פנים מאירות חלק ב קלג

ג"כ לענין מתנה בשטר או בקנין אף בלא מיפה כוחו ודברי טעם הם מ"מ נראה דווקא בנ"ד רמ"א שכתוב בד"ה בפירש מתנות ברי' אבל הכא שחזר וציוה להעתיק בעת חליו מה שכבר נתן שפיר נוכל לומר דלא נתכווין להעתיק אות באות אלא על גוף מתנה ולא על לשון שהי' כתוב בהיותו ברי' ושפיר נוכל לומר בזה טעות סופר הוא שהי' סבר שזה הלשון מהני נמי גבי ש"מ ובאמת לא ציוה להעתיק אלא בשביל שהוסיף בה דברים ובשביל שלא יגרע כח מתנות ראשונות ציוה להעתיק אות באות המתנת אבל מעולם לא אמר לי' שיכתוב היום שנותן במתנת ברי' ובזה כ"ע מודים דאמדינן דעת הנותן שמסתמא עכשיו נתן במתנת ש"מ ולא בעי קנין ולדעתי ברור הדבר דהוי כמצוה מחמת מיתה דהא אין לך מסוכן יותר מחולי זה השלא"ק אשר אחד מאלף ניצול וכל הרופאים אמדוהו למיתה והי' מתוננה והולך והוי כמצוה מחמת מיתה ואפילו במקצת אין צריך קנין וא"כ ת"ל ברור הדבר אצלינו שצוואה זו מאושרת ומקיימת כדברי שכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי' ואין לפקפק בזה כלל לבטל דברי צוואה זו: אך עתה צריכין אנו לדעת דברי הצוואה השני שהוציא בנו הבכור דזה יתד תקוע להלכה רווחת בישראל דאינו יכול להעביר נחלה אף לפשוט אם אמר לא יירש אלא רשות בידו לומר לירש בני פלוני הכל ולגבי בכור אפילו זה לא מהני אלא א"כ נתן במתנה לבניו ובצוואת זו כתובה בפירוש שאמר שפלוני בני הבכור לא יקח פי שנים ודבריו בטלים נגד דת ודין תורתינו דלא יוכל לבכר אך היורשים אינם זכים אלא מצד מתנה ראשונה שנתן בשנת תפא"ל וחזר וציוה בשנת תפד"ל כפי הצוואה היוצאת בבית דין לפנינו אך טענות הבכור דהא יש לו ראי' שעדים מעידים שנאמר בצוואה ראשונה שבני פלוני יקח פי שנים בראוי ובמוחזק כדין הבכור א"כ נתן לו אביו במתנה אפילו ליטול בראוי שני חלקי' א"כ ביטל הצוואה הנכתבת בשנת תפ"א לפ"ק ותפד"ל איכא לפקפוקי בי' טובא חדא מאן יימר דהאי צוואה לאחר משנת תפא"ל ותפד"ל קרא ראשונה דילמא עשה צוואה מקודם שנת תפא"ל ולהא יקרא ראשונה וכבר ביטל צוואה זו במתנה שנתן בשנת תפד"ל במתנת ש"מ וכ"ת למה לי לבטולי עוד דהא כבר בטלה משנת תפד"ל ונתן מקצת נכסיו במתנה אפשר דסבר דלא מהני מתנה ראשונה כיון שעשה לפני סופר לבד אף שהוד' לפני עדים י"ל דס"ל כיון שלא ציוה כן מתחילה לעדים לא יועיל לכך ציוה עתה לפני עדים מפורש ועוד אף אם נימא דביטל צוואת הנעשה בשנת תפ"ד וכתב וזיכה לבנו שיטל פי שנים בראוי כבמוחזק ולצוואה זו קרא ראשונה כיון דביטל צוואתו המוקדמת הוי ההיא ראשונה. מ"מ כיון דלא הגיע שטר זה שיטול בראוי כבמוחזק ליד הבכור לא זכה בו: ותלמוד ערוך הוא בפ' קמא דב"מ מצא דייתקי ומתנות לא יחזיר שאני אומר כתובי' הי' ונמלך עליהם שלא ליתן אפילו נתן ביד השליש לא יתן השליש ליד המקבל כדאיתא בסימן ר"נ סי' כ"ה ובסי' ס"ה ק"ו כאן שלא נמצא שטר זה אצל שום אדם אלא עדים מעידים שהודה ש"מ שעשה שטר כזה פשיטא דנוכל לומר כתובים היה ונמלך עליהם שלא ליתנו. וכ"ת דמכל מקום כיון שכבר ציוה ליכתוב שיטול פי שנים אפילו בראוי אף שלא נתן לידו מ"מ על כל פנים ביטל מתנת ראשונות וחזר הדין לסיני שהבכור נוטל פי שנים במוחזק זה אינו דעל כרחך דכתובי' היה ונמלך עליהם שלא ליתן צוואה ראשונה קיימת וראיה וראיה ברורה לזה דפרק קמא דמציעא דף י"ט ע"ב קאמר הש"ס ברייתא דאע"פ ששניהם