פנים מאירות חלק ב קלא

לאסור במה שנהגו ע"פ גדולי הוראות מקודם כמו שרבנים בדור הזה הנתקבלי' בעדי דיינים אין בהם כח לאסור חלב של בני ריינוס שהתיר להם רבינו יואל ואני אומר בטח הא דכתב המג"א בס"ס תצ"ג. ונ"ל דווקא במנהג הדומה למגילה אבל בדבר שמחלוקתם בדבר איסור כגון שאלו אוכלים חלב של בני ריינוס ואלו אין אוכלי' אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה משום לא תתגדדו עכ"ל ע"כ קאי אב"ד בעיר אחת כמו שכתב על דברי רמ"ז בפסקי הרא"ש וקאמר אם באו ממקום שאוכלין וממקום שאין אוכלין ונתקבלו יחד אז הוי כב"ד אחד בעיר אחת ע"כ צריכין לעשות מנהג השוה דמאי חזית דמנהג דידך עדיף יותר מדידן אבל בעיר ביליגראד שקהל ספרדים יושבים שם משנים קדמונית ואף שבאו לשם אשכנזים ונתישבו עמהם כיון שלא הי' דעתם לחזור הי' צריכין לנהוג כמנהגם אפילו לקולא וקמא קמא בטל לגבי קהל ספרדיי' ועכשיו שיש קהל אשכנזים והם עם קודש בפני עצמן אלו ינהגו כמנהגם ואם רוצים לאכול בסעודת מצוה יחד צריך בעל סעודה להודיע להם וכמו דמשני הש"ס גבי ב"ש וב"ה דמודעי להו ופרשי ובפרט בנ"ד י"ל הא דאנן לא אכלי משום דלא תאב לאכול בשר או שאינו רוצה לבוא על הסעודה וכמו דמשני הש"ס התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית לי' ולא מיחזי כשתי תורות ואין לאסור כלים שלהם כמו שאין אוסרים כלים של בני ריינוס והש"ך בסימן קי"ט ס"ק כ' האריך שם בדיני' ומשם נלמד לנידן שלפנינו ולמנהג הספרדיים אשר מנהג אבותיהם בידיהם יש להם על מה שיסמכו שהרי כתב הטור בסי' ל"ה שהגאונים מכשירים בין אם אין לה כלל ובין אם יש לה שתים וכתב הטור שכן עיקר. הרי יש להם עמודי עולם לסמוך עליהם ואין כח בידינו לאסור במה שנהגו היתר ולא דמי למה שכתב רמ"א בח"מ סי' כ"ה ואם הי' מנהג בעיר להקל מפני שהחכם אחד הורה להם כך אם אחר מותו בא לשם חכם אחר ורוצה לאסור מה שהם מתירים נהוג בו איסור והוא מתשובת הרשב"א סי' רנ"ב היינו דווקא שרוצה לאסור מכח ראיות ברורות אבל אין בנו כח לסתור ראיות הגאונים לאסור במקום שנהגו כמותם וכן בשאר פרטי דברים לכל אחד יש לו יסודו וסמך משיטת הש"ס ונהרי' נהרי' פשטי'. בכן דעתי נוטה שכל אחד ואחד מבני הקהלות יחזיקו כמנהגם הן לחומרא והן לקולא והם ממש כשתי בתי דינים בעיר אחת דלא חיישינן משום לא תתגודדו. ועי' בא"ח סי' תס"ח במג"א ס"ק ר"ב הרבה דיני' מזה: ובדבר שכתב מכ"ת חבורא של ג"ח יש להם כוסות של זכוכית ששותים בהם וחקקו עליהם איזה פסוקים חוקקים שם הווי' ב"ה בד' אותיות כהווייתו בס"ת וצורתו ואסר להם מכ"ת לשתות בהם ממשמעות הש"ס דשבת דף ס"א ע"ב דאיתא שם הי' שם כתוב על ידות הכלים או על כרעי מטה הרי זה יקוץ ויגנוז וכן מפורש ביו"ד סי' רע"ו סי' י"ג ואף שהי' אפשר להתיר ממה שכתב בשו"ת הרב מטה יוסף ח"א בא"ח סי' ד' באחד שריקם פ' ציצית על הטלית שמותר לברך עליו אע"פ שכתובי' בתוכו הווית השם י"ל הטעם כמ"ש הרב הנ"ל בעצמו שא"א לבוא לידי בזיון כי אין נכנסי' לב"ה עם טלית גדול כו' עכ"ל. ולכאורה איכא למידק דשפיר עביד מכ"ת וכן מוכח מש"ס ערוך פ"ק דעירכין דף ו' ע"א נכרי שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא לבו לשמים ודייקינן טעמא דשם כתוב עליה הא אין שם כתוב עליה לא בעי גניזה. ומשני ה"ה דאע"ג דאין שם כתוב עליה נמי