פנים מאירות חלק ב קד

עד אחד לא תיקנו כו' עכ"ל. וא"כ השתא נימא בנ"ד נמי הכי ואף בק"ו מייתינן לה דהתם גבי שכיר אם הי' מודה בעל הבית לשכיר הי' חייב לשלם לו ע"פ דת תורתינו רק אם אומר פרעתיך לא חייב לשלם אלא מתקנת חכמים אפ"ה לא תיקנו חכמים לישבע כעין דאורייתא ק"ו בנ"ד שמעמד שלשתן הוי כהלכתא בלא טעמא ואינו חייב אלא מדרבנן אפילו אם מודה לדברי הנותן וכיון דלא תיקנו רבנן שבועת היסת בטענות שמא אף דלא מהימן אלא במגו כיון דאין כאן חיוב ממון מן התורה דחינן במגו כל דהו כיון דבעיקר הטענה אינו חייב היסת ודומה לזה כתב הרא"ש ריש פ' כל הנשבעין דאנן קי"ל בשבועת השומרים איתא אף במפקיד שלא בעדים ולא אמרינן במגו דלא הד"מ דהוי מגו דהעזה ובשבועת שכיר במגו כל דהו מוקמינן אדינא עכ"ל א"כ ה"נ אף דלא אמרינן כן באומר החזרתי במגו דנאנסו וצריך לישבע שבועה חמורה וכן אף אם נימא גבי אם אומר מה אתה עושה בשלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתי ממנו דאינו נאמן אלא במגו שלא היתה של אביך מעולם דצריך לישבע היסת אע"ג דאין להתובע טענת ברי דשאני התם דבלא מגו כיון דלא החזיק ג' שנים הי' צריך להחזיר להיורש השדה מדין תורה ולכך השתא דנאמן מחמת מגו שלא היתה של אביך דצריך לישבע היסת אבל הכא במעמד שלשתן שאין להמקבל חיוב ממון מן התורה ואינו בא אלא מכח הנותן ואם הנותן ג"כ טוען שמא או שהלך למדינת הים אינו יכול להשביע אף דאינו נאמן אלא מכח מגו דלהד"מ והיה צריך לישבע היסת נ"ל במגו כל דהו דחינן וכי היכי דמחלק הרא"ש לענין גבי שותפין אמרינן מגו לאפטורי משבועה ואף דלא אמרינן גבי שומרים לאפטורי משבועה במגו דלהד"מ משום דהוי מגו גרוע מ"מ גבי שותפין דאינו נשבע אלא מתקנת חכמים דחינן לשבועה אף במגו גרוע דהעזה וא"כ ה"נ יש לחלק כמו שעלה בדעת הש"ך מתחילה דלא דמי להיכי דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דאין כאן חיוב ממון אלא מדרבנן דחינן במגו כל דהו דומה לזה כתב הש"ך בסי' פ"ט ס"ק ה' ע"ש באריכות: וגם מה שכתב הגאון שהסברא נותנת דילמא ערומי קא מערים ומביא ראיה מפ"ק דב"מ דף ח' נראה דאין הנידן דומה לראיה דהתם אך שבועה תקנת חכמים היא שלא יהיה כל אחד אוחז בטלית של חבירו ואומר שלי הוא ואם לא ישבע באומר חצי שלי משום משיב אבידה יתבטל תקנת חכמים לגמרי דכל אחד יחזיק בטלית חבירו ויאמר חצי שלי ויפטור משבועה קמ"ל דחיישינן לאערומי כיון דכשנגדו טוען ברי אבל בנ"ד שטוען שמא ולא תיקנו רבנן שבועת היסת בשמא לא חיישינן לערומי ועוד דסמכינן דמסתמא טענת הנתבע אמת ובזה יש לדחות הסברא שכתב מר אפשר כי אם הוי טען לא הד"מ או פרעתי היה צריך לישבע ובאמת אפשר שאינו יכול לישבע ולכך טוען טעיתי. נ"ל דאין כאן חשש זה כיון דטענתו שמא אמרינן מסתמא אמת במה שאומר טעיתי א"כ היה יכול לומר שאינו חייב לו עתה ובדעבד אין צריך לברר דבריו ואפילו בפקדון כמו שכתב בהג"ה אשר"י בפ"ק דמציעא דאין צריך לפרש דבריו וכמו כן פסק רמ"א בסי' ע"ב בהג"ה סי' י"ז בשלמא בטענת ברי דנשבע היסת משום דחששו שמא מלוה ישינה עליו ורמי רבנן שבועה עלה דפרשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא ולכך בשנים אוחזין אי לא היה נשבע באומר חצי שלי חיישינן לערומי אבל