מודים לא יחזיר בבריא דאמרינן דילמא כתב אביו כשהיא ש"מ להאי ואמלך ולא יהבי ובתר אבוהי כתב בנו לאינש אחרינ' ויהבי' לי' והשתא קא הדר בי' מההוא וכו' וכתבו תוס' ד"ה בתר אבוהו כתב הוא לאינש אחרינא תימא אמאי לא אמרינן שנתנו אב תחילה במתנת ש"מ ואח"כ אב עצמו כתבו להאי ולא יהבי' לי' ומת האב ונתקיימ' המתנה לראשון והבן רוצה שתהי' לשני עכ"ל. נשמע מכלל דבריהם דאם נתן במתנת ש"מ קרקע פלו' לראובן וחזר וכתב לשמעון ולא נתן לשמעון ומת דנתקיימה המתנה לראשון ולא אמרינן שעכ"פ שכיון שכבר ביטל הש"מ המתנה ראשונה בכתבי' לשני' אף שלא נתן לשני מ"מ כבר נתבטלת אלא אמרינן דכל זמן שלא מסר המתנה לבנו הבכור שיקח כראוי כבמוחזק לא נתבטלה המתנה ראשונה שנתן לבניו דכיון דכבר נתן במתנה אין לו וכו' מצד דין תורה בחלק הבכורה אלא מצד דיבורו של אביו שרשות בידו לבטל מתנה ראשונה וכיון שלא נתן ליד בנו הבכור מצינו למימר שכתובי' הי' ונמלך עליהם שלא ליתן ועמד במתנה ראשונה: איברא דבצוואה ראשונה בשנת תפ"א ותפד"ל תיהוא קא חזינא שלאחר שחלקו הבתים והמקומות וכיפות כתב בזה הלשון אונט ווייטר האט בני פלוני הבכור ניקס צו בגערן רק וויא מייני קינדער בני זכרים טיילין ווערן מלשון זה משמע דהכי קאמר כמו שיחלקו בני הזכרים יטול גם הוא כחלק פשוט משמע בתורת ירושה א"כ אמר שבניו יורשו חלק הבכור ובכור יירש כפשוט וזה לא מהני גבי בכור כמו שפסק בח"מ סימן רפ"א וי"ל במה דברים אמורים בפשוט כו' אבל בבכור אם אמר יירש כפשוט או שאמר לא יטול פי שנים או לא יירש פי שנים לא אמר כלום. הרי להדי' אם אמר על הבכור שיירש כפשוט דלא אמר כלום אף שבנ"ד כתב לבסוף וז"ל מה שכתבתי בנ"י אני נותן לכל אחד ואחד במתנה גמורה וויא אובן פר מעלד איזט. י"ל דלא קאי אלא על שאר חלוקות שחלק אבל במה שאמר תחילה שלא יבקש בנו הבכור יתרון רק כפי אשר יחלקו שאר בניו הזכרים הוי כאומר שיירש כפשוט. והגע בעצמך אם חלק מקצת נכסיו ואמר שפלוני יטול כך ופלוני כך ועל המותר נכסים אמר שלא יטול חלק בכורה או לא יירש פי שנים ולבסוף אמר כל הנ"ל אני נותן לכל אחד ואחד במתנה בוודאי לא מהני במה שאמר לא יירש דלא שייך לשון מתנה במה שהשוה הבכור וכבר נתבטלו דבריו וחזר הדין לסיני דהא לא נתן כלום לבניו אלא אמר כפי שיחלקו בניו משמע שהם יחלקו בניהם בתורת ירושה אבל הוא לא נתן להם: ובזה נמי יתישב שלא יקשה לך דהא עכ"פ נתן הקרקעות במתנה א"כ אף אם נימא דנתן המטלטלים בתורת ירושה הא הלכה פסוקה דאם אמר תוך כדי דיבור שאמר לראשון מהני לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי אפילו בשני שדות ובשני בני אדם כמו שכתב הטור בסי' רפ"א נראה דווקא אם אמר שפלוני יירש אז מהני לשון מתנה דאידך לגבי האי דהוי נמי כאלו נתן לו במתנה אבל הכא לא אמר לו כלום שבניו יורשי לא לשון ירושה ולא לשון מתנה אף שהלשון יחלקו הוי לשון מתנה כמו שכתב הטור בסי' רנ"ג ובסי' רפ"א והוא מתלמוד ערוך בפ' המוכר את הבית דף ס"ג ע"א פשיטא אמר יחלוקו פלוני פלגא תנו חלק לפלוני כו' שהלשון יחלוקו הוא לשון מתנה דאי הוי לשון ירושה לא הי' נוטל כלום כדאיתא במשנה שלימה בפ' י"נ נראה דוקא היכי שציוה הש"מ ואמר בשאר נכסיי יחלוקו בני אז י"ל דהוי לשון מתנה אבל בנ"ד שציוה שלא לבקש הבכור יתרון רק כפי אשר יחלוקו בניי הזכרים משמע כפי שיחלוקו הם מעצמם