פנים מאירות חלק ב קכא

ב"ע ורבנן קמפלגי דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן הנשואין ובין מן האירוסין גובה את הכל ור"א ב"ע אומר מן הנשואין גובה הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה למ"ד לא זכה כר"א ב"ע ולמ"ד זכה כרבנן לא דכ"ע כר"א ב"ע מ"ד לא זכה כר"א ב"ע ומ"ד זכה עד כאן לא קאמר ראבע"ז אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דמשום אחיתוני הוא והא אחיתוני להו ע"כ הגמ' ורש"י מפ' דהך ברייתא דפליגי בה רבנן ור' נתן בארוסה מיירי אבל בנשואה כ"ע מודו דזכה הבעל ור"ת מפרש דבנשואה פליגי וטעמא דלא זכה לת"ק משום דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן נדוני' זו אלא ע"מ שיהנה בתו ממנה ולר' נתן לית לי' אומדנא וזכה הבעל ופסק ר"ת ור"ח והרא"ש כת"ק דר"נ. וראיתי דקשי' לך על מה שהקשו התוס' מהא דאמרינן בת"כ ותם לריק כחכם זה שפוסק לבתו ממון מרובה ומתה בתוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו ותירצו דמיירי שהחתן מוחזק בה וקשי' לך ומוכרח אני להעתיק לשונך אות באות וז"ל. וקשי' לי אמאי פריך נימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן קמפלגי מ"ד זכה כרבנן מ"ד לא זכה כר"א ב"ע דילמא לא דמי כלל להתם משום דהא דקאמר ר"א אינו גובה את הכל מן האירוסין הוא דקאמר מטעם שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ומן האירוסין בוודאי יורשי הבעל מוחזקים בכתובה ובתוס' ומכ"ש בנתגרשה שעדיין לא נתן לה כתובה והכא מיירי מן הנשואין ולפי פי' ר"ת מדמה כי היכי דאזיל ר"א בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזיל בתר אומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו א"כ לכך י"ל מ"ד זכה סבר נמי כר"א ב"ע והא דסבר ר"א לא זכתה בתוס' משום היכי דקם תיקום כמו שנמצא בהג"ה הרא"ש וכן בת"ה סי' שכ"א כדמייתי רמ"א בסי' כ"ב וכאן האב מוחזק לכך סבר לא זכה הבעל בדברים הללו ודבר זה צריך לי עיון עכ"ל: ונוראת נפלאתי עליך לאן הי' לבך נוטה דהא ר"ת לא פסק מחמת ספיקא היכי דקם תיקם אלא מחמת דינא דכל זמן שלא נתן אמרינן אומדן דעתו דמסתמא לא נתכוון אלא ע"מ שתהנה בתו אבל לאחר שנתן אמרינן מסתמא כיון שנתן ליד בעל נתן במתנה גמורה בין שתהנה בתו ובין שלא תהנה אכן הי' לנו ליזל בתר גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ורש"י דפסק בנשואה אפילו אם עדיין האב מוחזק בנדן צריך ליתן ליד חתנו בזה הכריע רמ"א כיון שהוא מוחזק יוכל לומר קים ליה כר"ת וסייעתו ולא מוציאין ממון מיד המוחזק ולר"ת פלוגת' דרבנן ור' נתן ופלוגת' דרבנן וראב"ע הם בסוג אחד וכי היכי דהתם בעל מוחזק והיא באה לגבות בשטר אינו גובה התוס' משום אומדנא ה"נ אביה מוחזק בנדן וחתנו בא לגבות בשטר נדוני' אינו גובה מפני אומדנות שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ולדעת ר"ת שני אומדנות שוים הם לפי מאי דס"ד א"כ לר' נתן דס"ל דזכה הבעל מכח השטר אף שאבי' מוחזק ע"כ לא סביר' לי' כר"א ב"ע א"כ איך כתבת בתחילת דבריך לכך ר"ל מ"ד זכה סבר נמי כר"א ב"ע זה דבר שאי אפשר להעלות על דעת אנושי אם לא שנאמר שנפל איזה טעות בהעתק דבריך. וביותר תמוה לי על דבריך שכתבו התוס' ועוד דחוק קצת לר"ת דמה לו להזכיר מדידה לדידיה הוי למימר עד כאן לא קאמר ראב"ע אלא משום דלא נשאית אבל הכא דלא נשאית לא וכתבת דזה אינו מובן לך וזה לשונך אם אמרינן כדעת ר"ת הוי טעמא דר"א משום אומדנ' שלא כתב אלא ע"מ לכונסה א"כ איך אפשר לאוקמי ר' נתן דפליגי