פנים מאירות חלק ב י

חייב המוכר לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר עומד במי שפרע וכתב הב"י בשם תשובת רבינו ניסי' גאון שאם ראובן מכר חטים לשמעון בדינר וקנו מידו וקיבל הדמים ולאחר זמן תבעו ונמצא שלא היה לו חטים בשעת קנין חייב להעמיד לו מקחו אפילו נתיקרו דתניא בתוספתא דב"מ פ"ד המוכר לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וכתב הב"י אע"פ שהביא ראיה רבינו ניסי' מהתוספת' זו הוא לומר דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו יכול להקנות והרמב"ם לא ס"ל הכי כמבואר בדבריו בפ' כ"ד מהלכות מכירה גבי האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך מ"מ אפשר שמהתוספתא למד הרמב"ם דין זה ומפרש אותו תוספתא כשפסק על שער שבשוק שכבר יצא השער החטים בשוק דאז קנה דהוי כאלו יש ברשותו וכדתנן באיזה נשך יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה אע"ג דהאי לגבי ריבית מיתני ילפינן מיניה לענין מקח וממכר כדי לקיים דברי התוספתא אבל כשפסק בדבר שלא יצא השער בשוק הוי כדבר שלא בא לעולם ולא קנה ולא הבנתי דברי הרב המגיד שכתב על לשון זה שכתב הרמב"ם זה מבואר ריש פרק איזהו נשך עכ"ל ומאחר שלא הזכיר דברי התוספתא ליכא לאתויי ההיא דאיזה נשך דאתמר לענין איסור ריבית למילף מיניה לענין קיום מקח עכ"ל: וגם הב"ח כתב וז"ל והקשה הב"י דפרק א"נ אינו שנויה אלא לענין איסור ריבית מנין לו ללמוד משם לענין קיום מקח עכ"ל ולכאורה אין טעם לחלק בין איסור ריבית לקיום המקח אלא כיון דלית ביה משום איסור ריבית מטעם כל שפסק על שער שבשוק חשיב כיש לו ברשותו של מוכר אף לענין קיום המקח חשיב כיש לו ברשותו ואפשר נמי דכל שכן הוא כיון דאפילו לגבי איסור חמור חשיב יש לו ברשותו כל שכן לגבי ממונא הקל מיהו נראה דשפיר קאמר הב"י דשמא דווקא גבי איסור ריבית דרבנן כי הכא דהוי כמקח וממכר אין להחמיר ביצא השער אבל לענין קיום המקח דנימא דהמקח קיים דמעות קונות כשיצא השער דברי תורה ואם חוזר בו עומד במי שפרע מנא לן עכ"ל הב"ח: ומה מאוד נפלאתי על הנך אריוותא דביקשו לדעת מוציא ומובא דינו דהרמב"ם והוא ש"ס ערוך אף לענין קיום המקח דהא בפ' א"נ דף ע"ב תנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה וקתני בסיפא ופוסק עמו כשער הגבוה ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו כשער הגבוה יוכל לומר או תן לי כזה או לי את מעותי ופירש"י ופוסק עמו כשער הגבוה אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול שער הגבוה היינו בזול שנותנים פירות הרבה בדמים מעוטים ואיתא שם בגמ' דף ע"ד ע"ב האי גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוהי לסוף זל נדוניא אתי לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקית עמו כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא שקיל כדמעיקרא אמרו ליה רבנן לרב פפא ואי לא שקיל כדמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קני אמר להו אנא נמי לקבולי עליה מי שפרע קאמינא אי פסוק כשער הגבוה מוכר קא הדר ביה מקבל עליו מוכר אי לא פסיק לוקח כי הדר מקבל עליו לוקח מי שפרע ופרשו כל המפרשים דארישא קאי איצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה ומדפרשי בריש איזה נשך רבה ור"י דאמרי תרווייהו מ"ט אמרי רבנן פוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו דאמר ליה שקלי טיבותך ושדי אחוזרי מאי אהנית לי אי הוי לי זוזי בידי הוי מזבנינא