פנים מאירות חלק ב קה

וס"ל כשמואל דאף מה שתרצה עשה בהן לא קני יתהון בעל וע"כ דטעמא דמילתא משום כיון דאמר לה מה שתירצו עשה לדידה נמי לא יהיב לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן הבעל אלא הרי הוא כאומר לא יהי' שלך אלא לאותו דבר שתרצו לעשות בכל שעה ושעה וס"ל לשמואל כי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות בהן כל שעה ושעה מהני ועיין בב"י בא"ה סי' פ"ה. ולפ"ז כיון דאתיין מטעמא דאף לדידה לא מקנה לה ולכך לא זכה בעל הוא הדין עבד אף דיד עבד גרע מיד אשה מ"מ כיון דנוכל לומר דאף לעבד לא קני איך יקנה רבו כמו בע"מ שתצא לחירות והתוס' לא כתבו לחלק בין אשה לעבד אלא היכי דלא היינו אומרים אף לדידי' לא הקנה ומצאתי אחר זה בהדי' בהרמב"ם בפ"ג מהלכות זכי' ומתנה דין י"ד וז"ל כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר לה הרי מעות אלו נתוני' לך במתנה ע"מ שתלבשי בהן או ע"מ שתשמש בהן ותעשה מה שתרצי בלא רשות הבעל לא קנה הבעל וכן אם אמר לעבד ע"מ שתאכל בהם ותשתה בהם או ע"מ שתצא בהם לחירות או ע"מ שתעשה בהם כל מה שתרצה בלא רשות האדון לא קנה האדון עכ"ל הרי להדי' שלמד דין עבד מדין אשה ובעל הדרישה כיון לדעת הרמב"ם וכן כתב הש"ך ושלא כדת השיג עליו הט"ז וה' ינחני בדרך אמת: שאלה קט נשאלתי בשבת שהי' שני חיובים אחד אבי הילד בשבת שהולכת לבה"כ ואחד י"צ ומי שהי' י"צ הי' איש נכבד והשני לא הי' נכבד כ"כ מי הוא קודם לקרות בתורה אם נימא כיון דאבי הילד דוחה לי"צ במקום שאי אפשר לקרות לשניהם א"כ הוא קודם או דילמא כיון שהוא איש נכבד ואיכא הקפדה שחשוב חשוב קודם כמו שמבואר בא"ח סי' קל"ו א"כ הנכבד קודם: תשובה נראה דאף דלדחות אבי הילד עדיף מ"מ דנוכל לקרות לשניהם חשוב חשוב קודם וראי' ממה שכתב הרא"ש בפרק במה מדליקין והביאו הב"י בא"ח סי' תרפ"ד וז"ל כתב הרא"ש משמע אי לאו משום פרסומי ניסא תדיר קודם אפילו לדחות את שאינו תדיר ויש לדקדק מזה כשחל ר"ח טבת בשבת שמפטירין הפטורה של ר"ח ולא בנרות דזכריה דתדיר קודם דלא שייך פרסומי ניסא בהפטורה דהא קורין בתורה דר"ח קודם ואח"כ דחנוכה ואי שייך פרסומי ניסא בקריאה אפילו לדחות פרסומי ניסא עדיף כש"כ להקדים וליתא להך סברא דהך סברא היכי דאי אפשר לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף אבל להקדים תדיר עדיף דאיכא לפרסומי ניסא באחרונה כמו בתחילה הילכך קריאת התורה דאפשר לקיים שניהם תדיר קודם אבל בהפטורה שאין מפטירין אלא אחת פרסומי ניסא עדיף עכ"ל. הרי להדיא אף דלענין לדחות פרסומי ניסא עדיף מ"מ היכא שנוכל לקיים שניהם אזלינן בתר מעלה דתדיר א"כ ה"נ דכוותי' אף היכא שא"א לקרותן לשניהם אבי הבן דוחה לי"צ כמבואר בלבוש ובמג"א בא"ח סי' רפ"ב מ"מ היכא ששניהם אפשר לעלות לס"ת מקדימין החשוב תחילה כיון דעכ"פ נוכל לקרות לאבי הילד לבסוף כנ"ל ברור ונכון להלכה למעשה ולא כתבתי אלא להוציא מלב קצת לומדים שעלה בדעתם כיון דחשיב אבי הבן יותר מי"צ לענין דחי' ה"ה לענין להקדימו ולפע"ד כתבתי ראי' ברורה שאין עליה תשובה: שאלה קי