ם יפה דוקא בשוחט לעצמו אבל בשוחט לאחרים ה"ל השוחט פושע שעבר על דברי חז"ל שאמרו צריך לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת וצריך לשלם אפילו השוחט בחנם כדין מזיק בידים עכ"ל. והשיג עליו הט"ז מההיא מגורמתא דאתי לקמי' דרב כו' ותו דאין שייך כאן גרמי דגרמי הוי דווקא היכי דברי הזיקא או שהיזק נעשה מיד כו'. ולי נראה להביא כל היכא דהוי מצי למעבד שלא יהיה ספק בשחיטה זו וסמוך על דעתא שיהי' סכינו יפה ואח"כ נולד ספק בשחיטה הוי פשיעה ולא דמי להא דאיתא בא"ת סי' ס"ו דאם מצא הסכין פגום והוא בודקו תחילה כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק דהתם לא פשע כלל דעשה מה שהי' מוטל עליו אבל הכא כיון דזה ידוע לכל השוחטים דאם נמצא הסכין פגום אסרינן כל הבהמות כרב הונא מספק דילמא בעור קמייתא נפגם והי' בידו לעשות שלא יפול שום ספק וסמך על דעתו שלא יארע שום ספק ואח"כ נולד הספק הוי פשיעה וראיה לזה דאמרינן בסוף הפועלים בר אדא סובלא הוי קא מעבד חיותא אגמלא דנרש דחפה חדא לחברתא שדיתא במיא אתי לקמי' דרב פפא חייבי' א"ל מאי הוי למעבד א"ל איבעי' לך לעבורי' חדא חדא נשמע מזח דאף השומר הי' עבר שיכול להעבירם בבת אחת ולא יאורע שום היזק אפ"ה כשאירע היזק הוי פשיעה. ומיהו לדעת התוס' דכתבו התם וז"ל נראה דלא חשיב לה פשיעה מהאי טעמא אלא כעין גניבה ואבידה ומחייב מטעמא דאדעתא דהכי יהיבי לך אגרא דתינטר ניטורתא יתירה וסבר רב פפא דהכא כרבא דפ' הכונס דאמר משום דאיבעי לך לעבורי חדא לאו פשיעה היא ולא כרב כהנא דאמר התם דהוי פשיעה גבי נפלה לגינה עכ"ל. וכן כתב הרא"ש וכדבריו פסק בש"ע סי' ש"ג סעיף י"א רועה ש"ש שהעביר בהמות על הנשר כו' שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה עכ"ל: א"כ בנידן דידן נמי דווקא בשכר הי' חייב אבל בחנם אפשר דלא הוי פשיעה אבל מאוד תמו' לי דהא בריש סי' שצ"ד כתב הטור וז"ל ומה נקרא אונס שפטור אם נפלה כגון שהוחלקה באבן אבל אם דחפוה חברותי' ונפלה הוי פשיעה ולאו אונס וחייב לדעת רב אלפס והרמב"ם אבל ר"י פי' דחפוה חברותי' לא הוי פשיעה כן כתב רמ"א וא"א הרא"ש ז"ל והביא הב"י בשם הרא"ש דהא דקאמר הכי דחפוה חברתי' הוי פשיעה היינו כרב פפא בשילהי פרק הפועלים גבי עובד' דאדא סובלאה ונראה דהתם לאו פשיעה חייבו אלא שש"ש הי' וחשיב בגניבה ואבידה כדמשמע התם ונראה דהלכה כרב פפא וכיון דהלכה כרב פפא דלאו פשיעה היא א"כ פטור הכא דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו בש"ח עכ"ל. וכתב שם הר"ב הב"י ולענין הלכה נקטינן כהרי"ף והרמב"ם שהם מסכימי' לדעת אחת. ועוד דפשטי' דגמ' כוותייהו וכן פסק בש"ע כוותייהו וא"כ להאי טעמא דהוי פשיעה ושן רגל בשמירה