ארבנן כר"א ב"ע ולפי פי' ר"ת סבר ר"נ דלא אמרינן אומדנ' וא"כ איך אפשר לומר דסבר כר"א ב"ע דהלוא ר"א סבר אומדנא מן האירוסין שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ולפיר"ת אומדנא זו שוה עם אומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו א"כ לא יוכל לחלק בגמ' בין נשאית ללא נשאתי אבל מה שהקשה על ר"ת צריך ישוב עכ"ל ותמי' גדולה עליך שלא ירדת לסוף דעת התוס' דהא איכא למידק למה כתבו התוס': ועוד דחוק קצת לר"ת ולמה לא כתבו שהוא דחוק גמור אלא נראה שאינו אלא דחוק קצת דהא בתחילת דבריהם פי' התוס' הא דקאמר לבתר הכי דעד כאן לא קאמר ר"א אלא מדידיה לדידה אבל מדידה לדידיה אפילו ר"א מודה דדי לנו באומדנא של אותן הנשואין אע"ג דאיכא תו אומדנא אחרית' דילמא אומדנא זו שאני כיון דהוי מדידה לדידיה ולא דמי לההיא דר"א דהוי מדידה לדידיה ואי הוי שייך התם אומדנא אחרית' הוי אמרינן עכ"ל. הרי להדי' הא דקאמר ודחי הש"ס אבל מדידה לדידה מודה ר"א ע"כ משום דאיכא אומדנא אחרית' של אותן נשואין נגד אומדנא שתהנה בתו ולכך לא אזיל ר"א בתר אומדנא וא"כ מה לי אם הי' דוחה הש"ס עד כאן לא אמר ר"א אלא שלא נשאת הא השתא נמי לא קמה האי דחוי דש"ס אלא מטעם דהכי איכא חתון נשואין משא"כ בארוסה דאינו אלא אקרובי דעתא בעלמא א"כ מה לי דחוי זה דקאמר הש"ס או דחוי דקאמר התוס' הא מחד טעמא אידחי ס"ד דש"ס וא"כ אינו דוחק גמור אלא דחוק קצת דמה לו להזכיר מדידה לדידיה דזה אינו מעלה אלא מטעם הנשואין דאיכא אומדנא אחריתא כנגד אומדנ' דתהנה בתו א"כ הוי למימר כן ע"כ לא קאמר ר"א אלא באירוסין דהתם אזיל בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואומדנ' דאירוסין דאיקריבו דעת לא חשיב אומדנ' כלל אבל גבי נשואה מדידה לדידיה אף שיש אומדנ' דלא כתב אלא שתהנה בתו מ"מ איכא אומדנ' אחרית' דחתון נשואין ודחי הך אומדנ' ור"א ב"ע מודה דזכה הבעל וזה דבר ברור ואזד' תמי' שלך: אך אי קשי' לי הא קשי' לי דלר"ת דפסקו הפוסקי' כת"ק דר"נ משום דס"ל כר"א ב"ע והא דדחי הש"ס דיחוי בעלמא הוא וכתבו התוס' והרא"ש הא ברייתא דלקמן אע"פ שכתובתה דהיינו נדונייתא בבית אביה בעלה יורשה אם נכנסה לשם נשואין אתי כר"נ קשי' לי דהתם בדף מ"ה ע"ב איתא להאי ברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל כו' או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמה ללון אע"פ שכתובתה דהיינו נדונייתא בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל כו' או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נשואין אע"פ שכתובתה ר"ל נדוניית' בבית אביה מתה בעלה יורשה. ולפי' התוס' דלר"ת אתי הך ברייתא כר"נ א"כ באירוסין מודה ר"נ דלא זכה הבעל דאזלינן בתר אומדנ' דלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ואומדנא דאירוסין דאקרובי דעתא לא חשיב אומדנ' כנגדה. ובדף נ"ה גבי פלוגתא דרבנן ור"א ב"ע קאמר הש"ס איתמר רב ור' נתן חד אמר הלכה כר"א ב"ע וח"א אין הלכה כר"א ב"ע וקאמר הש"ס תסתיים דר' נתן אמר הלכה כר"א ב"ע דשמעינן לי' לר"נ דאזיל בתר אומדנ' ופריך הש"ס ורב לא אזיל בתר אומדנ' והא גבי שכיב מרע אית לי' לרב נמי אומדנא ומסיק הש"ס אלא תרווייהו אזלי' בתר אומדנא מ"ד הלכה שפיר ומ"ד אין הלכה ה"נ אומדן דעתא הוא משום אקרובי דעתא והא איקרב' ליה דעתא ולכך פוסק הכי כרבנן דפליגי אר"א דאף מן האירוסין גובה את הכל משום דאיכא אומדנא אחריתא כנגדה אומדן דעתא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ ק"ו מדידיה לדידה