נשאלתי בעוף אחד שנשבר בעצם משוק למעלה מצומת הגידן והבשר והעור הי' שלם ולא הכירו בהיותו חי ולאחר שבישלו ואכל קצת מן הירך מצאו אותו שבור והי' באלכסון ולא נדבק שבר אל שבר מה דינו עוף זה: תשובה אף שהלשון הטו"ז ביו"ד סימן נ"ה סעיף קטן י"א משמע שאם היתה השבירה בקולמוס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו השיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהי' בתחילה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשירה דמהרי"ק לא אתי לאפוקי אלא במה שכתב בסיפא אם הי' שוכבים זה על זה אבל לא בנדון שזכרנו שהם דבוקים כראוי רק שלא נתכוונו ממש כי היכי דלא לוסיף עלה מ"מ נ"ל באם נשבר העצם במקום שאין עושה אותו טריפה בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו ושפיר נסמוך על מהרי"ק משמע דוקא במקום שאין עושה טריפה ואין בו אלא משום מצות פרוש בזה מקיל דאין צריך להו האבר אם נקשר אף שלא חזר למקומו אבל במקום שאנו מחמירין לרב כדעת התוס' ורש"י דבפרק שני אסור לא התיר אלא בנתדבקו החוי באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש אבל אם שוכבי' זה על זה נר ת אך הש"ך מתיר וז"ל בס"ק י"ד ונ"ל דאף דעתה נתפשט המנהג להר ן בכל ענין מ"מ בנקשר אפילו לא נקשר שבר על שבר יחדיו ידובקו השיר כשהעור והבשר שלם ואינו ניכר ריעותא כלל אפילו בלא הפם חור בח יעויי' שם בתוס' ביאור ונראה דהדעת מכרעת כהש"ך דהחן ופ' שני למעלה מצומת הגידין כיון דאין ריעותא בעור ובשר שלא הרגיש מקודם הוי כמו ס"ס שמא לא יצא מחיים השבירה כלל ואת"ל יצא דילמא הילכתא כהרי"ף והרמב"ם שפסק הרב הב"י כוותייהו דבעצם אמצעי למעלה במקום צ"ה אין לאסור מחמת חתיכות רגל דפסקי כלישנא בתרא בש"ס ובכל דוכתא רגילין אנו לפסוק כלישנא בתרא ואף שאנו מחמירין כדעת רש"י ותוס' מ"מ היכי דנקשר אף שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו יש להצטרף לספק סברת הרי"ף והרמב"ם ודומה לזה כתב הב"ח בסי' ס"ו גבי דם בצים דשמא דסברות הגאונים הלכה היא ונמצא בהך עובדא דהרא"ש הוי ס"ס וכיוצא בזה כתב הב"י בסי' מ"א גבי כבד לדעת הרמב"ם וכן בגלודה לדעתו בסי' נ"ט וכ"כ מהרא"י בדין דרוסה בשור שקפץ עליו דוב עיי' בת"ה סי' קע"ה שמא קמ"ל באשר"י כו' יעויי' שם ואף שהש"ך בסי' ס"ו כתב וז"ל ואפילו בנמצא על החלמון ונתערב חשיב ספיקא דשמא קי"ל כהרא"ה וסייעתו וכן בנמצא על החלבון ונתערב שמא קי"ל כהגאונים וסייעתם וכן הב"ח גופי' סבר דהאי ספיקא מעליא הוא ואע"ג דכתבתי בס"ס כ"ז דבכה"ג לא הוי ספק ספיקא אלא דוקא גבי דרוסה דיש בלא"ה צדדים להתיר מ"מ הכי שיש כאן ספק אסור כלל ודאי נראה דהוי ס"ס גמור עכ"ל ואף בכאן דהוי ספק איסור דאורייתא מ"מ כיון דהרבה מן האחרונים ס"ל דהיכי דהעור והבשר שלם אין להחמיר אף אם אין נקשר שבר אל שבר יחדיו ידבוקו א"כ בכה"ג אמרינן שפיר ס"ס כזה שמא לא יצא לחוץ ואת"ל יצא לחוץ ולא הי' עור ובשר חופין את רובו דילמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם וא"כ אין להחמיר כלל בפרק שני