פחותה סגי בש"ח א"כ אף ברועה ש"ח אם העביר בבת אחת ודחפה חדא לחברתי' הוי פשיעה וחייב ואם כן קשה קושי' חזקה ועצומה על המחבר הש"ע שבסי' ש"ו פסק כדעת הרא"ש דדווקא ברועה שש"ש חייב ובסי' שצ"ד פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם שלדעתם הוי פשיעה ואף ברועה ש"ש נמי חייב וכן קשה על הטור ורמ"א שבסי' שצ"ד הביא מחלוק' הרא"ש והרי"ף והרמב"ם ובסי' ש"ו כתב בפשיטות כדעת הרא"ש וצ"ע. נשמע מזה דעכ"פ בשומר שכיר אמרינן אדעתא דהכא יהיב לך אגרא דתינטור נטרותא יתירא ולא סגי במה שאמר הא נטרי כדנטרי' אנשי א"כ ה"נ פשוט בשוחט שנוטל שכר שמחוייב לעשות כל טצדקי שלא יפול שום ספק בשחיטה זו ואם היה בידו לסלק הספק ולא עשה הוי פשיעה גמורה ובשלו רשאי להכניס עצמו בספק ולא בשל אחרים ומהאי מוגרמתא דהקשה הט"ז אין כאן קושיא כלל לא מבעי' לפי' ר"ת דמפרש התם דרב פסק כר' יוסי והי' רב מחמיר עליו בשביל שבעל בהמה היה עם הארץ וקרי לי' ספק גזילה משום דאותו איש ששחט לע"ה ה"ל לאסוקי אדעתי' שיחמירו עליו א"כ פשיטא שאין כאן קושיא כיון שע"פ עיקר הדין הוא מותר אלא אפילו לפי ר"י דמספקא ליה לרב בזה מ"מ אינו דומה כלל לזה דהתם אפשר דשוחט קיבל מאיזה חכם שהלכה כר"י ולא נתפשט עדיין הלכה סוגיין דעלמא דהלכה כרבנן אבל בנידן דידן דכבר נתפשט סוגיין דעלמא בנמצאת סכין פגומה להטריף הכל ובידו הי' לסלק הספק זה הוי פשיעה ועוד התם אפשר לא מיירי ששוחט הכניס עצמו בספק זה ושחט לכתחילה במקום שהוי הגרמה לרבנן אלא בתחילה התחיל לשחוט יפה במקום שחיטה אליבא דכ"ע ואח"כ נשמט הסכין ועשה הגרמה לרבנן ולא הי' בידו לחייבו דדילמא הלכה כר"י ולא הוי הגרמה אבל לעשות בתחילה להכניס עצמו בספק הוי פשיעה וק"ל: שאלה קמב קשיא לי הא דאמרינן בשבת דף ס"ט ע"א אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינ' בה מנינ' ל"ל ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת היכי משכחת לי' בזדון שבת ושגגת מלאכות כו' דידע לה שבת במאי ומשני דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע וכן משני בדף ע' ע"ב ובדף ע"ג ע"א וקשה לי למה לא משני דידע לה בלאו דמחמר דאינו בכלל אבות מלאכות ואינו חייב חטאת על לאו דמחמר אליבא דר"י כמו דאיתא בסוף שבת דף קנ"ד ע"א ודוחק לומר כיון דלא לקי אליבא דר"י ניחא לי' ולאוקמי' בתחומין דלוקין על עירובי תחומין דבר תורה כדאיתא בסוף פ"ק דעירכין דהא התוס' הקשו שם וז"ל תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וכתיב נמי ושמרתם את השבת הרי להדי' אף שאין בעשה מלקות כיון דידע שיש שבת בעולם א"כ נוכל לומר דידע בלאו דמחמר דלא חשיב בהדי' ל"ט מלאכות ואליבא דר"י שפיר משכחת בזדון שבת ושגגת