פנים מאירות חלק ב קכג

האגור משמע שהביא רמ"א ויש לחוש שמא פעם אחת יצא לחוץ אבל בנידן דידן שראיתי תכף השבירה והי' עור שלם שלא יצא לחוץ מודים דכשר אפילו בלא הפסד וכל הסברא שנוכל לדחות דלא מיירי בהא דחינן כיון דבלאו הכי חומרא גדולה והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל: תשובה מה שכתב מכ"ת וכן משמע לשון האגור שהביא רמ"א ויש לחוש שמא פעם אחת יצא לחוץ הנה חפשתי ובדקתי ולא מצאתי בלשון הזה בדברי רמ"א רק כתב ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יוצאת פעם אחת מחיים ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל השבירה בעצם במקום שנחתך טריפה ואף אם העור והבשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שום נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקי' רבים בדין חפוי בשר ואין רבים בקיאים ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה יש להקל להורות כהלכה עכ"ל. הרי שלא הזכיר הך חששא דיש לחוש שמא פעם אחת יצא לחוץ לא בתחילת דבריו ולא בסוף דבריו רק בתחילת דבריו כתב שיש מחמירין כו' אם השבירה יוצאת פעם אחת מחיים משמע שברור לנו שיצא פעם אחת מחיים בזה יש מחמירין אף אם העור ובשר חופין את רובו ואח"כ בסוף דבריו כ' שמזה נתפשט המנהג להטריף באלו מדינות כל שבירה אף אם העור ובשר מקיפין אותו מכל צדדים ואין שום נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים וכו' הרי שלא הזכיר הך חששא דשמא יצא פעם אחת לחוץ אלא שמכ"ת הבין מכלל דבריו שמשמע מתוך דבריו כיון שמתחילה כתב דיש מחמירין אם השבירה יצא פעם אחת לחוץ ומסיים על זה ומזה נתפשט המנהג כו' אף אם העור והבשר מקיפין אותו מכל צד ואין שום נקב כו' כי חלוקים רבים בדין חפוי בשר מזה למד מכ"ת דגזר דילמא הך שבירה יצא פעם אחת מחיים ועלה בדעתו בנידן שלפניו שמיד ראה השבירה ובדקה שלא יצא מחיים יש להכשיר אבל לבבי לא כן ידמה: והנה מצד השורת הדין תמהו האחרונים וזה לשון הטו"ז בסי' ק"ח אך מה שכתב רמ"א להחמיר אפילו באין נקב כי אין אנו בקיאין בחפוי בשר קשה דהא לכ"ע א"צ כאן חיפוי אלא כיון שהעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ וכמ"ש הב"י בשם ריב"ש בהדיא וא"ל שפסק כדברי האגור שמביא ב"י שמחמיר אפילו בלא יצא לחוץ אפילו רחוק גודל דהא רמ"א מקיל אפילו בצ"ה עצמן ברחוק גודל כמ"ש בסי' כ"ו ובספר פרי חדש ס"ק ח' כתב ואין לאבד ממון של ישראל בכדי ואין כאן חלוקים אלא שיטת רש"י ושיטת תוס' וכבר נתבארו ובפרט מה שנהגו להטריף אף כשהעור ובשר מקיף מכל צדדים הוא תמו' ובד"מ כתב דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצת מגולה א"נ שאין אנו בקיאים בבשר החופה ע"כ ובאמת שכל זה הוא אבוד ממונם של ישראל ואין להשגיח בחומרות כאלו דהא כיון שהעור שלם אף שאין רוב בשר קיים כשירה וכן כתב בס"ק כ"ב בשם הרבה פוסקים ולאפוקי מהרשב"א בחידושיו ובת"ה דף מ"ט ע"ב שכתב בשם רבי הר"י שאע"פ שלא יצא העצם לחוץ דהיינו שהעור שלם אע"פ דלא בעינן עור ובשר חופין את רובו מ"מ בעינן רוב בשר קיים דהיינו שלא ניטל עכ"ל. והנה האחרונים תמהו מצד הדין ולא ידעתי מאי אולמי תמיהתם מתמיה' הב"י והאגור גופא שכתב שנשאל אני למה מנהג להחמיר ולהטריף עוף שנשבר העצם למעלה מארכובה