פנים מאירות חלק ב קלז

אחת ואף שהעולם לא נהגו היתר זה אלא לאחר ז' אבל לא תוך ז' כמבואר בי"ד סי' שפ"ט מ"מ היכי דתכפו אבילות נראה היתר ברור דשרי ללבוש לאחר שלבשו אדם אחר דהא כתב הטור בסי' שפ"ט וז"ל אבל אסור לכבס כסותו כל שבעה אפילו במים לבד ולאחר שבעה מותר. וריב"א אסר כל שלשים ובספר המצות כתב מותר ללבוש חלוק לבן מיד אחר שבעה והעולם נהגו בו איסור ונוהגים שאדם אחר לובשו תחילה ואח"כ לובשו הוא זה המנהג עיקר. וכתב הטור וז"ל ואינו יודע טעם למנהג זה דאפילו גיהוץ מותר בישנים כל שכן כיבוס וכתב הב"ח שיש לישב תמיהת רבינו דס"ל לריב"א דתכבוסת דאסור כל שלשים אינו אלא בנתר וחול דאלו במים מודה ריב"א דשרי כל ל' וברייתות דאוסרין תכבוסת כל שלשים אינו אלא בנתר וחול וכ"כ התוס' בפ' אלו מגלחין דף כ"ג ד"ה שלשים יום לגיהוץ לדעת ריב"א והשתא ס"ל לריב"א דטפי יש להתיר גיהוץ בישנים בלא נתר וחול מכיבוס בנתר וחול: ולפ"ז הא דנוהגין שאדם אחר לובש תחילה היינו במכובס בנתר וחול אפי' בגהצן ג"פ באבן חלקה כיון שלבש' אחר תחילה אבל במכובס במים א"צ להלבישו לאחר תחילה דאין זה מחלוקי' ופשיטא דשרי לאחר שבעה מיד עכ"ל הב"ח: ועוד נראה דאנו פוסקי' כר"א בר"ש הא דתניא כל שלשים יום לגיהוץ ופי' גיהוץ עבורי חמורתא ולפי פי' הנמוקי יוסף היינו במים ואפר או בנתר ובורית וקאמר ר"א בר"ש לא אסרו אלא בחדשים לבנים אבל בישנים אינו אוסרים אלא א"כ יוצאים מתוך המכבש וכן דעת הרמב"ן והרמב"ם והרא"ש וכתונת שלנו הם ישנים אף שכובסים אותו במים ואפר ובנתר ובורית מ"מ זה לא הוי גיהוץ אלא אם כן יצא מתחת המכבש וכיון שאחר לבשו שעה אחת מבטלין המכבש שרי דלא הוי גיהוץ כלל כמו שרצה הראב"ד להתיר חלוק של פשתן שחתכו אפילו מיריעה של חגר כיון שביד החייט התופרה יוצאה לכאן ולכאן ואינו מקפיד בכך יוצאה מכלל מכבש וק"ו היכי שלבשה אחר שמבטל המכבש הרי של כל הפירושם היכי שלובשה אחר לא הוי כלל גיהוץ והוי כמי שמכבס במים לבד ואמרינן בפ"ק דתענית דף י"ג ובמ"ק דף י"ז ת"ש דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן מעשה שמתו בניו של רבי יוסי בן רבי חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ומשני התם בשתכפו אביליו הוה דתני' תכפוהו אביליו זה אחר זה הכביד שערו מקיל ומכבס כסותו במים אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים במים אבל לא בנתר וחול עכ"ל וכיון שכבר הוכחנו היכי שאחר לובשו דשרי ללבוש תוך ל' משום דלא הוי גיהוץ כלל אלא כמו במים לבד ואף שבתוך ז' לא מהני ללבוש אפי' אם לובשו אחר משום דהתם אפילו במכובס בצונן נמי אסור אבל היכי שתכפו אבילות נראה היתר ברור אפילו בתוך ז' נמי שרי ללבוש היכי שאחר לובשה תחילה דהוי כמו מכובס במים לבד ולא הוי גיהוץ כלל וכן הסכימו עמי חכמי עירינו הלכה למעשה: שאלה קמ גמ' דחולין דף י"ג ע"ב תניא מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות ופריך ממאי דילמא הכי קאמר מישראל מצדיקי קבל מרשיעי לא קבל אבל באומות העולם כלל וכלל לא ומשני לא ס"ד דתני' איש איש מה ת"ל איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ובתוס' ד"ה אבל מאומות העולם כלל וכלל לא וא"ת א"כ לישתק קרא מני' דמהיכי תיתי מקבלין הא איצטרך איש איש לרבוייהו וי"ל דמ"מ ס"ד מצדיקי א"ה נקבל להכי אתי קרא למעטינהו לגמרי וא"ת והא כתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' וכתיב