פנים מאירות חלק ב יב

ממ"נ שבועה זו למה וכדי שלא תיקשי על הגהות רמ"א בא"ה סי' קט"ו ס"ג דאם היא מביאה עדות שגם הוא עובר על השבועה ועל החרם לא אבדה כתובתה תיפוק ליה דאז היא חשודה ואף שגם הוא חשוד מ"מ הוי שניהם חשודים ואין כאן תשלומין וצ"ל דמיירי שעברה על שבועה דלהבא והלכה כי"א בחו"מ סי' צ"ב דלא הוי חשודה ואחר כך עיינתי בתשובות מהר"ם בר ברוך השייכים למיימני פ' כ"ד וכ"ה מהלכות אישות מצאתי שמביא גם כן ראיה א' לזכות האשה משום די"ל שמא שכחה החרם וכו' דמני' מוכח כפי' דהי' החרם על להבא יעיין שם ולפ"ד זו באמת צ"ל דהכשילתו בנדה לאו דוקא ואף אם בא עדים שעברה ולא הכשילתו נמי לית לה כתובה מצד השבעת כתובה: והנה גם בגוף הנידון לא נתברר היטב באיזה אופן היה תביעות הבעל ששימשתו נדה ומנא ידע זאת ע"פ ידיעת עצמו וראיה ברורה טען דרך בריא בבירור גמור דמעלתו חקרו היטב ותו האיך ידע זאת ונמצא דבריו כנים וכפי תירוץ הגמרא בפ' המדיר דף ע"ב או רק מפי אומדנא כמשמעות לשון הפס"ד וע"פ הודאת עצמה של אשה ואם נתפס לשון אחרון שהיה מפי הודאת אשה אפשר דלאו כלום היא דרק להפסידה כתובתה היא נאמנת מצד שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל לאסרה עליו בוודאי אינו נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר ואין לומר מכח דיוצאת עי"ז בלא כתובה נאמנת ג"כ לאוסרה דהא גדולה מזו מצינו דאם אין עדות אלא היא אומרת שזינתה אעפ"י דאבדה כתובתה עיקר ותוספת מ"מ אין לאוסרה כדאיתא בש"ע סי' קט"ז סעיף ו' ואף די"ל דן מיניה ומינה ושפיל לסיפא דאם היה מאמינה ודעתו סומכת על דברים חייב להוציאה א"כ כאן נמי הא כבר כתב מהרי"ק בשורש ק"י שאם אמר שמאמינ' שהיא אסורה לו שי"א שמנדין אותו על שגרם לבטל תקנות ר"ג שלא לגרש לאשה בע"כ ומשום זה פסק מהרמ"א בהג"ה בסי' קע"ח סעיף ט' דבזמן הזה אינו נאמן לומר שמאמינה ואף לדעת החולקין שמה י"ל דוקא באומרת טמאה אני דאם אמת הדבר אסור לקיימה דאסורה לבועל ובעל וכל שעה שמקיימה עובר עבירה לכך נאמן לומר שסומך על דברים כדי שלא לוקים בספק איסור משא"כ בשימשתו נדה דאף אם אמת אם רצונו לקיימה ולשמור עצמה מכאן והלאה הרשות בידו דנילוף מק"ו מעוברת על דת יהדות דהא עוברת על דעת יהדות חמור בזה מכל שאר עבירות דאם עברה שאר עבירות ולא הכשילתו לא הפסידה כתובה לפי הש"ע משא"כ בעוברת על דעת יהודת משום חציפות ומשום חשד זנות הוא דמפסידה כדאיתא בהרא"ש ומובא בב"י ומ"מ בעוברת על דת יהודית גופא מבעיא לן במסכת סוטה דף כ"ה אי יוכל לקיימה ולתירץ הרשב"א נפשוט האבעי' דיוכל לקיימה ואף להרא"ש ולהראב"ד דלא נפשוט האבעי' מ"מ אין כופין להוציאה כדאיתא פה בש"ע ס"ד רק מצוה קא עביד ומצוה בעצמו היינו בידוע שעברה דווקא ולא ע"פ הודאות עצמה אם כן כ"ש בשימשתו נדה דאינו מחויב להוציא אם אינו רוצה וע"כ מוכח דאף אם נתברר בעדים אם שימשתו נדה והכשילתו אם אינו רוצה בכך וע"כ אינו מחויב להוציאה דאל"ה למה ליה להראב"ד ולהר"ן ליכנוס בדוחקא ולתרץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה על הקושיות שהקשו מפני מה שלא תירץ הגמ' במס' כתובות על קושיות המקשן אי דלא ידע נסמוך דמיירי במודה וכו' עיין שם ואם כדברינו הנ"ל תיפוק ליה דמשום זה לא תירץ לו הגמ' במודה די"ל הפשט הוא במשנה ואלו יוצאת בלא כתובה היינו דכופין אותו להוציא