פנים מאירות חלק ב קא

שמעיין בתשובת הרשב"א סי' ר"א דס"ל להרשב"א אף בניקב מצד אחד כו' אכן יש לנו על עמודי עולם לסמוך אף באין הפסד מרובה היכי שאין ניקב משני צדדים רק שלא בדקו אחר ק"ד דלא מחזיקינן ריעות' יותר והארכתי בתשוב' ומה שתמה מכ"ת שכתבתי בתשובתי היכי שנאבד שמותר מכח ס"ס וז"ל בספרי והיכי שנאבד איכא ס"ס דלמא לא הי' בוושט שום ריעותא ואת"ל הי' שמא לא ניקב נקב מפולש משא"כ בריאה דאין סירכא בלא נקב וכתב מכ"ת שקשה לו הא הוי ס"ס שלא יוכל להתהפך נפלאתי עליו שלא עיין בש"ך בדיני ס"ס שכתב בכללי דיני ס"ס בקצרה סי' ט"ו וז"ל ודוקא נשבר העצם וכיוצא בו אבל נמצא ציפורן של ארי יושבת בגבו ולא ראינו ארי נכנס הרי זה ס"ס ספק נכנס או לא ואת"ל נכנס שמא לא דרסו וציפורן זה לא מארי אלא נתחכך בכותל וכן עבר ובישל תוך י"ב חודש כו' הרי להדי' דכל שאין שני ספקים בגוף אחד מצד עצמו שפיר אמרינן ס"ס אפילו אם אינו מתהפך דהא ישב לה קוץ בוושט דאמר עולא אין חוששין שמא הברי' ונתרפ' פריך הש"ס מ"ש מספק דרוסה וכיון בדרוסה עצמה אמרינן ס"ס כזה ק"ו בנידן דידן שלא ראינו שום ריעותא רק מחמת התקנה שלא לאסור ואח"כ הראתי פנים מסבירות אף שראינו ריעותא אלא שלא ניקב מעבר לעבר ולא בדקנו אחר ק"ד מ"מ יש להתיר כאשר הבאתי באריכות וכל כי האי מילתות לימרי בשמאי: גם אודיע למכ"ת בנידן הוושט שנוהגי' לקלפו לפי הקולא של הט"ז אף אם נימא דשלט החולי בעור החיצון אפילו ברוב מתיר א"כ טרחינן טרחה בכדי בודאי לפי דעת הגאונים שראיתי בתשובת חוט השני שהיו מחמירין מאוד והסכימו להכשיר היכי שניקב עור אחד ולא שלט החולי בעור השני ואם שלט בעור החיצון הי' מטרפינן ולכך הי' מקלפין ושמעתי שכך היה נוהגי' בק"ק נ"ש אבל לפי שראתי בפרוסטיץ ובסביבות' שמקילין כדעת הט"ז א"כ למה לנו למקלוף אם בשביל ק"ד הלא ק"ד לא גרע מחולי עצמו אם שלטה בעור החיצון וא"כ כיון שאנו רואי' דעור החיצון שלם ואין מבחוץ ק"ד הקלפה זו אין אני יודע מה טעם יש בה והרבה מכשולים באים מהעלטה זו כבר צווח עליו ככרוכי' הב"ח לבטל מקרב ישראל וכל מורי הוראה אי אפשר לצאת בעמר נקי מהוראה זו וה' יצילינו משגיאות בזה: שאלה קה נשאלתי בדבר המעיין שנמשך ממנו ע"י סילונ' של מתכות לתוך חפירה אחת והוא מרוצפת מכל צידי בנסרים חלקי' וכן בקרקעות המקוה רצופה בנסרים מדובקים אחת לאחת שאינו ניכר שום בדק בין נסר לנסר ובתוך החפירה ההיא הוא מקום מושב לרחוץ שרים ונכבדים ובסוף הסילון נקב למעלה נקבע שם ברזא של נחושת שקורין הענדיל שיוכלין לפותחו ולסתמו אי שרי לטבול בתוך החפירה הזו או לא ושמעתי שקצת פיקפקו בהיתר זה: תשובה הנה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי שום חומרא להחמיר לטבול דמאיזה צד יש לנו להחמיר אם בשביל שהאשה עומדת על הנסרים וכתב בש"ע בסי' קצ"ח לא יטבול על גבי פשוטי כלי עץ ע"ש סי' ל"א כבר כתב הש"ך שמחו לי' מאה עוכלי בעוכלי וכתב הב"ח אם לא היה כלי מעולם הדבר פשוט כבעית' בכותחא דליכא חששא דאיסורא כו' ואם לקחו נסרים ובנה ד' מחיצות בארץ מסביב וגם למטה עשו שולים וצורתן כמו כלי אין שום ספק דפשיטא דשרי לטבול