פנים מאירות חלק ב קג

לא מבעי' שאין ללוי דין ודברים על ראובן ועל אותה מנה שהוכרח יהודא לשלם לראובן דתפיסתה תפיסה כמו כן אין ללוי דין ודברים על יהודא דיוכל לומר טעיתי בהודאותי ונאמן במגו ואין כאן חשש אלא שלוי יוכל לומר שאתם עושים קנוני' עלי וכיון שאין כאן טענה ודאי אין לו ללוי על יהודא המקבל אלא חרם סתם שכדבריו כן הוא שנתן ש"ח עבור ראובן לנדן ואח"כ ראה הש"ח בח"י ביד חמותו וא"כ אין אני חייב כלל לשמעון חתנה בלי ש"ח וכן לכל דאתי מחמתי' ואם היום או למחר ימצא הש"ח אשלם למי שימצא ויבא מחמת טענה גם אני אחזור על ראובן כאשר השליש ראובן ש"ח על זה וזה ברור ונכון בס"ד: שאלה קז אשר השיב לי מחותני ה"ה הרב הגאון דק"ק פ"פ דמיין מאיר עיני חכמים בהלכה בפילפולו עורך מערכה מול מערכה תורתו שמורה בכל וערוכה מורה נבוכה ה"ה אהו' ידידי מחותני הרב הגדול גאון ותפארת ישראל צדקתו כהררי אל כ"ש מוהר"ר מאיר נרו יבקע כשחר אורו. מעשה ידי אצבעותיו וידו הגדולה אלי כתיב בעסק השאלה ותשובתו בצידו עתו גולה בעסק מורדת בבעלה ומעלה בו מעלה ותפסה נכסי בעלה וע"י נסתעפו ונולדו שתי טענות ותביעות אשר כבר יצא דינו מפי דמר ושיחר פני יבקש רצון ודעתי אם דן דין אמת לאמיתו ובודאי לא צריך לדידי ולהכרעתי כאשר הכל גלוי לפניו כאשר הכל באר הטיב בתשובתו דובר דבר על אופנו אופן מתוך אופן ומראה פנים לכל צד מילתא בטעמא. זאת ועוד אחרת אפס מאתי עת לדבר דבר בעט"י עט סופר מיהיב יהיבה והרבה כתיבה תמה ברורה ונעימה מרוב עבודה עבודת הציבור ועול תלמידים המבקשים תפקידם במעשה חידודים ושעורים דאורייתא כסדרן תמידין מ"מ רצונו של אדם כבודו מה שלבו חפץ לשמוע דעתי ומפני כבוד מפסיקין בין הפרקים והצצתי מן החרכים בדברי קדשו וקריתי ושניתי וזה לשון השאלה כאשר היא מבוארת בסי' ק"ה באריכות וע"ז האריך בתשובתו הרמה רמא דיקלא וזקפה בונה וסותר ע"מ לתקן עולה ויורד לעומקא דדינא דינו דין אמת בדין הראשון אך בדין השני מאי דפשיטא ליה עדיין מבעיא לי' טובי במה שהעלה מתשובתו דאין ללוי שום דין ודברים על יהודא דיכול לומר טעיתי בהודאתי ונאמן במגו ואין כאן חשש אלא שלוי יוכל לומר שאתם עושים קנוני' עלי וכיון שאין כאן טענות ודאי אין ללוי על יהודא המקבל אלא חרם סתם שכדבריו כן הוא עכ"ל: חדא לפי דבריו של טעם דכת"ר דלכך פטור יהודא מלוי מהקנין של מעמד שלשתן מפני שמדמה כאלו טוען לוי טעיתי בחשבוני ואין להנותן בידי כלום ולפ"ז לא ירדתי לסוף דעת מעלתו מפני מה פוטר יהודא משבועה וכת"ר נתן טעם מפני שאין ללוי על יהודא רק טענות ספק ומה בכך כיון שאין יהודא נאמן לומר טעיתי אלא במגו דלהד"ם או פרעתי ואלו טען פרעתי או להד"ם הוי צריך שבועה ה"ה נמי בטענתו וכן כתב הש"ך שם מילתא בטעמא וגם הסמ"ע פסק דצריך שבועה וגם הסברא נותנת דאל"כ לא הוי מגו כי אי הוי טען לא הד"ם או פרעתי הוי צריך לישבע ובאמת אפשר אינו יכול לישבע ולכך טען טעיתי דהוא לא ידע ולא צריך לישבע וכמו כן איתא בגמ' דב"מ דף ח' ע"א ס"ד האי דאמר חצי' שלי להוי כמשיב אבידה ופירש"י מדהוי מצי למימר כולי שלי קמ"ל דהא ערומי קא מערים סבר אי אמינא כולה בעינא אישתבועי אימא הכי כו' נמצא אפילו התם אית ליה טענה דעדיפא לומר כולה שלי לא הוי מגו משום דצריך לישבע מכ"ש בנ"ד דעכ"פ אפילו בטענה זו דטעיתי צריך