ובלא כתובה ואם במודה כפשוטו ואינו סומך על דבריה בודאי לא היה מחויב להוציא דלענין אסורה אינו נאמנת כנ"ל אלא ע"כ מדתירצו תירץ אחר מוכח דאף אפילו אם נתברר בעדות שהכשילתו מ"מ לא כייפינן ליה להוציא ופי' במתניתין יוציא ויתן כתובה היינו אם רצונו בכך להוציאה ול"ל אדרבא מזה מוכח אף אם היא מודה שהכשילתו והוא מאמינה מחויב להוציאה משום כך הוצרכו לתרץ תירוצים אחרים כדי שלא תיקשי לתרץ במודה והוא מאמינה ומשום כך יוציא דאז מחויב להוציא דזה אינו דע"כ מוכח דאפילו נתברר שהכשילתו מ"מ אינו מחויב להוציאה דהא המתניתן כיילינהו בחדא מחתא העוברת ע"ד משה ויהודית ואם כן ע"כ בזו גבי דת יהודית אף שידוע שעברה מ"מ אין כופין אותו להוציא כנ"ל כמו כן בעוברת על דת משה אפילו אם ידוע שעברה והחילוק בין אם נתברר בעדות שהכשילתו או ע"פ הודאת עצמה היא רק לענין מצוה דאם נתברר בעדות מצוה לגרשה כנ"ל משא"כ במודה אפילו מצוה ליכא דשמא עיניה נתנה באחר ואף אם נימא דמדינא דגמרא אף בהודאת עצמה איכא מצוה לגרשה אם הוא מאמינה לדברים מ"מ בזמן הזה שיש חרם ר"ג בודאי אינו נאמן לומר שמאמינה כדברי מהרי"ק הנ"ל ומכ"ש דליכא כפיה בדבר וא"כ היה מהצורך לפרש שיחתם דלכאורה ליכא בירור דהלוא התוס' בד"ה אי דלא ידע לסמוך עלה מפרשים הכא לא מצי לאקשוי' אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל שהרי יכול לדעת שראה בגדים אחר כך מלוכלכים בדם ולהכי פריך לסמוך עלה שאומרת שנתלכלך לה ממקום אחר ואם כן איכא למימר להיפך ג"כ אף דהיא אומרת שהיתה נדה לדידן דאסור להאמין לה כנ"ל משום דשמא עיניה ניתנה באחר אף אם הי' בגדים מלוכלכים ושימשתו מ"מ אמרינן שנתלכלכה ממקום אחר ואפילו התירוץ השני דגמרא לא שייך פה די"ל דכל זאת עשתה בכיון ודברה שקר מילתא דעבידא לגלויי כדי שיגרשה כי עיניה ניתנה באחר ובאמת לא היה דם שלה מה שהראה לחכם וביותר להר"ן דמפרש פי' אחד על מה שלא הקשה המקשן מנא ידע משום דהכי מוכח מקרא דמצי למסמוך עלה משמע גם פה ליכא למיקם עליה דמילתא ולבוא אל הבירור ולכך היה יכול להקשות מנא ידע רק משום דמצי למסמוך עלי' א"כ בעינן לכוף אותו להוציאה לכפות שתקבל הגט בירור וראיה גמורה דווקא. ועוד בזה שלישית מאי דפשיטא למעלתו שדינו לגרשה דיכול לגרש אותה ע"י שליח להולכה ולהתיר לבעל לישא אחרת אף אם לא תרצה לקבל גיטה כדי שלא לעגן אותו מספקא לי דאף שבש"ע א"ה סי' א' ס"ט בהג"ה איתא י"א מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן נוהגין בקצת מקומות ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אשה אחרת בלא גירושי הראשונה מ"מ דווקא בהמירה הדין כך אבל לא בלאוסרה על בעלה וכדמביא הב"ש בסי' ק"מ ס"ק ד' ד"ה ויש מחמירין דלעיל סי' א' פסק בפשיטות דיכול לזכות גט לאשתו מומרת וכאן מביא דעת מהרי"ק המחמיר דצ"ל דדווקא בנאסרת מחמיר ולא במומרת והמעיין במהרי"ק עצמו שורש קמ"א אשר מזה המה מוציאים דברי י"א תמצא בפירוש שזה תלוי בזה כי סוף דברי מהרי"ק המה בזה הלשון לא נתישב לי המנהג ההוא דהא פשיטא לי דלדברי רב אלפס אם נאמר דיש לחוש לתקנות הגאון שלא לישא ב' נשים גם כשהראשונה המירה משום זכי' הגט על ידי אחר לא ניתקן האיסור דסוף סוף היא עדיין אשת איש עד שיגיע הגט לידה וכו' נמצא דזה תלוי בזה דאם הנט אינו מועיל לה שתנשא לאחר אלא עד שתגיע לידה אינו מועיל