פנים מאירות חלק ב קכז

ולכך הוכרח רש"י לומר כשם שיליף מכשיר ממכפר ה"נ יליף מכפר מעגלה ערופה ממכפר דשעיר וק"ל: אבל התוס' אזלי לשיטתם דס"ל דאף למ"ד משעת השחיטה דמשולחת נמי אסורה משעת שחיטת חברתה עד שעת השלוח וע"כ לא אשכחן איסור' אלא איסור הנאה מחיים במשולחת וילפינן שחיטה מיני' א"כ שפיר כתבו דמוכח ע"כ להאי תנא דבי ר"י דעגלה ערופה נאסר' מחיים דאל"כ לא איצטריך האי בנין דמכשיר כמכפר ללמוד מעגלה ערופה כלל דלאחר שחיטה ממילא ילפינן מזה אשר לא תאכלו אלא ע"כ דאית לי' לאסור מחיים כמו עגלה ערופה. אך אי קשי' לי הא קשיא לי בשלמא לתירוץ ראשון שבתוס' דילפינן מכשיר בחוץ דהיינו המשולחת מעגלה ערופה והדר ילפינן עגלה ערופה ממשולחת והדר ילפינן שחיטה משעת לקיחה א"כ מוכרח אני ללמוד מעגלה ערופה כמו שכתבו התוס' בקדושין דמה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות משעת עריפה אף ציפור המשולחת אסורה לכל הפחות איסור דשייך בה והיינו ע"כ מחיים והדר ילפינן עגלה ערופה ממכשיר אבל לתירוץ שני שכתבו דע"כ הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתי אלא ללמוד על ציפורי מצורע דאסור מחיים דאי לאחר שחיטה מזה אשר לא תאכלו נפקא וע"כ צריכין אנו לומר למאן דלית ליה לא תאכלו איסור הנאה משמע דיליף מסברא מדנאסר השחוטה ע"כ המשולחת נמי נאסרה דשניהם שוים וע"כ איסור דמשולחת אינו אלא הנאה ה"נ השחוטה א"כ איך מוכח מבנין אב דר"י דס"ל דעגלה ערופה נאסרה מחיים דילמא לא נאסרה א"כ מנ"ל לומר לתנא דבי ר"י דס"ל דעגלה נאסרה מחיים דילמא עגלה לא נאסרה אלא לאחר עריפה והאי בנין אב אתי ללמוד על ציפורי מצורע דנאסרו מחיים משום דילפינן לחומרא ממכפר דשעיר: הדרן למילתא קמייתא לרש"י למ"ד דציפורי מצורע אינן אסורים אלא משעת שחיטה במשולחת אין איסור הנאה מחיים אלא למאן דיליף קיחה קיחה מעגלה ערופה מבנין אב דר"י ס"ל דשני ציפרים אסורים בהנאה אף משולחת קודם שלוחי' וכן להתוס' לתירץ ראשון אי לא דילפינן מבנין אב דמכשיר כמכפר לית לן ילפותא דמשולחת אסורה בהנאה קודם שלוחי' ודו"ק: והשתא ניחא בס"ד דברי התוס' בחולין דף ק"ח כיון דהאי בנין אב דר"י אתי כתנאי ולאידך תנאי דלית להו לבנין אב נוכל לומר לפירש"י ולתירוץ ראשון שבתוס' דציפורי מצורע אינן אסורים אלא משעת שחיטה ומשולחת לא נאסרה כלל בהנאה רק צריך לשלחה ולפ"ז ניחא בל"ז לא היה רוצים התוס' להקשות וא"ת וחיות ל"ל די"ל דרב נחמן ב"י לא אתי לשנוי' אלא אליבא דמ"ד טריפה אינו חי' ולית לי' לבנין אב דר"י ולא אייתר אלא טהורות ומשני דאיצטריך למעט ולא אסורות כגון ציפורי עיר הנדחת ובעל הש"ס קבעו בגמרא לכל אחד מה שתירץ בבהמה למ"ד טריפה אינו חי' אבל לתירוץ רבא שתירץ שלא יזווג לה מצורע אחר וישלח אותה בשביל שניהם ע"כ הכריחו התוס' שבא לשנויי אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל ולכך כתבו תחילה צ"ע האיך משמע זה מטהורות וע"כ צריך עיון זה אינו אלא למ"ד דלית ליה בנין אב וס"ל דמשעת שחיטה נאסר השחוטה לבד ואין שם איסור חל על המשולחת א"כ צריך עיון שפיר איך ממעטינן מדיוקא דטהורות ולא אסורות הלוא אינו אסורה בהנאה ואי משום דבעי שלוח הא רוצה לשלחה אבל למאן דאית לי' בנין אב דר"י א"כ ע"כ משולחת נמי אסורה בהנאה קודם שלוחי' א"כ כי היכי דממעטינן ציפורי עיר הנדחת מטהורות ולא שתקח אסורות בהנאה הכי נמי ממעטינן מטהורות ולא אסורות שלא יקח בשעת לקיחה האסורות בהנאה כגון משולחת של מצורע חבירו וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דרבא רוצה לתרץ אליבא דתנא דבי ר"י ואליבא חיות ג"כ מיותר ולכך הקשו התוס' שפיר וא"ת וחיות ל"ל ולכך תירצו וי"ל דרבה ור"נ לא פליג כו' דר"ל דרבה ור"נ לא פליג אבל ר"נ י"ל דלא ס"ל כתנא דבי ר"י ופליג אשנוי' דרבא: ולפ"ז ניחא השתא דברי הרמב"ם ושפתיו בררו מללו דפסק כר"י לגבי ר"ל דציפורי מצורע אינו אסורות אלא משעת שחיטה וא"כ ע"כ לית ליה האי בנין אב דר"י וא"כ אין משולחת אסורה כלל מחיים בהנאה וא"כ ע"כ לא משמע לי' למעט מטהורות שלא יזווג לה דאינו במשמעות מיעוטא דטהורות ולא אסורות אלא הנך ג' דאסורות נינהו וזה אמת לאמתו של תורה. ואין להקשות כיין דהרמב"ם פוסק כר"י ש"מ דלית לי' להאי בנין אב דר"י א"כ למה פסק בפ' עשירי מהלכות רוצח דעגלה ערופה משתרד לנחל נאסרה בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה ובכריתות דף כ"ה משמע הא דעגלה ערופה נאסרה מחיים מהך הקישא דר' ישמעאל ילפינן כמו שכתבו התוס' ורש"י וי"ל דסבירי ליה להרמב"ם אף דלא ילפינן הך בנין אב לציפורי מצורע לאסור מחיים מ"מ עגלה ערופה נאסרת מחיים כר' ינאי דס"ל כפרה כתיב בהו כקדשים ולכך מיתסר מחיים כמו קדשים ותדע דהא בפ' אותו וא"ב דף פ"ב לר' ינאי ולריש לקיש דס"ל דעגלה ערופה משנה היא ופליגי ר"ש וחכמים בשוחט עגלה ערופה אם נוהג איסור אותו וא"ב או לא ודייקינן מפלוגתייהו דס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה ואף שבציפורי מצורע שאם שחטה שלא באזוב ושלא בארז דפליגי ר' יעקב ור"ש ודייקינן בקדושין דס"ל דמחיים לא נאסרו וא"כ יקשה אליבא דר"ש מנ"ל דעגלה ערופה נאסרה מחיים אלא ע"כ דס"ל כר' ינאי דיליף דכתיב כפרה הוי כקדשים לאסור מחיים וזה פשוט וברור ושאר קושי' מסוגי' דכריתות כבר ישבם הכ"מ יע"ש. ואין להקשות דלפי זה מנ"ל להרמב"ם דשחיטה של מצורע אסורה בהנאה דאין לומר דיליף חוקה מעגלה ערופה הא בעגלה ערופה פסק דנאסרת מחיים א"כ גם ציפורי מצורע יאסרו מחיים ואם יליף מהך ילפותא דכתבו התוס' דגמרי איסור משולחת משחוטה ואיסור דמשולחת הנאה היא דמחיים לא שייך אכילה והדר ילפינן שחוטה ממשולחת זה אינו דא"כ הדרא קושיתנו לדוכתא כיון דאיסור הנאה יש במשולחת למה השמיט הרמב"ם תירוצו של רבא דשפיר נוכל למעט מדיוקא דטהורות ולא אסורות שלא יזווג לה כמו דממעטינן לציפורי עיר הנדחת ואינך דאיסור' די"ל דהרמב"ם פוסק כרבי אבוהו דס"ל דכל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע וכן פסק בהדי' בפ' ח' מהלכות מאכלות אסורות דין ט"ו והא דנקט בריש הלכות חמץ דחמץ אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהי' בו היתר אכילה וזה טעמא של חזקי' כבר כתב הכ"מ כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ"ע מודה בי' נקטי' ולעולם דפסק כרבי אבוהו: ולפ"ז ניחא הכל בס"ד דלהרמב"ם שחוטה אסורה בהנאה מזה אשר לא תאכלו איסור הנאה משמע ומשולחת לא נאסרה מעולם בהנאה ולכך אין ללמוד ממשמעות דדיוקא דטהורות