פנים מאירות חלק ב יא

הנראה לפי עניות דעתי כתבתי וה' יורני בדרך האמת: שאלה ט נשאלתי הא דפי' רש"י בחומש פ' בהעלותך מי יאכלנו בשר וכי לא היה להם בשר הלוא כבר נאמר גם ערב רב עלה עמהם וצאן ובקר וא"ת אוכלם והלוא בכניסתן לארץ נאמר מקנה רב היה לבני ראובן ושאל השואל דילמא זה היה לאחר שכבשו ארץ סיחון ועוג והיה שם שלל גדול מן הבהמות תשובה דמשמע דהיה להם כבר וכן משמע מש"ס דפ"ק דבכורות דף ד' ע"ב דפריך הש"ס דילמא לא הוי נפושי להו בהמות ומשני לא ס"ד דכתיב ומקנה רב היה לבני ראובן וזה היה במנין ראשון בשנה שניה שפטרו בהמות לוים לבהמות ישראל ש"מ הא דקאמר ומקנה רב משמע מקודם היה להם וק"ל: שאלה י הא דאיתא בא"ח סי' רי"א ס"ד כל הקודם בפסוק ארץ חטה ושעורה קודם לברכה וארץ בתרא הפסיק ענין וכל הסמוך לו חשוב מהמאוחר ממנו לארץ קמא הלכך תמרים קודמים לענבים שזה שני לארץ בתרא וזה שלשי לארץ קמא ובטור כתב הילכך זית קודם לשעורה ואם אמנם שדין זה מוסכם מכל הפוסקים קדמאי ובתראי ומ"מ אומר אני תורה היא וללמוד אני צריך דהא איתא בגמ' דברכות דף מ"א ע"ב רב חסדא ורב המנונא הוי יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורימוני שקיל רב המנונא ובריך אתמרא ברישא אמר ליה רב חסדא לא סביר ליה למר הא דאמר רב יוסף ואי תימא רב יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה אמר ליה זה שני לארץ וזה חמשי לארץ ומקשין העולם דלפי פסק הש"ע לישתוק מארץ בתרא וליכתוב ארץ חטה וזית ושעורה ודבש וגפן ותאנה ורמון וממילא ידעינן דחיטה קודמת לזית וזית לשעורה ושעורה קודם לדבש ודבש קודם לגפן וגפן קודם לתאנה ותאנה קודם לרימון ומפני קושיא זו נראה לומר דשני לארץ קמא דהיינו שעורה שוה לזית שהוא ראשון לארץ בתרא ואין לאחר מעלה יותר מחבירו דאם זית ראשון לארץ בתרא מ"מ יש לשעורה מעלה שנכתבה בארץ קמא וה"ה בגפן ודבש דשניהם שוים ולא עדיף אחד מחבירו ועל איזה שירצה יברך ולא אמר רב המנונא אלא דזה שני לארץ וזה חמישי לארץ ולכך עדיף לברך על התמרי' הוא הדין תאנים ותמרים דתאנים שהוא רביעי לארץ גרוע מחמרים שהוא שני לארץ בתרא אבל תמרים נגד גפן וכן זית נגד שעורים לא עדיף חד מחברי' ודומה לזה מצינו במנחות פרק ח' משנה ד' שלשה זתים ובהן שלשה שלשה שמנים וקא חשיב הראשון שבראשון אין למעלה ממנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין השלישי שבראשון והשני שבשני שוין אם כן ה"נ דכוותיה ולפי זה ניחא דאיצטרך להפסיק בארץ בתרא דאי היה כתוב ארץ חטה וזית ושעורה דבש וגפן ה"א דזית עדיף משעורה ודבש עדיף מגפן ולכך הפסיקה התורה בארץ בתרא לאוריי לנו דשעורה וזית שנים שוים במעלה וכמו כן גפן ודבש שניהם שוים אם כן זית עדיף מגפן ודבש עדיף מתאנה וכל שכן מרימון וחד מחברייא ה"ה הישיש הרב מוהר"ר קאפיל קאמן אמר שזה כוונת רש"י מה שפי' רש"י שם בד"ה זה שני לארץ ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפא דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זתים ותמרים חשובים מתאנים ורימונים ולכאורה למה נקט רש"י תאנים ורימונים הוי ליה למימר דחשובי' משעורים וגפן אלא ע"כ כדאמרן