פנים מאירות חלק א צב

בלא כלים ולא הי' לפני כ"א ספר בית שמואל וראיתי בו דברים מגומגמים ראשון שהקשה בשם הב"ח הא בטרפות אדם יכול להחיות יב"ח וכן כתבו התוס' בכמה מקומות אין לדמות טריפות אדם לטריפות דבהמה וכו' ואני אומר אגב שיטפא רהיט לי' גמרי' דהא התוס' לא הסכימו בחילוק זה דבזבחים דף קי"ו כתבו ר"ת הי' רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה והקשו מפ' אלו טרפות דמייתי ראיה מטריפות דבהמה וכן בתוס' דחולין דף מ"ב ע"ב ד"ה אמר ר' יודא העלו דלא כר"ת משום דמייתי גבי אדומה וירוקה כשירה מדר' נתן שבאתה לפניו אשה שמלה בנה ראשון ושני כו' ש"מ דחיי אדם וחיי בהמה שוין ובחידושים בזבחים הארכתי בזה שוב כתב אהא דכתוב בש"ע ראוהו צלוב אעפ"י שדקרוהו או ירובו חיצי' אין מעמידין עליו שמת וכתב והיינו מגויד דתני במתניתין ומשמע דאין חילוק בדבר אפי' במקום שנפשו יוצאת מ"מ אין מעידין וכ"כ הטור הטעם דחיישינן שמא סכין מלובנת הי' ואז יכול להחיות וכן מבואר בתוס' דאיירי הסוגיא מגויד במקום שעושה אותו טריפה אלא בנ"י כתוב דאיירי במגויד שאינו עושה אותו טריפה אז בסכין מלובן יכול לחיות ובמקום שעושה טריפה מעידין עליו ומה שאמר שמואל ל"ש אלא במקום שאין נפשו יוצאת קאי גם על המגויד וכן הוא דעת הרמב"ן ולכאורה נראה לפי מימרא דשמואל אין צריך כל הסוגיא של אביי ורבא דל"ק מידי ממתניתין דאדם אינו מטמא נ"ל דשם איירי במקום שנפשו יוצאת ומתניתין איירי במקום שאין נפשו יוצאת אע"ג דמאי דהקשה ממתניתין מן ארכובה ולמעלה מבואר דסבר דאיירי במקום שעושה טריפה מ"מ שמואל לא ס"ל כן מ"ה לא הביאו הרי"ף והרא"ש הסוגיא דנדחה הכל ולפ"ז אפי' סכין מלובן מעידין עליו במקום שעושה טריפה דקי"ל כת"ק דרשב"א דס"ל דמעידין על המגויד אפי' במקום שעושה טריפה ואין מחלק בין מלובן לשאינו מלובן דס"ל דלעולם אין יכול להחיות עכ"ל ואני אומר במחילת כבודו לא דק ותלי' בוקי סריקי בדברי הטור דכתב דמשמע דאין חילוק אפי' במקום שנפשו יוצאת אין מעידין משום דחיישינן שמא סכין מלובן הוא ולא דק דהטור כתב בפירוש היכא שנפשו יוצאת מעידין ואף רשב"א לא קאמר דיכול לכות ולהחיות אלא במקום שהטריפות תלוי' במכה גופה כמו נחתכו רגליה מן ארכובה ולמעלה אבל במקום שנפשו יוצאת כגון בלב או במעיים או במוח מודה רשב"א שא"א לו להחיות ע"י כויה ולפי דעת הטור יש ג' חילוקים בדין זה אם ראוהו חי' אוכלת במקום שנפשו יוצאת כגון המעיים והלב והמוח בוודאי מעידין לאלתר ואם ראו שנקבו אברים הפנימיים שנעשה טריפה מעידין אחר יב"ח דאף רשב"א לא אמר דיכול לכוות ולחיות אלא במקום שהטריפות נעשה ע"י חיתוך האבר משא"כ היכא שהטריפות מחמת נקיבת איברים הפנימיים מה מועיל כוויה לזה שאף שתתרפא המכה מ"מ ניקבו הדקין טריפ' וקרום שעלה מחמת המכה לאו קרום הוא ותדע דהא רשב"א לא פליג אי"ח טריפות שמנו במתניתין רק על בהמה שנחתכו רגליה מן ארכובה ולמעלה פליג משום דהתם יכול לכוות ולהחיות דאין הטריפות תלוי בניקב אבל מה שטריפה ע"י נקיבת איברים לא פליג ר"ש ולכך כתב הטור אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו להורות בטריפות כזה מהני כווי' להחיות אבל בטריפ' נקיבות לא מהני כווי' כלל אלא שלדעת הרמב"ן ורשב"א אין מעידין אלא לאחר יב"ח וא"כ הא דנקט בש"ע אעפ"י שדקרוהו או ירובו חיצים אין מעידין עליו היינו טעמא דאפשר דלא נקבו איברים הפנימיים ולכך אין