בטענות שמא דהתובע דמחזקינן טענות הנתבע לאמתיתו לא חיישינן לערומי: איברא בעיקר הדין הדעת מכרעת כדעתו דמר דמה שהבאתי ראי' משכיר אין כאן ראי' כלל דהתם הכי פירושו כי היכי דאם הוי שני עדים ששכרו הי' נאמן לומר פרעתי בלא מגו קודם תקנת רבנן אלא דרבנן תיקנו אם יש שני עדים ששכיר נשבע ונוטל ובעד אחד לא תיקנו ונאמן לומר פרעתי בלא מגו קודם תקנת רבנן אלא דרבנן תיקנו אם יש שני עדים ששכיר נשבע ונוטל ובעד אחד לא תיקנו ונאמן לומר פרעתי בלא מגו אבל היכי דתיקנו רבנן שישבע כגון במעמד שלשתן אם אומר פרעתי שצריך לישבע היסת אף היכי דטוען הנותן שמא כיון דאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דלהד"מ אז פרעתי וכי היכי דטוען פרעתי היה צריך לישבע ה"נ בטעיתי וכן יש לחוש לערומי כיון דאינו נאמן אלא מכח מגו. אכן האמת יורה דרכו שסמכתי יתידותי יתד במקום נאמן כיון דטענת הנותן והמקבל הוא בשמא תו לא צריכין להאמינו מכח מגו דהא טענתו של מלוה כשאינו מוציא השטר ועד כאן לא אמרינן דאינו נאמן אלא מכח מגו משום דטענותיהם של הנותן והמקבל היו בברי והוא טוען טעיתי בחשבוני אינו נאמן אלא מכח מגו משום דמסתמא אדם מדקדק בחשבונו קודם שיודה אבל אם בתחילת המחאותו אינו יודע לו אם חייב לו והוא משיב שאינו חייב לו בוודאי נאמן בלא מגו ולא כתבתי מטעם מגו אלא לאלומי למילת' דהא בלאו הכי טענת המקבל בשמא אלא שמצטרפין טענות ברי של הנותן ואם הנותן גופא טוען כמו בנ"ד שאין הש"ח בידו ואי אפשר לטעון עליו בודאי מהימן הלוה בלא מגו בחרם סתם בר מכל זה הלוא הביא הסמ"ע בסי' פ"ז סק"נ בשם משרים דשבועת היסת אינו אלא חרם סתם ועם כל זה בטלתי דעתי נגד דעתו הישרה להחמיר עליו שישבע כנהוג: שאלה קח נשאלתי בראובן שנתן שח"ז לבתו כנהוג ושבק חיים לכל חיי ונטלה הבת חלקה ותבעה שבעלה יקח בחלקה קרקע והוא יאכל פירות כדין נכסי מלוג כי כן אולי ימות בעלה תחילה ואם לא יקח הקרקע ליחדה לה לנכסי מלוג לא תגבה רק כתובתה ובני' יורשים כל נכסי בעלה משא"כ כשיקנה בעלה בחלק ירושת אביה קרקע יהי' שייך לה יתר על כתובתה ויהי' לו כל ימי חיי' לעשות כרצונה והראה לפני פס"ד שכבר פסקו הדיינים שמחויב הבעל ליתן לה שטר על הקרן שיהי' לה כדין נכסי מלוג. ונראה שכדין פסקו ולא מבעי' לדעת רוב הפוסקים דס"ל דאף במתנה שנתן לה אחר לא קנה הבעל לגמרי רק זכה בהם ופירות כדין נכסי מלוג כמבואר בא"ה סי' פ"ה סי' ז' וסי' י"א ה"נ אף דנימא דהוי כמתנה שנתן לה אחר מ"מ לא קנה הבעל לגמרי אלא לפירות ובעל הלבוש בסי' פ"ה נתן מקום לטעות בדבריו בסי' י"א וז"ל אחר שנתן לה מתנה אפילו אמר לה ע"מ שלא יהיה לבעלה רשות בה אני נותן לה אפ"ה קנה הבעל שתהא מתנה זו כשאר נכסי מלוג כו' וטעמא דמילתא משום דקי"ל יד אשה כיד בעלה לפיכך אם נתן לה אחר מתנה סתם מיד שזכתה בה אשה קנאה בעלה דידה כידו וכשמוסיף לומר ע"מ שאין לבעלך רשות בה מוציא הגוף מרשות הבעל אבל הפירות הם שלו כו' אבל כשמוסיף עוד להתנות תנאי בגוף מתנה כו' משמע אם נתן לה מתנה סתם הוי גם הגוף של בעלה דיד אשה כיד בעלה ולא דק כלל בזה וגרם לו זה שהב"י לא העתיק כל דברי הרמב"ם רק בקיצור: וביותר נפלאתי שבסי' ז' כתב בהדיא בא לידה נכסי' אחר שנשאה בין שבא לידה אחר שנשאה ובין