דהתם לא פסיקא ליה למילתא דזית שוה לשעורים ודבש שוה לגפנים וישרו דבריו בעיני וכיון דיש לי על מי להשען נראה ברור דאם הביאו לפניו תמרים וענבים על איזה מהם שירצה יברך וכמו כן זתים ושעורים על איזה מהם שירצה יברך וה' ינחני בדרך אמת: שאלה יא מה שהשיב לי חכם אחד מחכמי הזמן על הפסק אשר יצא מפי ומב"ד הצדק בדבר אשה ששימשתה נדה ועברה על דת משה. וזה לשונו מצאתי דאתי לידי משמע מיד מוצא מר את האשה פלונית אשת פלוני ששימשה נדה עם בעלה על פי הודאת עצמה ובאשר שעברה ושנה בזה ע"פ החקירות ודרישות יצא הפס"ד מרום מעלתו וב"ד שתצא בלא כתובה אחר שישבע הבעל בנק"ח שלא היה לו רמז מזה בשעת ששימשתו אשתו עמו שהיתה בנידתה וכעת שהאשה הלכה למקום אחר ומעכבת לקבל גיטה עלה בדעתו לגרש אותה על ידי שליח הלכה ולהתיר לבעל לישא אשה אחרת אף אם לא תקבל גיטה כדי שלא לעגן אותו והנה מצאתי מענה לפקפק בדברי הפסק וכאלו הפריזו על המדה דממ"נ או שהבעל פטור אפילו שלא בשבועה או אינו יכול לפטור עצמו אפילו בשבועה והיא גובה בלא שבועה דבודאי לא נעלם מעיני מעלתו מה דהובא בטור ח"מ סי' נ"ב ס"ג מי שנתחייב שבועה מדבריהם והוא חשוד אם הוא מן הנשבעים ונוטלים אינו יכול לישבע וליטול וכו'. וכן כתב הרמב"ם וכתב עוד שהפוגם שטרו או היכי שהלוה טוען אישתבעי לי שלא פרעתיך והמלוה חשוד נשבע הלוה הסית ונפטר והראב"ד השיג עליו וכתב שהמלוה יטול בלא שבועה כיון שהשטר מקיים בידו ואין לבטלו בשביל שבועה דרבנן וכן כתב הרמ"ה דגבי פוגם שטרו אם הוא חשוד נוטל בלא שבועה וטעמו מבואר בדברי המגיד שהביא הב"י בדבר פשוט הוא שאם חכמים תקנו שמי שדינו מן התורה להיות נשבע ולא משלם כשהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל בלשון שלא תקנו לחשוד להיות נשבע ונוטל וזה ק"ו שאין עליו תשובה לאותן שלא היה דינן לישבע וליטול כגון שטר ונגזל וחבירו וחכמים הקילו עליהם ליטול בשבועה אבל אותן שהיה דינם ליטול בלא שבועה מן התורה וחכמים החמירו עליהם לישבע וכו' י"ל כל שהוא חשוד שאי אפשר לו לישבע העמידוהו על דין תורה ונוטל בלא שבועה כיון ששטרו מקוים וכו' עכ"ל ואף שכתב שאין בידו להכריע מ"מ בש"ע הביא באחרונה דעת וי"א כיון ששטר מקוים בידו גובה בלא שבועה משמע דהלכתא כוותיה ודברי תורה סתומין במקום הזה ומפורשין במקום אחר בחו"מ סי' פ"ב דשם כתב אדעת י"א הללו שהמלוה נוטל בלא שבועה דהכי מסתברא ובש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ד דחה דעת מהרש"ך וב"ח דיכול המוחזק לומר קים לי כסברא ראשונה ומביא ראי' מפורשת בפ' הכותב דף פ"ה ע"א דגרסינן התם ההיא איתתא דאיתחייבו שבועה וחשודה הוי אפכה אכשנגדה ופירש"י ז"ל וז"ל דאי חייבה שבועה שהי' אדם תובעה ממון והיא כופרת לשבועה אכשנגדה התובעה אותה ישבע ויטול וכו' מדהוצטרך משמע דלא תימא דמיירי דנתחייבה שבועה על כתובה דא"כ לא הוי אפכוהו רבא לכשנגדה עכ"ל הש"ך וא"כ מוכח דאפילו גבי כתובת אשה דינא הכי דאם היא חשודה גובית בלא שבועה ואף אם נימא כדברי הסמ"ע שמתרץ דלא תקשי אהדדי ממה דאיתא בש"ע סי' פ"ב ס"ח דאם מת המלוה ויורשיו מוצאים השטר והלוה טוען שהוא פרוע נשבעין שבועה היורשים