בתוכו כיון שלא היה עליהם שם כלי קודם שקבעם ופוק חזי גברא רברב' דמסהיד עליהם א"כ נסתלק תלונה זו ואם מחמת סילונות כבר העיד רמ"א ביו"ד סי' ר"א סי' ל"ו דמותר לעשות מקוואות ע"י צינורות וסילונו' של עץ כו' ובסילון של מתכות דאסור להמשיך בו מים למקוה כמבואר בסי' מ"ח הא רוב הפוסקים מתירין למשוך בו מים למקוה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מן המעיין ואף לדעת הרשב"א שאינו מחלק בכך מ"מ מודה דאם הסילון של מתכות מחובר לקרקע אפילו מקלח להדי' לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע וכתב הב"י בשם הרא"ש וז"ל ולא עוד אפילו מחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבלה טומאה וא"כ היתר פשוט באותן סילונות של מתכות בעיר ווינא שמחוברים לגג ומשם יורדים למטה למקוה ומחוברים לכותל ומשם יורדים מי גשמים למקוה דכשרה לכ"ע וא"כ פשוט בנידן שלפנינו שאין כאן שום חומרא אלא שמצד אחר רצו להחמיר דקצת אמרו כיון שבסילון בסופו עומד למעלה כמו ברזא שיוכל לסותמו הוי כלי ומבואר בסי' ר"א סי' ח' מעין שמקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך כלי בין לאחר שיצא מכלי א"כ ה"נ בנ"ד ראוי להחמיר במים שיצא מן הצינור זה לתוך הגומא ואף שכתב הב"י בסי' קצ"ח דאין טובלין במים שיצאו חוץ לכלי דייקא דרך זחילתן אבל באשבורן מטהרין והכא הני מיא באשבורן: והנה לדעת הט"ז בסעי' קטן י"ד ובס"ק נ"ט במים שבתוך הכלי לא הוי שאובין משום דמי המעין מטהר אותם בהשקה והא דאסור לטבול בתוך כלי' מטעם גזירה שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין וא"כ אף דמים שיצאו חוץ לכלי אסור לטבול דוקא דרך זחילתן אבל באשבורן מותר אם כן בנידן דידן נמי מותר אף שנופלים המים להדיא לבור ולא נמשכו מ"מ כיון דאין שם מים שאובין עליהם אין אנו צריכ' להמשכה אלא לעשות חוץ לכלי מקום אשבורן ופשיטא דמותר לטבול בבור זה אלא אפילו לדעת הב"י דס"ל דהוי כלי שיש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין וא"כ יש לפקפק לאסור לטבול בנידן דידן מתרי טעמא חדא דאף דמתיר הב"י לטבול באשבורן היינו היכי שהמשיכו על גבי קרקע אבל בנ"ד לא הוי המשכה דנופל להדיא לתוך הגומא ועוד דשאובה שהמשיכה אינו כשירה אלא היכי שיש במקוה רוב מים כשירים. ונראה דאין כאן צד חומרא בעולם חדא אף אם נימא דיש לו שם כלי לסילון זה מ"מ לאחר שפותחים הברזא יורדים מי המעין דרך סילון לבור זה מ"מ הוי השקה וכעת הפתיחה לא חשיב כלי וגם נטהרו בהשקה ודומה למעיין שהמשיכו לבריכות מים שהם נקוים ועומדים יש לו דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות לה דין מקוה כמבואר בש"ע סימן י' א"כ בנ"ד נמי אף שחזר וסתם הסילון מ"מ יש לו דין מקוה ומותר לטבול בו באשבורן. ועוד דאין על הסילון זה שם כלי כיון שבמקום שמונח אצל המעיין הוא פתוח יותר משפופרת הנוד דאף אם היה כלי שלם והי' מחובר למעיין אם הי' פתוח כשפופרת הנוד אין שם כלי עלי' והיה מותר לטבול אף תוך כלי ועוד אף אם הי' סתום מג' רוחות לגמרי בצינור לא הוי בית קיבול כמו שכתב הב"י גבי נגל"א שיש לה לבזבז