שבא לידה בירושה או שניתן לה במתנה נקראין נכסי מלוג והרמב"ם בפ' ג' מהלכות זכייה ומתנה כתב בהדיא וז"ל דין י"ב הנותן מתנה לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה לגוף והבעל קונה אותה לפירות וכתב הרב המגיד מפורש בירושלמי פרק מציאת האשה אע"ג דעביד ר' מאיר עבד כרבו וזכתה האשה זכתה בעלה מודה שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד ומוסכם הוא עכ"ל. וכן כתבו התוס' בפ"ק דקידושין דף כ"ד ע"א שכן משמע מירושלמי דכתובות בפ' מציאת האשה וכן פסק הרא"ש והר"ן וכן כתב הריטב"א שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן ובפ' בן סורר ומורה דמתנה שנתנה לא"א סתם זכה בה בעל לגמרי כמו שזוכה במציאותה וליתא הילכך הא דמשוי תלמודא אשה לעבד היינו דבמתנה סתם כשם שאין העבד זוכה לא בגוף ולא בפירות בלא רבו כך אין האשה זוכה בפירות מיהת בלא בעלה וכן בתוס' רי"ד השיג על פירש"י וז"ל משמע מפתרון המורה שהבעל זוכה במתנה זכייה גמורה להיות שלו לחולטנית כמו מעשה ידי' ומציאתה ולא כנכסין שנפלו לה בירושתה שהן נכסי מלוג וזה רחוק מן הדעת שיזכה הבעל במתנה שניתן לאשתו לגמרי יותר ממה שזוכה בנכסין שנפלה לה בירושה הבאה מאליה ואין שם דעת אחרת מקנה והכריע ג"כ שהנותן מתנה לאשה קנה בעלה לפירות ולא הגוף. והנה אף שפשטות הש"ס בפ' בן סורר ומורה ופ' מי שהי' נזיר גבי אם היתה הבהמה של אשה דפריך ג"כ מה שקנתה אשה קנתה בעלה משמע כפירש"י: וגם ראיתי במרדכי בקדושין שהר"י מקורב"ל היה מסופק במתנה מ"מ מי יכנוס ראש נגד כל הנך רבוות' ראשונים ואחרונים שהכריעו להלכה דאף במתנה שלאחרים לא זכה הבעל כי אם לפירות וכן פסק בטור חו"מ סי' רמ"ט ופשיטא בשח"ז הנהוג דכבר הכריע רמ"א בחו"מ סי' רפ"א דדינו כירושה ובירושה כ"ע מודו דהוי כנכסי מלוג ודייני דסמכי פסקו כן. ואגב דאיירינן בשיטה זו נזכיר מאי דתמי' לן על הט"ז ביו"ד סי' רמ"ז סי' כ"ב כתב המחבר כל מה שקנה עבד קנה רבו כו' אלא א"כ יאמר אני נותן לך ע"מ שתצא בו לחירות וכתב הט"ז וז"ל ונראה לי דאע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן ג"כ דאם נותן לבתו על מנת שאין לבעלה רשות בהם לא מהני ואפי' הכי מהני שם אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולרמב"ם מהני ג"כ אם יאמר כל מה שתרצה לעשות בהם יעשו מ"מ הכא לא מהני הני לישנא אלא דוקא אם יאמר ע"מ שתצא לחירות בהם דשאני עבד שאין לו יד כלל בלא אדון כו' ומסיים דזה לא עלה על דעת פוסק מעולם כפי מה שראינו אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשי' שלשונו' שמעולים גבי אשה בסי' רכ"ב מועילין ג"כ גבי עבד ולא דק עכ"ל: ונפלאתי עליו תחילה מסברא דנפשין דהתוס' לא כתבו כן אלא לדעת ר"י דס"ל דאין ראי' לפסוק כר' ששת מההיא דנדרים דהתם מתוקמא שפיר אפילו לר"א דס"ל דלר' מאיר דאפילו בע"מ שתצא בו לחירות קנה רבו ולא ס"ל דאף לדידי' נמי לא מקני לי' אפילו באשה לא קני בעל שהרי אינם שוים כו' אבל אנן דפסקינן בסי' רכ"ב דאם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהם אלא שאת תהי' אוכלת או לובשת ש"מ דס"ל כסברא אחרונה שכתב הר"ן דטעמא דאף לה לא קני לגמרי אלא לאותו דבר וכן פי' הרב ב"י בי"ד אלא שהרמב"ם הוסיף