ונוטלים היה המלוה חשוד י"א שהנתבע נשבע הסית ונפטר וי"א שהמלוה נוטל בלא שבועה והכי מסתברא על מה דאיתא בא"ה סי' צ"ז דאם היא חשודה כנגדה ישבע ויפטר דדווקא באשה שיש לה משל בעלה בידה ויש לחוש שלקחה ממון בעלה או דבעלה איתפסי' צררי משום הכי ס"ל דכשהיא חשודה דכשנגדה נשבע ונפטר משא"כ דמיירי בשאר שטרות א"כ משמע דבכתובת אשה לכ"ע שכנגדה נשבע ונפטר מ"מ בנ"ד אף שהיא חשודה היא גובה בלא שבועה כי דווקא לענין השבעות כתובה עצמה דשכיחי שלקחה ממון בעלה או דתפסי צררי כנראה מדבריו לכך כשנגדו נשבע ונפטר ובמילתא דשכיחי גזרו רבנן משא"כ בנ"ד שהשבועה אינה בענינים הללו רק לידע אם היא הכשילתו או שגם הוא ידע והזיד חזר הדין לסיני שהיא גובה בלא שבועה וה"ה לתירץ של הדרישה בא"ה סי' צ"ז שמביא הש"ך בח"מ ס"ק י"ט דיש לחלק בין מלוה הבא לגבות מן הלוה דמן הדין א"צ לישבע מש"ה הקילו בחשוד משא"כ בשבועות הללו דאפילו לא טענו היורשים או הבעל שישבע הב"ד טוענין להם עבורו מ"ה לא פטרינן לחשוד בלא שבועה והכי בנ"ד שהוא שבועה אחרת ולא מה שתקנו חכמים ובזה השבועה לכל הדעות אם לא טען לא טענין ליה אך הדין שוה כמו בשאר ש"ח ותגבה בלא שבועה וע"כ צ"ל שמעלתו תפס עיקר של הש"ך בעצמו בס"ק הנ"ל דשאני כתובה משטר דבשלמא בהלואה ס"ל דיש להשטר שיעבוד ושיעבוד דאורייתא ואפי' למ"ד שיעבוד דרבנן עכ"פ חייב לשלם לו מדאורייתא מה שהלוה בשטר אפי' בלא שבועה אלא שהשבועה תקנות חכמים היא ובחשוד אוקמי' אדאורייתא אבל בכתובה איפכא הוא דמדאורייתא לית לה כתובה כלל אלא דרבנן תקנו לה כתובה לכך הם אמרו והם אמרו לא תפרע אלא בשבועה ואם היא חשודה אוקמיה אדאורייתא ולית לה כתובה עכ"ל בעל הש"ך ואף שמדבריו שהבאתי לעיל שהוא בסי' צ"ב נראה שחזר בו כי ראייתו הוא מפ' הכותב דאפי' בכתובת אשה אם היא חשודה תגבה בלא שבועה מ"מ אפשר לדחות ראייתו ולומר הא דהוצרכו לפרש שהי' אדם תובעתה ממון והיא כופרת משום דאי לאו הכי הוי ליה למימר סתם ההיא איתתא דהוי חשודה אפכוהו רבא אכשנגדה וממילא נשמע דקאי אהשבעת כתובה דעלמא שכל הנשים מחויבים לישבע ומדקאמר ההיא איתתא דאתחייבה שבועה בב"ד דרבא דמשמע שהוא דבר חדש מה שאינו נוהגת בכל הנשים ומעשה שהיה כך היה וצ"ל דמשום הכי איתני זה הדין דווקא באותו נידון שהיה אדם תובעת ממון דאם היתה בהשבעת כתובה סתמא לא הוי אפכוהו לכשנגדה דאז שכנגדה פטור אפילו בלא שבועה שמכח שהם אמרו לא תפרע אלא בשבועה א"כ אם היא חשודה אוקמי אדאורייתא ולית לה והבעל או היורשים פטורים אפילו בלא שבועה ולפ"ז אחזו החבל בתרין ראשון שע"י שהפכו השבועה נראה שסמכו על דעת הש"ך הנ"ל ולפ"ז י"ל דאפי' שבועה אינו צריך כנ"ל: חדא ועוד קאמינא דבלאו הכי ע"כ לא היה מגיע להבעל שום שבועה דלאיזה דבר ישבע אם האמת כדברי האשה שגם הוא ידע והזיד אם כן לדברים גם הוא חשוד שעבר עבירה דאורייתא ואז בלאו הכי מצד השבעת כתובה אין כאן לא שבועה ולא תשלומין כמבואר בש"ע א"ה סי' צ"ו סי"ג כנ"ל דהלוא לדברי הדרישה הנ"ל אף אם לא טען הבעל שלקחה או תפסי צררי טוענין ליה אנן ומוכרחת האשה לישבע והיא חשודה ואם שקר ענתה בו והיא הכשילתו בלא זה תצא בלא כתובה וא"כ