בתורת ירושה ולא שציוה הוא שיטל כל אחד חלקו ודומה לזה האחים שחלקו לוקחים הם וע"כ האחים שחלקו בתורת ירושה מיירי כדאיתא בגיטין דף ק"ה ע"א דקאמרה הש"ס על הא דאמר ר"י האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל וצריכי כו'. אבל ירושה ומתנה לא משמע דאחין שחלקו בתורת ירושה מחלקות וכן משמע בסוגי' דבכורות דף נ"ב ובפ' השולח דף מ"ח פירש"י ירושה המתחלקת הוי לקיחה א"כ בנ"ד לא אמר להם האב שבני הזכרים יורשי אז יחלקו אלא כפי שבני הזכרים יחלקו בניהם א"כ לא נתן להם כלום אלא הניח דין על דין תורה וא"כ דבריו בטלים במה שאמר שבנו הבכור לא יחלקו ולא יבקש חלק יתרון ודומה כמי שחלק מקצת נכסיו ונתן במתנה ובשאר נכסיו לא אמר כלום שבוודאי שלשון מתנה שנתן במקצת לא מהני לשאר נכסיו ובנו הבכור נוטל פי שנים בשאר נכסים ה"נ דכוותיה שלא ציוה שהוא נותן להם בתורת ירושה או בתורת מתנה אלא כפי שהם יחלוקו בניהם ומכח ירושה שזכתה להם התורה מחלקים בניהם ובזה לא יוכל לבכר ובנו הבכור נוטל פי שנים: ובזה נראה ליישב נמי תמי' רמ"א שהתפלא על הגדול אחד בדורו בסי' ע"ח וע"ט שעלה בדעת החכם שלשון יחלוקו הכתוב בפרשה שהוא לשון ירושה כמו האחים שחלקו או האחים שבאו לחלוק ובפשרה היה כתב דאס חלק בית של היתום זאל ראובן יירשין פון יתום הנ"ל אונ דאס איבריגי זאלין זייא גלייך טיילן מיט אננדער דיא ב' צדדים. וכתב החכם שכוונתו לירושה כמו חלק ראובן הוא משום ירושה ה"ה חלק שמעון וכתב רמ"א עליו כד ניים ושכיב אמר להאי מילתא דהא לשון יחלוקו הוי לשון מתנה כדמוכח מהש"ס ערוך בפ' המוכר את הבית דף ס"ג פשיטא אמר יחלקו פלוני בנכסי פלגא כו'. וכן כתב הטור בסי' רפ"א: ואני אומר דבוודאי דהאי חכם לאו קטיל קני באגמ' הוי ולא נעלם ממנו ש"ס ערוך אלא חילק כמו שכתבנו בוודאי היכי ש"מ מצוה ואמר יחלוקו פלוני בנכסי בוודאי הוא לשון מתנה אבל הכא שהיורשים אומרים אנו נחלק בוודאי בתורת ירושה דאורייתא חולקים ומביא שפיר ראי' כמו האחים שחלקו והאחים שרצו לחלוק וע"כ שכח ירושה דאוריית' רוצים לחלוק והתם היה דן על אחד מן היורשים דאורייתא שהתפשר עם אחד וכתב והמותר יחלוקו שני צדדים בשוה ולכך שפיר מביא ראיה כמו שחלק ראובן אינו מכח מתנה אלא מכח ירושה ה"ה חלק שמעון ונחזור לנידן דידן שהשכיב מרע לא נתן שאר נכסיו לא בתורת מתנה ולא אמר להם שירשו שנוכל לומר דלשון מתנה דאידך מהני ללשון ירושה דהאיך שיהיה ג"כ לשון מתנה אלא אמר כפי שיחלוקו בניי הזכרים משמע שהם יחלוקו והיינו ע"פ דת ודין תורתינו שזיכתה להם התורה נחלת אביהם ובזה אין בידו שלא יטול הבכור פי שנים וחזר הדין לסיני ע"כ נראה ברור בלי שום ספק כלל שהבכור נוטל פי שנים בשאר נכסים בלי שום פיקפוק בעולם: אכן מה שטענו היורשים שאביו אמר שנתן לבנו הבכור בערך חמשה מאות ר"ט ובשביל זה ציוה שלא יטול פי שנים והבכור טען שנתן לו הכל במתנה. ולכאורה נראה דהיה נאמן אב במגו שהיה נותן כל נכסיו במתנה וכדומה לזה כתב רמ"א בח"מ סי' רפ"ו מי שפדהו אביו מן התפיסה מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו ולא אמרינן שאביו נתן לו במתנה. וראיתי בתשובת שארית ישראל דכתב משום שנתפס היה מן הכרח שיפדה אותו ולא נתן בתורת מתנה משמע אי לא דנתפס יכול לטעון שנתן לו בתורת מתנה ואין אביו נאמן במגו וראיה לזה דאמרינן בפ' י"נ דף קכ"ז