בהינא ושילי בזולא וחשבינן כאלו המוכר קנה מיד התבואה וכשנתיקרה ברשות לוקח נתיקרה ואם המוכר רוצה לקיים המקח אין כאן ריבית ואם חוזר מקבל מי שפרע וכן אם זל ולא פסיק לוקח קא הדר מקבל עליו לוקח מי שפרע וכן פסק בטור יו"ד סי' קע"ה וכתב הב"י ודינים הללו אע"ג דלא שייכי לענין ריבית משום דדינא פוסק על השער נינהו ובגמרא נמי מתני גבי אהדדי נגרר קלמסו אחר הגמרא וכתבן כאן עכ"ל הרי להדיא דאף לענין קיום מקח מיתנו דאם יצא השער מקבל מי שפרע וזה דווקא אם יצא השער אבל אם נעשה באיסור ולא נתקיים המקח בדרכי הקנאה אלא לענין מי שפרע כיון שנעשה באיסור בטל לגמרי ואינו מקבל מי שפרע כן כתב הב"י בשם הרמב"ן אבל היכי דנעשה בהיתר ונתקיים המקח מחויב המוכר לקיים מקחו ואינו יכול לחזור ונפלאתי על הב"י והב"ח שכתבו שליכא למילוף מההיא דא"נ דמיתני לענין איסור ריבית וליכא למילוף מיניה לענין קיום מקח ולפי מה שכתבנו ש"ס ערוך הוא דאם יצא השער מקבל מי שפרע מטעם דמעות לא קני וכי היכי דבהוזלו ולא התנו לוקח מקבל מי שפרע ה"נ בנתיקרו מוכר מקבל מי שפרע ואם קנו בקנין גמור אזי כל אחד לא יוכל לחזור ועל זה דן הר"ן שאם ראובן מכר כור חטים לשמעון בדינר וקנו מידו וקיבל הדמים ולאחר זמן תבעו ונמצא שלא היה לו חטים בשעת הקנין חייב להעמיד לו מקחו אפילו נתיקר כיון שקיבל כל הדמים וקנו מידו אין כאן אבק ריבית דביצא השער מיירי ונפלאתי על הב"י שכתב אע"פ שהביא הר"ן ראיה מתוספתא זו לומר בדבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו יכול להקנות והרמב"ם לא סבירי ליה הכי וכו' מ"מ אפשר שמתוספתא זו למד הרמב"ם דין זה ומפרש אותה תוספתא כשפסק על שער שבשוק שכבר יצא השער חטים בשוק דאז קנה משום דהוי כאלו יש ברשותו ונפלאתי דכשם שלמד בדברי הרמב"ם כך נלמד בדברי הר"ן ולא היה תשובת הר"ן לידי אבל בפירוש הר"ן על ב"ב ראיתי שכתב בהדיא כדברי הרא"ש וז"ל ואי לית ליה תרי דיקלא לא מצי אידך לחיובא למזבן ליה דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי להדיא אף דאיתא בעולם אלא שאינו ברשותו ס"ל להר"ן דחשיב כדבר שלא בא לעולם וכדברי הרמב"ם לפי סברת הב"י והר"ן נמי מפרש התוספתא בשיצא השער ומכר לו בקנין מיירי שמחויב להעמיד לו כיון שיצא השער הוי כמי שהיה ברשותו וקנה בקנין שמחויב להעמיד לו אך קשיא לי מאי צריך לאתויי ראיה מהך תוספתא הלוא ש"ס ערוך הוא דאם לא פסיק עמו בשער הגבוה והוזל לוקח מקבל מי שפרע משמע דווקא משום דמעות אינו קונה הא אם קנו או שאר מידי דנוהגין לקנות בו כדרך התגרי' אינו יכול לחזור וכן כתב דודי הש"ך בהדי' בי"ד סי' קע"ה ס"ק י"ב וז"ל מקבל מי שפרע היינו שלא חייב עצמו בקנין אחר כו' משמע אבל אי חייב עצמו בקנין אחר מחויב הלוקח לקבל כשער שפסק ואף שהוזל ה"ה בנתיקרו מחויב המוכר ליתן ואפשר כיון דלא נזכר מפורש במתניתן ופוסק עמו כשער הגבוה שאין לו הוכרח להביא ראיה מהך דתוספתא שמפורש בהדיא שלא היה למוכר: ועתה נבאר כל חלקי הדינים במקח הנ"ל אם יצא השער אף שלא היה למוכר ברשותו העורות או החלב או השעוה או הדבש או התבואה או י"ש וקנו מידו כדרך שנהגו לקנות דבר שאינו ברשותו כגון בלשון חיוב ונתן לו כל דמי המקח א"כ אין כאן איסור אבק ריבית משום דחשבינן כאלו הם ברשות לוקח א"כ בין אם הוזלו אח"כ אין הלוקח יוכל לחזור ואם הוקרו אח"כ אין המוכר יוכל לחזור כיון שקיבל המעות אומר לו הלוקח שקלי טיבותך ושדי אחיזרי אי היה המעות בידי הייתי קונה כשער הזול אכן אם לא נתן לו כל דמי המקח רק נתן