אפילו שלא יצא העצם לחוץ כו' ושמא משום שכתב הגה' מיימוני דאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורר לא מכשירין ברוב בשר חופו והשיב דהאמת הוא להטריף מחמת החומרא דצומת הגידן דאילו יגיע לעוף ד' אצבעות וזהו כמעט כל שיעור אורך עצם אמצעי וכתב הב"י דזו הוא חומרא יתירה דאי משום דאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גוררו היינו דווקא כי חזינן ריעותא בבשר הא לאו הכי לא ואי משום צומת הגידין מ"מ יש להכשיר ע"י בדיקת צומת הגידין ובדרכי משה הקשה דבלאו בדיקה נמי כשר למעלה מחצי עצם האמצעי וכתב הטעם אף דהעור ובשר חופין סביביו בכל הצדדים דאין לחוש שמא יצא העצם דהא אין להחזיק ריעותא דילמא הי' נקב ואפ"ה נהגו להטריף ואפשר דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצתה מגולה ואז יש לחוש לדברי רש"י וכמו שנתבאר א"נ שאין אנו בקיאין בבשר החופה אם נקלף מעל העצם שאז לא מיקרי חיפוי ולכך נהגו להטריף בכל ענין עכ"ל הרי שכולם העידו על המנהג להטריף אלא שבקשו לישב המנהג ע"פ הדין ורמ"א דחה טעם האגור וכתב בעצמו דאם העור ובשר חופין סביביו השבר בכל הצדדים דאין לחוש שמא יצא העצם דאין להחזיק ריעותא וא"כ הא דכתב בש"ע דיש מחמירין כו' אם השבירה יצא פעם אחת מחיים ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל הצדדים ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חיפוי בשר וכו' ע"כ אין כוונתו דגזרינן שמא יצא ע"י נקב ונתרפא שכבר העיד רמ"א דאין מחזקינן ריעותא אלא טעמא דמילתא כיון דיש מחמירין ברש"י אם השבירה יצא פעם אחת דרך נקב קטן א"כ המנהג לאסור אף אם העור והבשר שלם מכל סביביו דגזרינן שלא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים ושם אין אנו בקיאים בדין חיפוי בשר או מטעם השני שכתב בד"מ שאין אנו בקיאים בבשר החופה אם נקלף על העצם שאז לא נקרא חיפוי והיינו כדעת רבו של הרשב"א דאף דהעור שלם מ"מ בעינן רוב בשר קיים דהיינו שלא ניטל וכיון שנקלף לא חשיב רוב בשר קיים ולא נקרא חיפוי ואף דלא קי"ל כוותיה מ"מ כתב רמ"א לישב המנהג ובזה מיושב תמי' הט"ז שכתב אך מ"ש רמ"א להחמיר אפילו באין שם נקב כי אין אנו בקיאין בחיפוי בשר קשה דהא לכ"ע אין צריך כאן חיפוי אלא כיון שיש שיעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ אין כאן קושיא לא מבעיא מטעם ראשון שכתב בד"מ דגזרינן שלא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים ושפיר כתב מילתא בטעמא דאין אנו בקיאין בדין חיפוי בשר ואף לטעם השני שאין אנו בקיאין בבשר החופה אם נקלף מעל העצם דשם מחמיר רבו של הרשב"א דאין העור מציל דופי דאם לא נקלף הבשר אף שיצא השבר מהבשר מציל העור מ"מ בנקלף אינו מציל וגם נדחו דבריו במה שכתב ואין לומר שפסק כדעת האגור דהא רמ"א מקיל בצ"ה דזה אי אפשר לומר דהרמ"א גופי' בדרכי משה דחה טעם האגור. וגם מה שכתב הט"ז להחמיר ביותר הוא דעת הרשב"א דאפילו בלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים אבל אין צריך חיפוי כלל וצ"ע עכ"ל ואין ספק שלא עיין בד"מ שהחמיר מטעמים אחרים וק"ל: ובזה נדחו גם דברי פרי חדש שהעתיק טעם ראשון של רמ"א ובטעם השני לא העתיק יפה רק העתיק שאין אנו בקיאים בבשר החופה ונתקשה לו הטעם השני דהא כיון