יהודא לישבע עכ"ל: הנה ראיתי וקריתי את דברי פי מחותני הגאון נר"ו ונימוקי וטעמו כעיקר עמו ואם אמנם יש לפקפק אף דפסק הסמ"ע כדעת הטור שצריך לישבע למקבל משום דטענות הנותן הוא ברי מצטרפין טענות המקבל והנותן אבל בנידן דידן אף הנותן אינו יכול לטעון ברי כיון שהוא מודה שאין הש"ח בידו ואשתו לקחתה וכבר ביררנו שתפיסתה תפיסה והוי כמי שמוכר הש"ח לאחר והלוקח בא עם הש"ח לתבוע מן הלוה אין המלוה יכול להקנאות במעמד שלשתן דריע טענתו וזה עומד בשטרו וממרני אין צריך כתיבה ומסירה ה"נ דכוותי' כיון שהוא טוען שאשתו גנבתו מתיבתו א"כ אין טענתו ודאי שחייב לו יהודא ובזה י"ל אף דאינו נאמן אלא ע"י מגו דלהד"ם או פרעתי ואף טען כן הי' צריך לישבע מ"מ כיון דעיקר תביעתו של תובע אינו טענות ברי לא משבעינן לו היסת וכה"ג עלה בדעת הש"ך בסי' קנ"ו ס"ק כ"ו לחלק בכך אלא שאח"כ חזר וכתב דאף דהנותן טוען שמא חייב לישבע כיון דאינו נאמן אלא מכח מגו דפרעתי וכי היכי דפרעתי הי' צריך לישבע ה"נ בטעות וכה"ג אמרינן לעיל סי' קכ"א ס"ה היכי דנאמן לומר החזרתי וכה"ג משום מגו דנאנסו צריך לישבע שבועה חמורה ואין לחלק לומר דהתם כיון דהיסת עכ"פ צריך לישבע לכך צריך לישבע שבועה חמורה כעין אותו טענה שהי' יכול לפטור משא"כ הכא דאין צריך לישבע כלל דהא התם הך שבועה דהחזרתי ליתא במשנה כלל וקודם שנתקנה משבועת היסת היא אלא דילפינן לה מדהוי בעי אשתובעי אי טען נאנסו ה"נ בהחזרתי א"כ ה"נ הכא ודו"ק. ויצא לנו מזה דין חדש דבכל דוכתא דאין הנתבע נאמן אלא משום מגו אע"ג דאין להתובע טענות ברי צריך לישבע היסת כגון בטענה מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתי הימנה דאינו נאמן אלא במגו דשלא היתה של אביך מעולם כדלקמן סי' קמ"ט ס"כ צריך לישבע היסת שלקחה מאביו אע"ג דאין לתובע טענות ברי וכן כל כיוצא בזה ודו"ק עכ"ל. ואם אמנם שכמה גדולים לא ניחא להו תירץ זה דהא בסי' קמ"ט סי' כ"א כתב המחבר מי שהחזיק בנכסי קטן ואמר משכונא הם בידי ויש לי עליהם חוב כך וכך הואיל ואלו רצה אמר לקוחים הם בידי נאמן שהרי אינו מוחזקת שהיתה לאביו של זה והרי זה גובה בשבועה ורבי' גורסים והרי זה גובה משבחה משום דקשי' להו ממה שכתב הרמב"ם והמחבר בסי' כ"ב שגובה שלא בשבועה ואם הדין חדש שחידש הש"ך הוא אמת אין כאן מקום לקושי' זו כמו שתירץ שם הש"ך בעצמו בשלמא בסי' כ"ב מיירי שיש לו חזקה ג' שנים וכי היכי דאם הי' טוען לקוחה לא הי' צריך לישבע כיון שהחזיק ג' שנים והיתומים טוענים שמא ה"ה בטוען חוב יש לי שאין צריך לישבע משא"כ היכי דאינו נאמן לומר לקוחה אלא במגו שלא הי' של אביכם מעולם ואם הי' טוען כן הי' היורשים מכחישים אותו בברי והי' צריך לישבע א"כ אף בטענות לקוחה או חוב יש לי עליהם נמי מחויב לישבע היסת וגם הלחם משנה בפרק י"ד מהלכות טוען כתב שעיקר כגירסא זו שגובה בשבועה והניח דברי הרמב"ם בצ"ע ואי ס"ל כדין חדש שכתב הש"ך לא קשיא מידי ולא הי' לו להניח דברי הרמב"ם בצ"ע וגם הראב"ד בפ' הנ"ל הקשה על דברי הרמב"ם וז"ל נראה מדבריו דמעשה דרבה בר שרשום מוקי לה שאינו יודע שהיתה של אביהם ואם כן ליה למימר מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי לימא דאי בעי אמר דידי הוא עכ"ל. ואם איתא לסברת הש"ך אין כאן קושי' דהא רבה בר שרשום בעי לאפטור' נפשי' משבועה