מעידין אפי' לאחר יב"ח אבל היכא שראינו שניקבו אברים פנימיי' שנקובתן במשהו אף ע"י חרב מלובן מעידין דלזה א"א להחיות יב"ח ואף ר"ש מודה וזה ברור כשמש ולפ"ז אף לשמואל אצטריך לתרוצי דאביי ורבא כיון דפליגי ר"ש ורבנן במגויד ע"כ לא במקום שנפשו יוצאת מיירי ואפ"ה סברי רבנן דמעידין וע"כ מיירי במגויד שעושה טריפה היינו כמו נחתכו גידי שוקיו או רגלו מארכובה ולמעלה וקתני במתניתין דאין מעידין כרש"י או בסכין מלובנת וד"ה וקשיא סיפא מעשה דעסיא אלא ע"כ כאביי. אחר זה עיינתי במהדור' בתרא של ב"ש וראיתי שהשמיט בעצמו כל זה ונראה דהרמב"ן והרשב"א אף דסברי ומפרשי למתניתין דמן ארכובה ולמעלה תנשא לאחר יב"ח מודו היכא דמגויד והוא גוסס דמעידין לאלתר וכ"ע מודו בגוסס אדם דמת לאלתר וא"כ בנדון דידן דהני מיא שנכנסו לתוך גרונו והתחיל לנחור בגרונו שקורין גארגלן הוי כמו מגויד שהוא גוסס ע"י אדם ועדיפ' מיני' שהמים הולכים וגוברים תמיד יותר וחונקי' אותו מעידין עליו ואין לחוש אלא שמא נזדמנה לו מחילה של דגי' בזה אמרינן מחילה של דגי' לא שכיחי ברגע זו ועוד יש לצדד היתר לפי העדות של הר"ר ישראל שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א להחיות א"כ אין חשש שמא יצא ממקום אחר דהא ידוע דא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר א"כ הוי' כמים שיש להם סוף. עוד יש לצדד מן העדים של יושבי ב"ד שאמר בזה"ל אונ דער נאך האט ער שוין ניט גיקאנט רירין מיט קיין האנט אונ נאך ניט מיט קיין פוס סתם דבריו אם העד בעצמו הי' במים וראה אותו שלא פרכס ביד ורגל בוודאי דרך הטובעים להציל ולפרכש בידים ורגלים להציל את עצמם והוא נגע בו ולא יכול לזוז היד והרגל אלא שלא יכול להביאו ליבשה מחמת כבידו הי' זה העדות נכונה דאף במקום שיכול לומר בדדמי בעינן שיאמר קברתיו הסכימו כל הפוסקי' ל"ד קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו בוודאי מת ולא אמר בדדמי מהני ה"נ דכוותי' אלא דיש לפרש עדותו דלא ראה אותו שמפרפר ידו חוץ למים או ברגלו חוץ למים וא"כ אין זה עדות כלל מ"מ יש להתיר מכח דבריו הראשונים שאמר כשבא למעלה התחיל לנחור בגרונו ולא הי' יכול לדבר מכח המים שבאו לגרונו א"כ הוי כגוסס ע"י אדם וכבר הוכחנו לעיל בראיו' ברורו' שזה מוסכם מכל הפוסקים א"כ ראוי לסמוך עליו במקום עיגון ובפרט במים שאין להם סוף שהוא דרבנן אבל חלילה לסמוך עלי' להתיר עד שיסכימו זקני הדור בדבר זה ובפרט זקן ויושב בישיב' מורינו ורבינו הגאון מהר"ר זיסקינד אב"ד ור"מ דגליל שלנו אהי' אני סניף וחיבור לטהרות קודש כ"ד אלה אחיך מאיר בהר"ר יצחק ז"ל אחר זה שמעתי שהתירו חכמי הדור לאשה הנ"ל ולא ידעתי אם מטעמי או מטעמי' אחרים

שאלה מט

מעשה הי' פה באשה אחת שנסעה על היריד ורצה השר לעקל ממונה בשביל יהודי אחד מקהלתנו שלפי דברי השר חייב לו יהודי ממון ואמרה האשה הנ"ל הלא יש לי חובות אצל היהודים הדרי' תחת ממשלתך וכן יש לאנשי קהלתונו חובות אצל היהודים הדרים תחת ממשלתך ותוכל לתפוס הממון של בעלי חובות עבור יהודי זה מקהלתנו ונתרצה בזה השר וכפה להיהודים הלוי' שישלמו עבור היהודי' הנ"ל והמלוים מקהלתנו תבעו להלוים אשר הם תחת השר שישלמו להם בכח הש"ח שיש בידם והלוים השיבו אמת שאנו היו חייבים לכם אבל מה נעשה כיון שנתודע להשר שלנו שאנו חייבים לכם כפה אותנו לשלם ועשה לנו כל הכפיות ונגישות עד שהוכרחנו לשלם עבורכם ואם