ג"כ לאפוקי ע"י חרם ר"ג מ"ה ז"ל כו' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר חילוק של הב"ש ולומר דשאני נאסרת מן המומר אפילו אם נימא דליכא חילוק בין נאסרה להמירה או אפילו לדעת המתירין בנאסרת עצמה וכדאיתא במ"ה סי' רל"ז וז"ל ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה ימסור גט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי והרי היא מגורשת בקבלתו של זה מיד מ"מ נראה לי דווקא באינו ידוע אם האשה מקבל הגט מדעתה או לא אז אמרינן מסתמא דזכות הוא לה ומגורשת תיכף ומיד בקבלתו של זה משא"כ אם היא עומדת בפנינו וצועקת שאינה רוצה לקבל גיטה אין לה ראיה יותר מזה שהוא חוב לה ובודאי אינו מגורשת על ידי אחר ואף באין לה הוכחה אי היא לזכות או לחוב שיש להתיר מ"מ ע"כ צ"ל דווקא בנאסרה מחמת זנות הדין כן דזיל בתר טעמא משום דזכין לאדם שלא בפניו ואם כן ה"ה לאשה הנאסרת מחמת זנות דמאי שנא משא"כ בנידון דידן שיוצאת בלא כתובה מצד שהכשילתו באיסור מה זכיה שייך פה אם היא פנוי' או נשואה ובוודאי אסור לזכות על ידי אחר עכ"ל ועוד האריך בדברים שאין ענינים לענין נידון שלפנינו גלל כן לא העתקתי. תשובה יב מה שהשבתי להחכם ההוא. הנה קבלתי כתבו ותשובתו בצדו אשר העלה ואשר הביא בכתבו והראה פנים לכל צד על הפסק אשר יצא מפי בית דין הצדק שתצא אשת פלוני בלא כתובה ובשאר התביעות פסקנו שישבע הבעל ויכלול בשבועה שלא ידע ואשם והוא מנוקה מן העון הזה שלא הגידה לו שהיא נדה כמבואר באריכות בפס"ד שביד פלוני ומכ"ת פיקפק בדברינו כאלו הפרזנו על המדה וז"ל דממ"נ או שהבעל פטור אפילו בלא שבועה או שאינו יכול לפטור עצמו אפילו בשבועה והיא תגבה בלא שבועה וטרח ויגע מכ"ת להביא דעת הפוסקים שנחלקו בחו"מ סי' צ"ב במי שנתחייב שבועה מדבריהם והוא חשוד אם הוא מן הנשבעים ונוטלים שפסק הרמב"ם ובעל העיטור שנשבע הנתבע הסית והרי"ף ס"ל שנתבע פטור בלא שבועה והראב"ד והרמ"ה ז"ל ס"ל שיטול המלוה בלא שבועה ובס' פ"ב כתב הטור על דברי הרמ"ה והראב"ד דהכי מסתברא וכן כתב בש"ע והסמ"ע והש"ך והב"ח והדרישה הקשו שבטור א"ה ובש"ע סי' צ"ו סעיף י"ב פסק כשהיא חשודה כשנגדה נשבע ונפטר והש"ך מחלק בין כתובה לשאר שטרות משום דשאר שטרות חיוב הפרעון מדאורייתא לאפוקי כתובה תקנתא דרבנן היא ולכך אם היא חשודה אוקמי אדאורייתא והסמ"ע מחלק בענין אחר דכתובה חוששין לצררי וכו' הנה מכותלי כתבו ניכר שהבין שע"י היפוך שבועה הפכנו על הבעל ולכך כתב שלפי הסמ"ע לכ"ע כשהיא חשודה כשנגדה נשבע ונפטר מ"מ בנידון דידן אף שהיא חשודה היא גובה בלא שבועה כי דווקא לענין השבעת כתובה עצמו דשכיחי שלקחה ממון בעלה וכו' משא"כ בנ"ד שהשבועה אינו בענינים הללו כו' חוזר הדין לסיני שהוא גובה בלא שבועה עכ"ל נפלאתי הלוא כתוב הטור בשם הרמב"ם ופסק בש"ע ומוסכם מכל הפוסקים בחו"מ סי' צ"ב סעיף ה' דאין אדם נעשה חשוד עד שבאו עליו עדים וכו' אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושהוא עבר עבירה שנפסל בה אם הוא מן הנשבעים ונוטלים אינו נשבע ונוטל והטעם משום דלחיובא נפש' בהודאה זו קאתי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וא"כ הוי כמוציא ש"ח והלוה טוען פרוע הוא וישבע לי והמלוה עומד בשטרו אלא שאומר שהוא חשוד על השבועה מפני שעבר עבירה שנפסל בה מפסיד שטרו מחמת הודאתו הכי נמי