באירוסין דגובה הבעל משום אומדן דעתא דאיקרובי והא מקרבי אם כן ליפשוט הש"ס דר' נתן אמר הלכה כראב"ע דהא ע"כ הך ברייתא דלן עמה בחצירו לשם אירוסין אפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה כר"נ אתי' דדוחק לאוקמי סיפא כר"נ ורישא כרבנן אלא ע"כ כר"נ אתי' ומודה ר"נ באירוסין דאבי' יורשה ואי ס"ד דס"ל לרבנן דאין הלכה כראב"ע דאף דאזיל בתר אומדנ' משום דחשיבי אומדן דעת דאקרובי למידחי אך אומדן דעה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ ק"ו מדידה לדידיה דראוי ליזל בתר אומדנ' דעת שיזכה הבעל אלא ע"כ דס"ל לר"נ דהלכה כראב"ע באירוסין דהאי אומדן דעת דאיקרובי לא חשיב לאומדן דעת כלל ולכך הכא גבי ירושת הבעל לא חשוב לאירוסין לאומדן דעת ואזיל בתר אומדן דעתו שתהנה בתו ולכך לא זכה הבעל. וע"כ צריכין אנו לומר דהך אומדן דעת שלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו עדיף מהא אומדן דעת שלא כתב אלא על מנת לכונסה דהתם דחי אידך אומדן דעת דאירוסין דקרובי דעת והכא לא דחי ולרש"י דס"ל דפליגי רבנן ור' נתן מן האירוסין א"כ מוכרחים אנו לומר דהאי דקאמר הש"ס לא דכ"ע כראב"ע לאו דיחזי אלא סברא אמיתית לחלק כן דאל"כ אמאי לא פשיט הש"ס דרבי נתן אמר דאין הלכה כראב"ע דאי אמר הלכה קשי' דידי' אדידיה למה אמר הכא דזכי אלא על כרחך דהאמת כן דאיכא למימר דאמר הלכה כרבי אליעזר בן עזריה אלא דעד כאן לא אמר רבי אליעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה אבל מדידה לדידיה אפילו ר"א מודה דמשום אחתוני הוא והא אחיתן לה וכבר צווחי בי' קמאי דקמאי להסכימו לרש"י בארוסה כת"ק דר"נ דלא זכה הבעל אבל בנשואה שנדוני' בבית אביה זכה הבעל ברייתא דהלכו שלוחי הבעל עם שלוחי האב אתי' כרבנן ולא כר"נ דלר' נתן אפילו בארוסה זכה הבעל ובזה נדחו דבריך שרצית לעייל בדוחקא דכלה והתפלא הפלא ופלא דילמא באמת רש"י מודה בנשואין היכא דלא בא לידו היכי דקם תיקום ועיקר טעמא מן האירוסין לא זכה משום דעדיין בוודאי לא בא לידו לא זכה הבעל כו' ואם לומר כן דא"כ דפליגי נמי רבנן ור"נ בנשואין ואם לא בא לידו לא זכה הבעל וא"כ בריית' דהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דמחלקינן באירוסין אפילו בא ליד בעלה אביה יורשה ובנשואין אפילו ביד אביה בעלה יורשה אתי' דלא כמאן לא כר"נ ולא כרבנן וגם מדברי רש"י עצמו מוכרח לומר כן דוק ותשכח בדבריו דמסי' דמ"ד לא זכה כדאב"ע כו' ואיהו נמי לא כתב לו ודן נדוני' דהנעלת ליה אלא ע"מ חיבת הנשואין משמע בנשואין קנה הנדוני' אף שהיה ברשות אביה ודברי ראשונים דברים ברורים הם וכבר פירש לנו בעל המפה על שולחנו הטהור היכי דלא נתן הנדוני' אין הבעל יורש ומי יוכל לבוא אחרי הכרעת רמ"א וגדולי הדור קמאי דקמאי: אך מה שכתבת שלבך נקפה בדבר הזה שדברת עם איזה לומדים ותפשו עצמם במה שכתב הבית שמואל שלדעת התוס' בכתובות דף ט' מוציאי' בכה"ג ממון משום דהוי ס"ס אי הלכה כרש"י או כר"ת ואת"ל כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף עליו במלוה זכה וכתבת וז"ל ואבל למה שכתבתי לפי דפריך הש"ס לימא בפלוגתא דר"א ורבנן דהכא הוי הבעל מוציא והתם בפלוגתא דר"א ורבנן הוי אשה מוציא בשטר הכתובה דהוי כמלוה בשטר ואפ"ה סבר ר"א אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ גם בפלוגתא דרבנן ור"נ אמרינן מ"ד לא זכה אפילו הוא בשטר מלוה משום דאומדן דעת הוא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בפי וא"כ בזה ר"ת מודה דאין כאן ספק כלל אך הספק אם הלכה כרש"י