אף שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו אלא שוכבין זה על זה אף שלא במקום הפסד מרובה כדעת הש"ך וכן פסק בפרי חדש ועיין בתשובות מחותני הגאון חכם צבי בסי' נ"ח ובפרי חדש דמקיל אף במקום שעושה טריפה ולא נקשר שבר אל שבר אם אין ריעותא בעור ובשר אבל אין דבריו מוכרחים ופוק חזי מה ע"מ דבר ודי לנו להקל בעצם האמצעי שלא במקום צ"ה או בשוק בהפסד מרובה כדעת הב"ח וה' ינחני בדרך אמת: ופעם אחת היינו מסובי' בסעודת מילה ונמצא שבר בקוליות במקום שעושה טריפה ולא הי' שבר אל שבר יחדיו יודבקו וחקרנו ודרשנו והגידו שלא הי' ריעותא בעור ובשר וישבו עמי חכמי העיר שראוי לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק והתרנו התבשיל מפני הפסד מרובה וסעודת מצוה: שאלה קיא באו"ח סי' תע"ג כתב המג"א אם שרוי המרור במים מעת לעת הוי כבוש והוי כמבושל ואין יוצאין בו דנתבטל מרירתו. נ"ל דזה מיירי בשאר מיני ירקות אבל לא בתמכא מה שאנו קורין קרי"ן דעינינו רואות בחוש שאף ששרוי כמה ימים במים עומד בטעמו בחריפתו ומרירתו ואין הבישול השרוי מבטל שם מרור ממנו וכן איתא בברכות דף ל"ח ע"ב דמשני שאני התם דבעינא טעם מרור וליכא משמע אי אית להו טעם מרור במילתייהו קיימי וכן בברייתא בפ' כל שעה דף ל"ט ע"ב דאין יוצאין לא כבושין ולא שלוקין כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שאין בו טעם מרור אין יוצאין בו ולא לחנם נקט האי כללו של דבר אלא לארויי אתי דאף דכבוש בכל מקום י"ל דכולל אפילו במים מ"מ אם אנו רואים דאף שכבושים במים ויש להם טעם מר לא בטיל שם מרור מיני' וא"כ ה"ה בתמכא שקורין קרי"ן שהחוש מעיד על זה שיש לו טעם מר וחריף כמו בתחילה שפיר יוצאין ולא כתבתי זה אלא שראיתי קצת נזהרים מזה ולא דקו כלל כזה. אגב אזכיר מה שכתב הלבו"ש על פי' חזרת שקורין בל"א זערזיך לא מוכח כן בגמרא דמשני שם חזרת איצטרך לי' ס"ד הואיל וסופו להקשות ניתיב לי' רווחא טפי קמ"ל ועינינו רואות אותן שקורין ברזיך אינו נקשה בסופו ועומד בעלים שלו זמן מרובה: שאלה קיב נשאלתי בעלי בתים הרבה שעשו יין בכרמים ולקחו הגיגת דרוכה מהכותים לעשות יין כשר רק שעבדי השר לקחו תחילה המעשר השייך להשר ע"י שנתנו הסל לתוך הגיגית ומשם שאבו יין צלול כפי המעשר המגיע להשר וכבר פסק בש"ע בסי' קס"ב סי' י"ח דאם נתן סל לתוך הגת או גיגית דרוכה הוי המשכה כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל ונבדל מחרצנים וקצת מהם אמרו שכבר הורה להם זקן שמותר ודרשתי וחקרתי אותם ביחד לומר לי איזה זקן ויבוקש הדבר ולא נמצא מי ומי הורה להם הוראה זו וכדי לברר הוראה זו צריכין אנו להעתיק סוגיות הש"ס בפ' ר' ישמעאל דף נ"ה ע"א לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ובגמ' אמר רב הונא יין כיון שהתחיל להמשיך עושה י"נ תנן לוקחים גת בעוטה מן הנכרים ואע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח אינו עושה י"נ אמר רב הונא בגת פקוקה ומלאה ת"ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתניא בראשונה אמרו דורכין