שהעור שלם אף שאין רוב בשר קיים כשירה ולטעם שכתב הדרכי משה שנקלף העור אין אנו בקיאים שאז לא מיקרי חיפוי והיינו כרבו של הרשב"א דבעינן רוב בשר קיים ובנקלף לא שייך זה א"כ אין מקום לחומרו'. ועוד כיון דכולם העידו על מנהג ארצות אלו שנהגו להטריף בכה"ג אפילו העור ובשר שלם אפשר שמטעם הראשון שכתב בדרכי משה נהגו להטריף וע"ז לא השיג הפרי חדש וא"כ אף שכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד דמצד הדין אין כאן איסור אם עור ובשר מקיפין מכל צד דלא מחזיקין ריעותא עכ"פ כולם העידו על מנהג שנהגו להטריף אלא שנעלם מהם טעמו של מנהג וכל אחד רצה ליתן טעם למנהג ואליבא דכ"ע לא הסכימו שטעם המנהג דגזרינן דילמא יצא מחיים ונתרפא משום דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ובזה האגור שוים עם רמ"א ואם כן איך רצה מכ"ת להתיר בנידן שלו מחמת שהשבר נעשה לפניו וראה מיד שלא יצא לחוץ דכל זה לא מהני להתיר לסתור המנהג דלטעם ראשון של רמ"א דגזרינן שלא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים שייך נמי בהך נידן דידי' וכן לטעם השני שאם נקלף הבשר דאז לא נקרא חיפוי אף שהעור קיים א"כ חשש זה יש לחוש ג"כ בנידן דידי' אם נקלף הבשר דאין העור מציל והנה אף שבעל ספר פרי חדש הפריז על המדה להכשיר ובאמת הדין עמו ע"פ הדין ובמקומו לא הי' נוהגין לפסוק כרמ"א אבל במדינות אלו דאנו גרירין אחר רמ"א וכבר העידו כל הגדולים על מנהג זה אלא שלא ידעו בבירור טעמו של המנהג א"כ לא יהי' אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. ואף שהש"ך כתב בס"ק י"ד בשם רש"ל שלא נוהגין כהאגור מ"מ העיד דעתה נתפשט המנהג להטריף בכל ענין ולא התיר אלא בנקשר אפילו בלא נקשר שבר אל שבר יחדיו יודבקו והארכתי בזה בתשובה אחרת מ"מ נראה דאין לזוז מפסק רמ"א שאין להכשיר אלא בהפסד מרובה וכן נראה להעמיד על הלכה לעני בדבר חשוב כתבו כל הפוסקים דהוי כהפסד מרובה וק"ל: ומה שנשאל מכ"ת שנמצא בכוליא שלפוחית מלא מים ומראיהן דומה לכרכומי דבש וג' בהמות נתערבו והמכה דהיינו השלפוחית לא הגיע ללובן והטריף רב אחד והנה לפי דעת הב"י ורמ"א ולבוש דמכשירים כולם בלא הגיע ללובן אלא האחרונים הט"ז הביא בשם רשב"ן חפני דבמוגלה לא בעינן שיגיע תוך לובן ולפע"ד הרב ההוא לא כיון יפה לדינא אחד שהי' הפסד מרובה שהי' ג' בהמות וראוי לסמוך על כל הני רבוותא בהפסד מרובה ולפע"ד אף בלא הפסד מרובה כשר כי מי דבש לא מיקרי לקותא אלא הרשב"א ס"ל דמקרי לקותא ונגד זה ברור דבעינן שיגיע למקום חריץ כמו שהביא הב"י משמו ולרשב"ן חפני דס"ל ע"פ גירסת הרי"ף אף בלא הגיע ללובן טריפה מאן יימר דכמי דבש מיקרי לקותא דהא לשאר מחברים נמי לא מקרי לקותא א"כ י"ל אף לרשב"ן חפני דאם נמצא שלחופית מלאה מים ומראיהן כמי דבש ולא הגיע ללובן דכשירה בכן יודיעני מ"ו אם כוונתי לדין או לא: תשובה דבר זה צריך תלמוד וכבר הארכתי בכיוצא בזה בדין דהרשב"ן חפני ונתכחתי עם הרב הגאון מוהר"ר יחזקאל אבד"ק האמבורג בהיותי שמה והנה מה שכתב מכ"ת די"ל דהרשב"ן חפני ס"ל דכמראה דבש לא הוי בכלל עכורים לפום רהיטא לא משמע כן דהא איתא בגמ' שם יש כשר בריאה ופסול בכולי' ויש פסול בריאה וכשר בכוליא כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. ורש"י אינו גורס