הוא שלא כדין אנו מה איכפת לנו אנחנו לא פשענו בזה ותבעו מהם שיתנו להם הש"ח קרוע בקרע ב"ד. לכאורה נראה שדין זה תלוי במחלוק' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד דגרסינן בפר' הגוזל ומאכיל דף קי"ז רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמי' דרבא אמר לי' כלום מעשה בא לידיך א"ל ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו א"ל אהדר עובדא למרי' דתניא ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונשא ביד חייב אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי וכתב הרי"ף איכא מ"ד כי היכי דישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ה"נ ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חבירו והביא פטור ואנן לא ס"ל הכי דכד מעיינת בשמעתין לא סלקא אליבא דהאי סברא כל עיקר דהא תניא ואם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי חייב אלא לאו ה"ק ישראל שאנסוהו גוים והרא' ממון חבירו פטור אבל נשא ונתן ביד חייב ואע"ג דאניס לא שנא אנסוהו והלך הוא והבי' לא שנא אנסוהו להביא והביא וסיים הב"י שכן פסק הרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם והראב"ד השיג עליו וכתב הואיל ויחדוהו לו בפירוש אינו מחויב להמית בשביל ממון חבירו וממילא נפט' ג"כ מתשלומין דאח"כ ומשמע לכאורה לדעת הרי"ף דאפי' ידע האנס שיש לפלוני ממון שלא ע"פ מוסר ואנסו להביא הממון הזה אפ"ה כיון שנשא ונתן ביד חייב ואיכא למידק בדעת] הרי"ף מאי קשיא לי' דלא סלקא שמעתין אליבא דהאי סברא כל עיקר דהא תניא ואם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הא אמרת פטור דילמא הא דקתני בבריית' ואם נשא ונתן ביד חייב אפי' באונס היינו היכא שלא יחדו הגוי להביא לו ממון פלוני אלא שאנסוהו להביא ממון סתם והוא נשא ונתן ביד חייב אבל היכא שהאנס יחדו ואמ' להביא ממון פלוני אפילו נשא ונתן ביד פטור כדעת הראב"ד אלא ע"כ דהרי"ף מפרש הא דקתני ברישא ישראל שאנסוהו נכרים והראה ממון אחרים פטור מיירי בין שהאנ' יחדו להביא ממון פלוני בין שלא יחדו וא"כ סיפא דקתני ואם נשא ונתן ביד חייב מיירי דומי' דרישא דאפילו יחדו האנס להביא ממון מבית פלוני אפ"ה כיון שנשא ונתן ביד חייב וכן מוכח מדברי התוספות שכתבו גבי ההוא גברא דהוי מפקדי לי' כסא דכספא סליקו גנבי עלויה שקלי' יהבי' להו א"ר אשי חזינן אי אינש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לאו אדעתא דכספא אתו וכתבו התוספ' וז"ל ואע"ג דאמרינן לעיל נשא ונתן ביד חייב אומר ר' דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבאו עליו אדעת' דכסא דכספ' עכ"ל וע"כ אי סבירי להו הא דקתני אם נשא ונתן ביד חייב מיירי שאין האנס מיחד הממון פלוני אבל אם מיחד ואמר להביא ממון מבת פלוני אפילו נשא ונתן ביד פטור א"כ מעיקר' לא קשיא מידי הא דקתני אם נשא ונתן ביד חייב מיירי מיירי שאין מיחד הממון פלוני אבל אם מיחד דומי' דאתו אדעתא דכסא דכספ' אפי' נשא ונתן ביד פטור אלא ע"כ דהתוספות סבירי להו כדעת הרי"ף וכן משמע בדברי הרא"ש אחר שכתב ואם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא מה שבבית חייב והכי משמע צורתא דשמעתא הביא בירושלמי דס"פ החובל גרסינן הכי נכרים שאנסוהו ונטלו ממון חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא תימא באותן שאמרו ליתן לנו ממון