בעי גניזה והא קמ"ל דאע"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לא קדוש דתנן הי' כתוב על ידות הכלים ועל כרעי מטה הרי זה יגוד ויגנוז ופירש"י טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הלכך יגנוז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה ופירש"י יגוד ויחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננה בב"ה שם שלא במקומה אינו מקדש כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותו חתיכה תיגנוז עכ"ל. משמע דאפילו אמר בדעת ישראל הפרשתי' כל זמן שלא יגוד השם אסור להשתמש בכל הקורה אבל איכא למידק על הרב הב"י דמביא בס"ס רע"ו הש"ס דבפ' במה האשה הי' שם כתוב על ידות הכלים ובש"ע כתב כלים שהי' כתוב עלי' שם קוצץ מקום השם וגונזו מנ"ל לומר אם הי' כתוב על הכלי דילמא בידות הכלים מיירי שהוא מקום בזיון שיד הכל ממשמשים בו ויבא לידי מחיקה ובכרעי מטה שהוא במקום בזיון אבל על הכלי מכובד מנ"ל לומר דצריך לקצוץ די"ל דמותר להשתמש בו כיון דהשם שלא במקומו אינו מקדש כל הכלי ואיסור שימוש הוא בשביל בזיון השם אבל היכי שאינו משום בזיון השם מותר להשתמש בו ובאמת גם על הרמב"ם יש לדקדק כן דכתב בפרק ו' מהלכות יסודי התורה וז"ל כלי שהי' השם כתוב עליו קוצץ את המקום השם וגונזו ואפילו הי' השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו הרי בפירש שדין חקיקה וכתיבה שוה להרמב"ם ומצריך לחתוך ואינו אסור אלא דרך איבוד ושבירה או מחיקה ואסור להשתמש בכלי וזה אינו מוכרח מן הגמ' דבגמ' לא קתני אלא הי' שם כתוב על ידות הכלים משמע דווקא התם שהם במקום בזיון אבל על הכלי יקר שלא בדרך בזיון מנ"ל דצריך לקצוץ השם. ועי' מה שכתב הפרי חדש על א"ח בסופו בהלכות יסודי התורה להרמב"ם: ובאמת גבי המוציא כלים ועליהם צורת חמה דכתב הטור בי"ד סי' קמ"א אם כלים מכובדים אסורין שבוודאי נעשו לשם אליל ואם הם מבוזין מותרין שאז לא נעשה אלא לגוי והיכי דמי מכובדים שעל השיראים ונזמי' וטבעת ומבוזי' יורות קומקומין וחמי חמין. ונראה דה"ה שעל הכוסות ששותין בהם הוי מבוזין עכ"ל הטור הרי שחשוב הטור כלי שתי' למבוזין ובאמת יש לי להשיב על הטור כיון שאינו נזכר בש"ס בפ' כל הצלמי' דף מ"ג ע"ב אלא פורט והולך מבוזין שעל היורות ועל הקומקומין ועל מחמי חמין ושעל הסדיני' ועל המטפחת ואי הוי כלי שתי' בכלל מבוזין לא הוי שתיק בריית' למחשבינהו בהדיי' אינך ובפירש אמרינן בפ' היין דף כ"ט אמר רבא מנא משתא במטללתא והביא הטור א"ח בסי' תרל"ט דאפילו אחר שתי' מותרים להניח בסוכה לאפוקי מנאי מכלי דאסור להניח לאחר אכילה בסוכה והטעם משום ביזיון כמו חצבא ושחימ' משום דהוי כמבוזין משמע דמנא משתא לא הוי בכלל מבוזין דא"כ מיהו לאחר שתי' מיהו ליתסור לאשהוי בסוכה וזכר לדבר אמרו לישתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרי ש"מ דהם בכלל מני יקר בפרט כלי זכוכית שמשתמשים בהם מלכים ושרים למה יהי' נחשבים במבוזי'. וגם המקרא מסייענו דכתיב לא יערכנו זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז ופשטא דקרא בכלי זכוכית כתיב ש"מ דכלי זכוכית הוי דבר מכובד מאוד ופשטא דש"ס דקתני הי' שם כתוב על ידות הכלים כו' לא לחנם נקט ידות הכלים משמע דווקא ידות שהוא משום בזיון אבל כלים חשובים אינו צריך לגוד