מיד בני נכר לא תקריבו את אלה הא תמימי' תקריבו וי"ל דלעולם תעימים נמי לא נקבל ואתי קרא בבעלי מומין לעבור עליו בעשה עכ"ל. הנה בד"ת זה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם הרב מהרש"א הקשה וז"ל דבריהם אינם מובנים מאי ראי' הביאו מהא דקאמרי דמהיכי תיתי מקבלין מהא דאיצטרך איש איש לרבוי דאימא דאי לאו מעוטי' דבכם חלקתי הוי סברא מבחוץ דמקבלין מכותי כישראל דהיינו מצדיקי ולא מרשיעי ואתי קרא דבכם חלקתי דמכותי מכולם מקבלים ואי לאו ריבוי דאיש איש סד"א אדרבה דאתי מעיטא דבכם חלקתי אבל באומות כלל לא ונ"ל להגיה בדבריהם כו' יעויין שם. וכן נתחבט מהר"ם מלובלין בחידושיו ליישב קושי' הנ"ל ולא עלה בידו ישוב מספיק: ובתשובת מהרש"ך דף ל"ה ז"ל הקשה לי חכם אחד וז"ל לפי המסקנא דקרא מיד בני נכר למה איצטרך ותירץ דלפי האמת מסקינן דבאומות העולם מקבלין אפילו מהרשעים א"כ ה"ה דה"א דמקבלין מהם בעלי מומין להכי איצטרך וכתב עליו מהרש"ך שעדיין יש להקשות קושי' אחרת לא יוכל להמלט ממנה והיא דלשתוק קרא דמכם דדרשינן מיני' בכם חלקתי ולא באומות ומדאיצטרך קרא דמיד בני נכר שמעינן דמא"ה בין מרשיעי ובין מצדיקי מקבלין ומשום הכי איצטרך קרא דמיד בני נכר דלא נימא כי היכי דמפלגינן במקריבי' מא"ה לישראל דבישראל מצדיקי מקבלין מרשיעי לא ומאומות העולם לא שנא צדיקי ל"ש רשיעי ה"נ במקרבין דאע"ג דמישראל לא מקבלין בעלי מומין מא"ה מקבלין א"כ לישתוק קרא דמכם וכו' עד שסיים באופן שלא יוכל להמלט מקושית דלישתק קרא דמיד בני נכר או לישתוק קרא דמכם באופן דקושי' זו גדולה וחזקה וצ"ע ובסוף דבריו כתב וז"ל. ועתה אמרתי לכתוב לך קושי' חזקה שיש עוד בזה בדיבור שלא הרגשתי בה דמה הקשו התוס' דא"כ לישתוק מיני' דמהיכי תיתי דמקבלין אתמהא טובי דבמה שכתבו התוס' בסמוך וזה לשונו א"ה מיד בני נכר ל"ל ותירצו מה שתירצו איכא למימר דנהי דזה המקשה לא ידע דרשא דאיש איש מ"מ קשה לו דנימא דמכם אתי לאפוקי דלא נימא דקרא דמיד בני נכר אתי למימר הא תמימי' תקריבו ולהכי איצטרך קרא דמכם למעוטי דאין מקבלין והשתא קרא דמיד בני נכר לא דייקינן מיני' הא תמימים תקריבו אלא איצטרך לבעלי מומין לעבור עליהם בעשה ולא תעשה כמו שתירצו התוס' וזאת הקושיא היא גדולה וחזקה וצריך לעמוד עלי' וכעת צריך לי עיון עכ"ל. והנה הניחו לי מקום להתגדר בזה ומובטחני כד שכיבנ' נפקאי לאפאי מי שכתב דבור תוס' זה ואגב נבאר דברי רש"י בחומש בפ' אמור ומיד בני נכר כותי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעלי מום אע"פ שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אא"כ מחוסר אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבו אבל תמימי' תקבל מהם ולכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הכותי' שנודרים נדרים ונדבות כישראל עכ"ל. ולכאורה תמוה דברי רש"י כיון שכבר למד דתמימי' נקבל אמאי צריך לאתויי קרא דאיש איש והמזרחי הקשה על רש"י וז"ל וקשה מכיון דכותי שהביא קרבן בעל מום ביד כהן להקריב לשמים אין מקריבין אותו ואם הי' תמים מקריבין אותו מיירי בקרבן יחיד היכי מפקי' לי' וקרא דמיד בני נכר שדרשו אותו בת"כ לקרבן ציבור ואמרו ומיד בני נכר מכאן שאין מקבלין מן הכותי' שקלים לקנות בהן תמידין כו'. ועוד דמשמע שהוא סובר שפי' מכל אלה מכל בעלי מומין דלעיל ואלו בת"כ אמרו מנין שאין מקבלין שקלים מן הכותים ת"ל ומיד בני נכר לא תקריבו