מקצת הדמים כפי שנוהגין פה הסוחרי' שנותנים על המקח מאה ר"ט על מנת שיקבל ממנו משך השנה עורות ומשא ומתן של כל השנה עולה לאלף ר"ט ויש במקח זה איסור אבק ריבית בשביל מאה ר"ט שקיבל מקבל עליו לתת כל שנה כשער של עכשיו נמצא דמקח קיים ויתן כשער ההיתר אבל הלוקח יוכל לחזור בו ואם עשו קנין והתחייבת באופן המועיל ולא נתן הלוקח למוכר שום מעות רק התחייבות שמחוייב להעמיד לו משך שנה תמימה עורות או שאר סחורה הנ"ל בכך וכך וכמו כן קיבל עליו הלוקח ממנו עורות או שאר סחורה משך שנה תמימה חייב להעמיד לו העורות אף אם נתיקרו אין המוכר יוכל לחזור בו וכמו כן אם הוזלו אין הלוקח יוכל לחזור בו אכן נראה לי אם נתיקרו או הוזלו כל כך עד שנתאנה המוכר או הלוקח שתות כיון דלא היה למוכר באותו עת הסחורה ההיא ברשותו אלא שהתחייב באופן המועיל כשיהי לו שמחויב למכור לו וכיון שעכשיו יש במקח הזה אונאה חוזר אע"ג דקי"ל בסי' רכ"ז סעיף ט' דאם נשתנה השטר דאינו יוכל לחזור התם מיירי במטלטלים שהם בעין בשעת המכירה אבל בנידון שלפנינו שמתחייב במה שאינו ברשותו והתחייב לקנות א"כ באותו זמן שקונה יש בו אונאה בשלמא אם נותן כל המעות על המקח חשבינן כאלו קנה מיד לפי סך המעות ואשתכח דכי אייקר ברשותו דלוקח אחיקר וצריך המוכר לקיים תנאו וכמו כן אם הוזל ברשות לוקח הוזל אבל היכי שלא נתן שום מעות למוכר אלא עשו שטר התחייבות נהי דלא יוכלו לחזור דחשבינן כאלו הוי ברשותו וקנו בדרכי הקניה מ"מ עכשיו שנתאנה למה לא נדון בהם דין אונאה בשתות וביטול מקח וביותר משתות: והיכא דלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור יש צד מעליותא כשלא נתן המעות דבנתן המעות צריך ליתן כשעת היתר דהיינו כשער היוקר א"כ אף אם לא נתאנה שתות יכול הלוקח לחזור שיאמר אדעתא דהכי לא ירדתי אלא אם רצה הלוקח לקבל כשעת היוקר אין המוכר יכול לחזור אבל אם לא נתן למוכר מעות והתקשרו עצמם באופן המועיל שיקבל משך שנה תמימה עורות או י"ש אף אם נתיקר רק שאין בו כדי אונאה מחויב המוכר ליתן כשעת הפסיקה וכמו כן אם הוזיל אין בו כדי אונאה מחויב הלוקח לקבל כשעת הפסיקה אכן צריכין אנו לדעת מה נקרא יצא השער כיון דאנן פסקינן כר' יוחנן דאין פוסקין על שער של עיירות משום דלא קביעי תרעייהו אלא על שער של מדינה ובתבואה ניחא דיודעים שער של מדינה אבל בעורות אינו ידוע שער המדינה כי כל אחד קונה כפי אשר ימצא ידו ובעורות גופא יש קלים במשקל ויש כבדים במשקל וכמו כן בי"ש אין השער ידוע וקבוע והכל לפי הטעם והמראה ואף שרמ"א בי"ד סי' קע"ה כתב דיש אומרים על שער של עיירות ויש להקל באיסור דרבנן מ"מ לענין קיום המקח יכול לומר קים לי כהך דעה ראשונה שהם רוב הפוסקים דסבירי להו דאין פוסקין על שער של עיירות וא"כ מתחילה נעשה באיסור ואם נתיקר אח"כ צריך לקבל בשעת היוקר אך הלוקח רשאי לחזור אנן נראה מה שנהגו במדינותינו שעושין מקח עם הסוחרים על העורות ואותן הסוחרים יהודים עושין על סמך מקח זה מקח עם קצבים כותי' על משך שנה תמימה וביני לביני הוזלו העורות ובדיניהם מחויב לקבל הלוקח כפי שטר התחייבות שבניהם אף אם הוזלו וכיון דעל פי הלוקח עושה המוכר מקח עם הכותי' חייב הלוקח ישראל לקבל מידו מידי דהוי אם אמר שמעון לראובן לקנות לו סחורה ידוע דאין המשלח יכול לחזור בו אפילו קונה שמעון במעות עצמו כדאיתא בח"מ סי' קפ"ג א"כ הכי נמי דכוותי' וחייב הלוקח ישראל לקבל באותו פסיק' וקציצה שקצץ עם המוכר הואיל והמוכר לו עושה ע"פ מקח עם כותיים ואפילו הוזל הרבה יותר מכדי אונאה