השם ודיקדוק זה ראוי לבנות עליו יסוד. וגם י"ל דהרמב"ם דנקט כלי במבוזים איירי ולא בכלי שתי' אלא שלא מלאני לבי לחלוק על רבינו הטור והרמב"ם: מ"מ אני אומר עכ"פ כיון דיש לנו ראי' ברורה מש"ס דעירכין דאין השם מקדש הכלי שיהי' כל הכלי קדוש ועיקר שצריך לקצוץ משום בזיון השם. ע"כ דעתי נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או של משי ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פיקפוק וכל כי האי מילתא לימרי משמאי בשוקי ובבראי דכסוי מהני לאצולי משום בזיון כמו שמהני במזוזה לענין היתר תשמיש לכסות השם ה"נ דכוותי'. מה שכתב מכ"ת שדברי רש"י בב"ק דף פ"ה ע"א ד"ה בכל שם המדינה כו' ואשמועינן דרב נחמן דהואיל ויש בעל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאלו היא מא"י וכתב מכ"ת לא ידעתי כוונת רש"י ז"ל בזה שכתב כאלו היא מא"י שהרי בשאסרו לגדל בכל מקום בין בבל ובין בא"י וכשהתירו לגדל סמוך לספר ג"כ לא חילקו בין א"י לבבל ומהו הוא הלשון כאלו מא"י הלוא ההיתר שהיא בספר שוה א"י ובבל יחד. וכן משמע לישני' דש"ס וצ"ע עכ"ל. ולי נראה הדברים כפשטן מדאמר ר"נ נהרדעי שהוא בבל עיר הסמוכה לספר דמי וקשה למה פרט ר"נ נהרדעי הלוא סתם אמרינן אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וממילא ידעינן דכל עיר הסמוכה לספר מותר לגדל אלא ע"כ דהתנא דברייתא לא דיבר אלא בא"י משום דרוב ישראל שם וצריכין שמירה מאויבי' אבל בשאר ארצות לא התירו בשביל מעט ישראל הדרים בה אפילו בסמוכה לספר וקמ"ל ר"נ בבל כעיר הסמוכה לספר ותרגומה נהרדעי אשמועינן ר"נ הואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאלו היא מא"י דמותר לגדל בשביל שמירת רוב ישראל ה"נ בנהרדעי כן והן הן דברי רש"י וק"ל והי' זה שלום ממני אהובו נאמנו מאיר: שאלה קלד שטר צוואה מזקן קרוב לשבעים וז"ל היום יום ה' י' טבת תפא"ל פה ק"ק א"ש ע"ד שאמרו חז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך נמצא שכל ימיו בתשובה כי לא ידע אדם עתו וכמה ימי חייו ומתוך זה משמע שמצוה על כל אדם שיעשה צוואה לבניו ולבני ביתו בשעה שהוא עדיין חי ועומד על בריות גוף ונפש ע"כ אנכי ח"מ עפר ואפר לא ידעתי יום פרידתי כשיטול ה' את נשמתי וזאת עלתה על לבי לצוות את בני' ולחלק את נכסי בעודני חי ודעתי מיושבת עלי כדי שלא יהי' ח"ו מחלוקות וקטטות לאחר מותי בין יורשי אחרי. ולכן אני ח"מ כתבתי בח"י ממש מהיום חלקתי את כל נכסי ונתתי במתנת בריא לכל אחד ואחד כפי מה שנרשם למטה ויהי' לשטר זה ומתנה זו כל תוקף ועוז כאלו נכתב בכל שופרא דשטרא ועם כל בווארנ"ש שבעולם והזמן שיקבל כל אחד מהמתנות הנ"ל יהי' שעה אחת קודם מותי באיזה זמן שיה' כל הנ"ל קבלתי עלי בח"ח ובשד"א לאשר ולקיים כל הנ"ל בזמן הנזכר למטה וחילוק הקרקעות והבתים והחזקת הכיפות החנות שלי ומקומות בבה"כ לבניו כפי הנזכר באורך בצוואה וציוה ליתן לבנו הבכור עבור חלק הקרקעות סך חמשה מאות זהו'. ואח"כ כתב בזה"ל ווייל פלוני בני הבכור איז ווער דין תורה אים שני חלקים ציא געבין אבר ווייל גגעבין האב ציא נדן מיט מלבושים במתנות הוצאות קאסט יותר אלז שני אלפים וחצי ריינש איבר דעם האב אים געבין אחת לאחת יותר אז חמש מאות ר"ט זאמט דעם ח"כ שלש מאות זאל מען בני פלוני הבכור נישט מעהר געבין רק וויא