פנים מאירות חלק ב קלד

שלחו בני אקרא דאגמ' לשמואל ילמדינו רבינו הי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה ופריך ממ"נ אי כרבנן סבירי ליה לישלוח להו כרבנן אי כר"י ס"ל לישלוח להו כר"י ומשני ומספקא לי' אי כר"י אי כרבנן מה היא דתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כו' וחכמים אומרים אינו נאמן א"ל ר"נ בר יצחק לרבא בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הילכתא למיתב לי' פי שנים לא יהי' אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב לי' ומשני לא צריכי בנכסים שנפלו לאחר מכאן ופי' רשב"ם וחכמים אומרים אינו נאמן וכגון שמוחזקין באחר שהוא בכור וקרא מוקי בצריך הכירא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט התם וודאי אב מהימן למאי הילכת' אדרבנן קא פריך דאוקמינ' בצריך הכירא. בשלמא לר"י טובא לאשמועינן קרא דמהימן לי' לאב אפילו במקום חזקה ויהבינן לי' פי שנים דסד"א דניזל בתר חזקה וכתיב פי שנים למוחזק לנו דליכא למימר גבי אב מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' דהא קימ"ל דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא לרבנן למאי הילכת' כתב יכיר לצריך הכירא שהאב נאמן להכיר לאחרים הא סברא הוא דנאמן ע"י מגו דהא הי' יכול ליתני כל נכסיו במתנה עכ"ל: הרי להדי' דבין לר"י דאב נאמן מכח קרא דיכיר אבל אי לא קרא לא הי' נאמן במגו וכמו כן לרבנן דקרא אתי בצריך הכירא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין אחד מהם הא אם הי' מוחזקין לא מהימן מכח האי מגו דהוי מגו במקום חזקה אלימת' כי האי הוי כמגו במקום עדים ה"נ בנידן דידן כיון שאנו מוחזקין בפלוני שהוא בכור ומגיע לו פי שנים ע"פ דת ודין תורתינו לא נאמן לאביו שנתן לו עבור חלק בסוכה במגו שהי' נותן נכסיו לאחי' הפשוטי' במתנה דזה הוי כמגו במקום חזקה ולא אמרינן וכיון במה שאמר אביו לא יירש דבריו בטלים א"כ אין לו על בנו הבכור אלא כמי שמצוה שפלוני חייב לי כך וכך ואותו פלוני טוען שבמתנה נתן לו או מחל לו דנשבע היסת ונפטר ה"נ דכוותי' ופסקנו הלכה למעשה שישבע בנו הבכור הסית נגד היורשים שאביון נתן לו דרך מתנה גמורה ונוטל אח"כ חלק בכורתו ע"פ דת ודין תורתינו וה' ינחני בדרך אמת: עוד נולדו חלוקים בני היורשים שנתן השכ"מ שטח העליון חדרים הפונים לצד הרחוב לבנו אחד וחדרים הפונים לצד החצר נתן לנכדו ושטח התחתון נתן לבנו השני וכתב בזה"ל החדרים הפונים לצד הרחוב וגם הסוכה שעומדת לצד החצר והקו"ך שייך לבני פלוני עד רום הרקיע ונאמר עוד בשאר פרטי דברים בזה"ל מייני קינדער זאלין בונה למעלה זיין אין שאדין לנכרי פלוני וטען האבין שזכה בשטח התחתון מאחר שנאמר בלשון רבים מייני קינדער זאלין בונה למעלה זיין בלי נזק לנכרי ש"מ שיש לי רשות לבנות על שטח עליון ומה שנאמר עד רום רקיע לא קאי אלא על סוכה והקו"ך אבל לא על למעלה שנתן השטח עליון לבנו אבל האויר העולם עד רום רקיע נתונה לשניהם ובנו טען שמסתמא קאי עד רום רקיע כל המתנות המבוארי' לעיל וקרא לאינש לבן בלשון בניי כמבואר בח"מ סי' רמ"ז. הנה לכאורה נראה דאין בדבר זה ממש דאף מוכח בקראי אי דקרא לאינש לבן בניי ה"מ נגד בנות אנו מתרצים הלשון דאין לבנות בכלל לשון בניי אבל אם יש לו בנים הרבה מסתמ' לכל בניו קראם בלשון רבים וכל זה אם הי' ברור שמה