דווקא מד' רוחות אבל מג' לא חשיב בית קיבול א"כ פשוט וברור דאין שום בית מיחוש לטבול במקוה כזו דלעולם אין שם מים שאובין על המים שבסילון דהא אף אם הוא סתום לבסוף מ"מ פתוח תחילה בתחילתו ומחובר למעיין וכשפותחין הברזא לבסוף נעשה הכל חיבור אחד ואף שסותמים אח"כ לא גרע ממקוה ואי משום חיותן ע"י טהרה כיון דסילון מחובר לקרקע שוב אין מקבלין טומאה והוי חיותן ע"י טהרה וא"כ אין כאן מקום לפקפק כלל והדבר פשוט הוא. וכן יש להביא ראיה מדאמרינן בערבי פסחים דף ק"ט ע"ב דילמא בים שעשה שלמה היה מטביל השלחן וכתבו התוס' שהיה רגלי השורים נקובים כמוציא רימון לבטלן מתורת כלי ולהכשיר המים סגי כשפופרת הנוד עי"ש והדבר פשוט הוא ולא כתבתי אלא מחמת ששמעתי שרב אחד פיקפוק בדבר נאום מאיר: שאלה קו נשאלתי בראובן שהשיא בתו לשמעון ונתן לנדן בתו אלף זהובים ועוד מאה זהובי' ביקש מיהוד' שיתן ממרנו' עבורו לחתנו שמעון שישלם לו חצי שנה אחר החתונה וראובן הבטיח לו בעל פה שהוא יפצה וירצה אותו בריצוי כסף באם שישלם ש"ח עבורו לחתנו ואחר החתונה הרגיל קטטה וגברה אש המחלוקות בניהם מחמת שאפס כסף נדוניית' ויש לו נושים הרבה וע"י כך משים שלם בבית בטל עד שמרדה עליו בת ראובן ותפסה בגדיה ותכשיטין ובתוכם תפסה הממרנות שחתם עליו יהודא לשלם לבעלה ונתנה לאביהו ויהודא הי' חייב בש"ח לראובן אביה סך ג' מאות זהובים ולא רצה לשלם עד ששמעון חתנו יתן לו פטורים או היא תחזירה לו הש"ח ושמעון בעלה תבע לאחיו ראובן להחזי' לו הש"ח באשר שיודע לו בבירור שבתו אשתו לקחתו ונתנה לחמותו וגם יהודא טעין שראה ביד אשת ראובן הנ"ל הש"ח והתריתי בו שלא יתן שום מעות על חוב זה לחתנו שמעון הנ"ל באשר שאי אפשר לבתה לדור עם בעלה ונפסוק מב"ד דינא דמתיבת' שהוא תוכל לתפוס נדוניית' וגם יצא הדין שיהודא ישלם הש"ח לראובן אך אותן מאה זהו' שהי' ראוים לשמעון חתנו ישליש ראובן אצל הב"ד שאם היום או למחר יתפשרו הזוג וידורו יחד כדרך איש ואשתו שישלם לחתנו סך מאה זהו' הנ"ל וביקש יהודא להחזיר לו הממרנו' שנתן עבור ראובן לחתנו וראובן ואשתו טועני' ששרפו הש"ח והגידו בחרם ב"ד שכדבריהם כן הוא ועלה בדעת הב"ד להכריז ולבטל הש"ח אחר זה בא לוי ב"ח של שמעון חתנו וביקש לעקל המעות שביד הב"ד ומענה בפיו שהמעות שייכות לו ואמר ששמעון חתנו נתן לו המאה זהו' הנ"ל במעמד שלשתן ויהודא הודה לדבריו ששמעון צווה לו במעמד שלשתן אך אמר שכוונתו היה מי שיביא לו הש"ח אשלם והגיד בחרם ב"ד שהש"ח שלו ראה ביד חמותו של שמעון מקודם שחתנו אמר לו במעמד שלשתן אך בשעה שקיבל במעמד שלשתן עלה בדעתו שנתרצו הזוג והחזירה ליד בעלה אבל עכשיו שהוא מוכרח להניח בב"ד יתנו הב"ד למי שמגיע וידי מסולקת מזה: תשובה לברר דין זה צריכין אנו לברר תחילה אם התפיסה של בת ראובן הוי תפיסה כיון שאין הש"ח עמה בידה ולא מבעי' למשמעות כל הפוסקים דינא דמתיבת' דצריך להחזיר לה אפילו מעות נדוני' א"כ אם הי' הש"ח שנתן יהודא עבור ראובן לנדוני' בעין ביד הבעל היינו מחוייבי' לבעל להחזיר כמבואר בדיני מורדת בקצרה בב"ש אף דשם נאמר דאין צריך להחזיר את שלה עד שעת הגט אבל קודם הגט אין