ולכך אמר במגו דלקוחה דבטענות לקוחה הי' טענות יתומים שמא ולא הי' נשבע ולכך בטענות חוב לי בידי אביכם נמי אינו נשבע אבל אם היה טוען דידי הוא ומעולם לא היתה של אביך היו יתומים טוענים כנגדו טענת ברי והיה צריך לישבע אלא ע"כ מוכרחים אנו לומר דס"ל כיון דבעיקר הטענה לא היה צריך לישבע אף במגו הי' צריך לישבע מ"מ הוא פוטר משבועה ובעיקר ישוב דברי הש"ך תמי' לי הא ביתומים קטנים מיירי שלא הוחזק שהיתה של אביהם א"כ אף אם הי' אומר שלי הוא ולא היתה של אביך אין אפשר לקטנים לטעון טענת ברי כיון דקטנים לא ידעו במילי דאבוה ולא הוחזק בחזקת אביהם מעולם ואין לומר בטענו ע"פ קרובים א"כ במגו דלקוחה נמי יכול לטעון כן טענת ברי ע"י קרובים ומיהו מדברי תוס' בפרק חזקת הבתים דף ל"ג משמע כדברי הש"ך והקשה בד"ה מגו דאי בעי למימר לקוחה היא בידי ותימא מאי דעתי' דרבה בר שרשום דאפילו אי טעון לקוחה היא בידי שבועת היסת לעולם צריך וי"ל דאין נשבעין שבועת היסת אלא היכי דטעין ברי אבל הכא לאו טענת ברי הוא שאין וודאי ליתומים שקרקע זו אינו לקוחה בידו הילכך אי הוי טעין לקוחה הוא בידי לא היה צריך שבועת היסת עכ"ל משמע אם הי' צריך לישבע שבועת היסת על המגו לא היה פטור משבועה אף בעיקר הטענה חוב יש לי על אביכם אעפ"י שבעיקר הטענה היה טוענים שמא הי' צריך לישבע: ותמה אני על הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס"ז דאם הוא בענין שהי' המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוחה היא נאמן לומר שהלוה עד כדי דמיו בשבועה בנק"ח וכתב הש"ך בשם הגאונים אפי' התובע תובע שמא וכתב הש"ך וז"ל ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם והמחבר בסי' קמ"ט סעי' כ"ב דגובה שלא בשבועה ומשמע התם דטעמא משום דהיתומים טוענים שמא כו' ולסברת הש"ך שחידש בסי' קכ"ו אין מקום לקושי' זו בשלמא גבי יתמי אף אם הי' טוען לקוחה לא הי' טענת יתומים אלא שמא כיון דהחזיק בחיי אביהן אבל הכא אף אם הי' טוען לקוחה היתה טענת ברי שהלוה יטעון שברי לו שלא לקחה אף דלא הי' נשבע רק היסת מכל מקום עכשיו שמודה שהמשכון יש לי וטוען שחוב יש לו עליו ובא ליטול צריך שבועה חמורה ולכך לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה משא"כ גבי יתמי ויש לישבו בדוחק. איברא בעיקר הדין שכתב הש"ך דאף דהנותן טוען שמא מ"מ כיון דאין הלוה נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי וכי היכי דבפרעתי היה צריך לישבע הכי נמי בטעיתי צריך לישבע לכאורה יש להשיב על דבריו מהא דאיתא בסי' פ"ט סי' ג' גבי שכיר שנשבע ונוטל מב"ה וכתב במה דברים אמורים כשיש עדים ששכרו אבל אם לא היו שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו' וכתב הש"ך משמע אבל אם היה שם עד אחד אינו כלום ונשבע רק היסת וכ"כ הרמב"ם ואין להקשות דהא לקמן סי' רצ"ו ס"ב אמרינן היכי דאינו נאמן לומר החזרתי אלא במגו דנאנסו צריך לישבע על החזרתי שבועה כעין דאורייתא כמו אם היה טוען נאנסו ואם כן הכא שאינו נאמן אלא במגו דלא שכרתיך ישבע כעין דאורייתא כשטוען פרעתיך כמו אם היה טוען לא שכרתיך שהיה מכחיש בעד והיה צריך לישבע שבועה דאורייתא דשאני הכא כיון דאפילו הי' שני עדים לא היה חייב לשלם מדין תורה אלא מתקנת חכמים שתיקנו שיהי' נשבע ונוטל וכשיש