שאמר בסוף מתנה עד רום הרקיע לא קאי אלא על סוף דבריו אבל דנוכל לומר דקאי על ראש דבריו דהא אפילו לגבי אחרים אם אמר שני דברים כגון אם אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני מסיק הש"ס בנזיר דף י"א ע"ב רואני אדיבור' קמא קאי ק"ו גבי דידי' עצמו אף די"ל לגבי דיבור' דקאי אסוף דבריו דמקרא נדרש לפניו כ"ע מודו אבל אלפני פניו פליגי עם כל זה נראה ברור דמה דאמר אינש בסוף דבריו קאי לכל תחילת דבריו וראי' ממשנה שלימה בפ' ה' דשבועות גבי חמשה תובעים אותו ואמר שבועה שאין לך בידי ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר' אלעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר"ש אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד פסק הרמב"ם כת"ק ואין הלכה כר"א ולא כר"ש ופשיטא לת"ק מודו לר"א אם אמר שבועה באחרונה קאי לכל דבריו שהוציא בראשונה א"כ ה"נ דכוותי' כל מה שהוציא לפני זה ונתן במתנה החדרים לצד הרחוב והסוכה והקו"ך עד רום רקיע קאי עד רום רקיע על כולם א"כ במה רוצה הבן שני לזכות באויר העלי' של שטח העליון מדכתב אם יבנו בניי למעלה על עלי' יבנו שלא יהי' הזיק דנכרי משמע שרשות ביד שניהם לבנות על עלי' אין זה מוציא ממתנה גלוי ומובררת וכי היכי דאית לי' בנות ובן אחד ואמר נכסי לבניי לא זכו הבנות נגד הירושה דאורייתא והא דאמר בלשון רבים מפרשינן דדרך בני אדם לקרות כן ה"נ לא זכה הבן נגד מתנה בלשון זה לבן אחר כיון שקרא לאינש לבן בניי בכן ברור הדבר שזכה הבן הניתן לו העלי' עם בהאויר עד רום הרקיע הנלפע"ד כתבתי ופסקתי הלכה למעשה. נאום מאיר: שאלה קלה בדבר שאשה אחת בחלי' קודם מותה ביקשה מבעלה שיתן כרים וכסתות שלה לבתה העני' שיש לה מבעלה ראשון וכך אמרה לו שכל זמן שאתה חי תשמש בהם אבל לאחר מותך יהי' שייכים לבתי והבטיח לו על זה ואמר' לי' תן לי ת"כ על זה ונתן לה ת"כ על זה לקיים דבריו ואחר זמן מת בעלה הנ"ל ושבק חיים לכל חי והבת הנ"ל רוצה ליקח הכרים וכסתות מכח צוואו' אמה ואבי' חורגי' הסכים על זה ונראה פשוט דכל מתנה לעני אינו קונה אלא מטעם נדר כמבואר בח"מ סי' רמ"ג שכתב הטור ואם מקבל הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. וכתב הב"י אין דברי רבינו מכווני' שלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא גבי הקדש כמבואר בפ' דקדושין אבל העני הדיוט מיקרי ומסיק דבירושלמי איתא אבל בעני נעשה נדר וכן כתב הטור בסי' קכ"ה וא"כ בנ"ד אף שהבטיח לה בת"כ מ"מ כיון שמת יורשין פטורים וכן כתב הסמ"ע בסי' קכ"ט סי' ה' במה שכתב רמ"א ואפילו נתן ת"כ אם הוא במקום שלא נהגו לקנות בכך ומ"מ כופין אותו לקיים שבועתו וכתב הסמ"ע וגם הש"ך ונ"מ אם מת זה שתקע כפו דאין מחייבין את יורשיו משום שבועה ואפילו בחייו אין ב"ד יורדין לנכסיו אנא משמתין לקיים שבועתו וגם אם נשאל על שבועתו והתירוהו בדעבד מהני לדעת ר"ת משא"כ אם משתעבד מדין ערבות. א"כ בנ"ד נמי וכן כתב מהרמ"א בסי' ר"ט ובסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק י"ג ולפ"ז בנידן דידן נמי נימא הכי ואין זה נכנס לדון שהזכיר רמ"א בסי' רמ"ג באשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חלי' ונתרצה בעלה ואח"כ רצה לחזור אם הוא ממנה לעני לא יוכל לחזור בו וכן הוא בסי' פ"א אם שתקן לצוואתו הוי כהודאה ולא יוכל למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע. ובא"ה סי' צ' סי' יו"ד אם נתרצה הבעל אם נתנה לעניים אינו יכול לחזור בו וכתב הב"ש עי' ביו"ד סי' רל"ב ס"ז נ"ל דאיירי בלי הפצרה שלה מ"מ דוקא הבעל גופי' אבל יורשין כיון שאינו חייב אלא מטעם נדר והסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק כ"ה רצה ליישב קושית הב"י על הטור דשייך שפיר גבי צדקה לומר אמירה לגבוה דכל האומר אתן כך לעניים ה"ל כאלו אמר אתן לגבוה ומשלחן גבוה כזכו עניים מ"מ נראה דהסמ"ע לא בא אלא ליישב הלשון הטור אבל לענין דיני' היכי דנדר לצדקה דיחשוב כאלו בא ליד עני ואף לאחר מותו ומחויבי' היורשים לקיים כמו גבי הקדש זה לא עלה על דעת הסמ"ע ותדע דהא הטור בי"ד סי' רנ"ח כתב אמירת אדם לגבוה כמסירה להדיוט לפיכך מי שנדר צדקה אי אפשר לחזור בו והני מילי בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח חרטה לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו ואם מסר חובו במעמד שלשתן לגבאי ואמר הרי צדקה א"א לחזור בו ואסור לשנותו. וכתב הב"ח דג"כ לא יוכל לשאול עליו דה"ל כאלו כבר יצא מתחת ידו וכן כתב הש"ך ואי ס"ד דבצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ממש דמי איך כתב הטור דנשאל לחכם ומתירו אלא ע"כ דהוי כמסירה להדיוט שקנה אף בדיבור אבל עכ"פ דקונה מטעם נדר. ולפ"ז היכי שמת אינו בנו חייב לקיימו וכן כתב להדיא בתשובת רמ"א ס"ס מ"ח וז"ל לא מבעי דאם אמר ליתן לאחר מותו דפשיטא דלא חל עליו הנדר מעולם ואין היורשין צריכין ליתן אלא אפי' אמר ליתן מיד אין היורשין צריכין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו עניים מכח קנין עכ"ל וע"כ אינו דומה להקדש דאמרינן בפ"ק דקדושין כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה בהדיוט לא קני עד שימשוך ונראה דאם מת שמחייב היורשים להביא קרבנות אלו משום דהתם דחל הקדש עלייהו קדושת הגוף ואיך ימעלו בהקדש אבל גבי נתן מתנה לעני דאינו זוכה אלא מצד נדר אין בידינו לכוף ליורשים לקיים נדר אביהם: ואגב נזכר מה דתמיה לי על הר"ן בפ"ק דקדושין דאיתא שם ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף נזכר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קונה כו' וכתב הר"ן ואיכא למידק עלה למה לי דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בלא דמים נמי קנה באמירה בעלמא דהא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. וכן ראיתי בריטב"א שהקשה קושי' זו וז"ל תמיה לי מילתא למה לי כסף בלא כסף נמי קונה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וכיון שקצץ דמים עם המוכר קנה ואני אומר דאין כאן קושיא דאי מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה' יכול לשאול על נדרו כמבואר בדברי הטור י"ד ס"ס רנ"ח אבל אם נתן הגזבר הכסף קנה ע"פ דין תורה דהקדש כל קנינו בכסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו וא"כ אין יכול לשאול על דבריו וזה ברור לדעתי הדרן למילתא קמייתא דבנידן דידן כיון שלא נתרצה אלא ליתן אחר מותו אין היורשים מחויבים לקיים נדרו הנלפע"ד כתבתי: נאום מאיר חותם בק"ק א"ש: שאלה קלו כתב הרמב"ם בפ' חמישי מהלכות ערכין וחרמין דין ו' וז"ל ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית שנאמר ושור ושה שרוע