מכל אלה משמע שפי' מכל אלה בין תמימים ובין בעלי מומין במשמע דאל"כ איך למדו מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותי והלוא אינן קוני' משקלים אלא תמימים בלבד שהם ראוים לקרבן וצ"ע ע"ש בתוס' ביאור: ואני מתאבק בעפר רגליהם של גדולים הנ"ל שנעלם מהם ש"ס ערוך בפ"ק דתמורה דף ז' ודברי התוס' שם ובמנחות דף מ"ב דקאמר הש"ס ולתנא קמא האי מיד בני נכר לא תקריבו ל"ל מבעי' ליה להאי סד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסר אבר לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קא משמע לן. ופי' רש"י דעל בעל מום לא נצטוו ואי לא כתיב מיד בני נכר לא תקריבו ה"א לקרב בעל מום אלא שלא יהיה מחוסר אבר קמ"ל דדוקא במזבח דידהו הותר להם בעל מום אבל לא במזבח דידן והקשה התוס' וז"ל ולמה לי איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל תיפוק ליה מהאי קרא מדקאמר לא תקריבו את אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב תמימים אבל איפכא ליכא למבעי' מיד בני נכר ל"ל תיפוק ליה מאיש איש דהא איצטרך בני נכר להאי דרשה דהכא ל"ש במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן לא אמרינן. וכן הקשו בפ' אלו מנחות דף ע"ג ע"ב ד"ה איש איש קושיא זו ותירצו וז"ל וי"ל דאי לאו איש איש ה"א בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימי' ניהי דליכא לאו איסור' מיהו איכא ועוד י"ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמי' לי' בת"כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלי' מן הנכרים תלמוד לומר מיד בני נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת"ל מכל אלה וקמ"ל קרא דאפילו בא נכרי ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכל שכן שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו. ומיהו השתא דאשמועינן איש איש דמקבלין מהם נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה עכ"ל: הרי להדיא לתירוץ שני של תוס' דאי לאו איש איש הוי מוקמינא האי בתמימי' בקרבנות ציבור דאפילו בא נכרי ומסרו לציבור דאין מקבלין וכל שכן שאין מקבלין ממנו קרבנות וע"כ אפילו מצדיקים דהא קאי אמאי דכתבו לעיל איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם תמים זכר בבקר בכבשים ובעיזים כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהי' לכם וגו' ועל זה קאי מיד בני נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שמקבלין מישראל דהיינו מצדיקי ולא מרשיעי מיד בני נכר לא תקבלו משמע אפי' צדיקי אבל השתא דכתיבי איש איש מוקמינ' נמי קרא בעלי מומין כדאיתא בתמורה ר"ל שאף שבעלי מומין מותרין לבני נח דווקא במזבח דידהו אבל לא במזבח דידן. ובזה צדקו דברי רש"י בחומש שלמד מהאי קרא שנכרי שהביא קרבנו בעל מום לא תקבלו אף שבעלי מומין לא נאסרו לבני נח דווקא במזבח דידהו ר"ל במזבח בבמה שבשדות שכל אחד בונה במה שבשדות לעצמו אבל במזבח שבמשכן שהוא מזבח דידן לא תקריבו אבל תמימים תקבל מהם והוקשה לרש"י דמנ"ל דתמימים מקבל מהם דילמא לפי הדרוש דת"ק דמוקי' להאי בקרבנות ציבור ונלמד בק"ו דקרבן עצמו פשיטא דאין מקבלין אפילו תמימים ולכך מסיים רש"י לכך נאמר למעלה איש איש דמקרא דאיש איש למידין מזה דקאי נמי בבעלי מומין אבל תמימי' נקבל וזה ברור כי לולי זה דברי רש"י הם אך למותר כיון דקאמר אבל תמימים תקבל מהם