ולא אסורות שלא יזווג לה מצורע אחר לשלוח אותה וזה לדעתי ברור ואמת. והואיל ואתא לידן נימ' בי' מילתא הא דכתב הרמב"ם בפרק כ' ממאכלות אסורות דין ד' וז"ל האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה ועובר בעשה שנאמר כל ציפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו וקשי' לי דהא מהאי קרא ילפינן עשה לשחוטה של מצורע והרמב"ם גופי' בפרק י"א מהלכות טומאת צרעת פסק דאם אכל כזית בשר מן השחוטה עובר בלאו ועשה וע"כ עשה ילפינן מהאי קרא דכל ציפור טהורה תאכלו ודוחק לומר דהרמב"ם יליף עשה של שחוטה של מצורע מדכתיב טהורה ועשה לעוף טמא מדכתיב ציפור ולפי אמת ציפור טהור משמע ולא טמא דהא טהורה בלא ציפור אי אפשר לכתוב ואי הוי כתיב עוף טהור הוי מוקמינן במסתבר לדיוקא ולא טמא ולכך כתיב ציפור טהור לדיוקא על טהור אחרת כגון שחוטה שלא תאכל ואין ספק שטעות סופר הוא ברמב"ם וצ"ל כל עוף טהור תאכלו וכן פי' רש"י בחומש בפ' ראה וכל עוף טהור תאכלו ולא את הטמא בא ליתן עשה על לא תעשה עכ"ל. והא דלא מוקמינן עשה זו ג"כ על השחוטה של מצורע ולעבור עליו בשני עשה כבר ישבתי זה לפירש"י דהתם בענינא דשחוטה כתיב בתרי' וזה אשר לא תאכלו קאי על השחוטה כפירש"י בחולין או כפי' הרמב"ם דמפי השמועה למדו דזה אשר לא תאכלו קאי על השחוטה ולכך מוקמינן דיוקא דרישא כל ציפור טהורה תאכלו ג"כ על השחוטה הואיל ובעניני דשחיטה כתיב אבל האי קרא דכל עוף טהור תאכלו דבתר טמאים כתיב לא כתיב בעניני דשחיטה מוקמינן שפיר דייקא הא עוף טמא לא תאכלו לעבור עליו בעשה ולא תעשה הנראה לפע"ד כתבתי היום יום ו' עש"ק ד' ניסן תפ"ג לפ"ק שאלה קכט אחד הי' לוקח אתרוג מהודר בעד ד' ר"ט וביקש חבירו הדר בכפר סמוך ונראה ליתן לו במתנה ע"מ להחזיר ביום מחר בשעת התפלה ונגזל מן האיש ההוא האתרוג בדרך והמשאיל תבע ממנו שיתן לו ד' ר"ט עבור האתרוג הנ"ל והשואל השיב כיון שאינו בנמצא בעיר אתרוג מהודר כזה רק אתרוגים אחרים אקנה לך אתרוג אחר המהודר יותר בעיר הנ"ל והמשאיל משיב אם אינו בנמצא מ"מ תן לי דמי שנתתי ד' ר"ט: תשובה לכאורה נראה דדמי להך אבעי' דבעי רבא בפ' מרובה דף ע"ח ע"ב בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת עוף לר"א דתניא הרי עלי עולה יביא כבש ראב"ע אומר יביא תור או בן יונה מאי מי אמרינן שם עולה קיבל עליו או דילמא מצי אמר לי' אנא מצוה מן המובחר בעינא למעבד בתר דאבעי' הדר פשט' גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת עוף לר"א ש"מ דלא יוכל לומר אנא מצוה מן המובחר בעינא למעבד ופי' רש"י משום דתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציא ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית איש כתיב ולא הקדש א"כ ה"נ דתשלומין דבעלים רוצה ליתן לו אתרוג אחר אף שאינו מהודר כראשון מ"מ יצא ידי מצוה אבל נראה דלא דמי דהתם כשהפריש שור לעולה לא יוכל למכור דאמרינן בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וא"כ לא הפסיד לו הגנב אלא שצריך לצאת ידי נדרו ומפייס ליה בכבש לרבנן אבל הכא הי' יכול למכור אתרוג זה וחסרו דמים. מיהו היכי שלא הי' בעיר בני אדם שהי' נותנים בשביל הידור מצוה סך כזה גם לא הי' סמוך ונראה יהודים