פנים מאירות חלק א פז

לסלקו בזוזי א"כ לא מהני מעכשיו והרהינו אלא דווקא אם הגיע זמנו של נכרי לפרוע קודם פסח ואמר מעכשיו כיון דהוי ברשותו להקדיש הוי חמץ נמי ברשותו לעבור עליו וכל זה בשלא קיבל עליו ישראל אחריות דאי קיבל עליו אחריות לא גרע מפקדון של גוי וקבל ישראל אחריות ומזה יש להביא ראיה לדעת הפוסקים דלעינן דווקא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו הרהינו אצלו וכדכתוב בש"ע טור שמשכנו בידו דאי לאו הכי אף שאמר לי' מעכשיו וקני לי' למפרע מ"מ בפסח כיון דמצי מסלק לי' בזוזי ולא הי' בידו להקדישו לא נחשב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו נמי משום חמץ ואף שהסכימו רוב הפוסקים דאם מפקיד ישראל אצל הגוי אף שהגוי מקבל עליו אחריות מ"מ ישראל עובר עליו היינו התם שעיקר החמץ הוא של ישראל עובר עליו היינו הת' שעיקר החמץ הוא של ישראל ובידו להקדישו וכל מה שבידו להקדישו הוי ברשותו לענין חמץ ג"כ אבל הכא כיון דאין בידו להקדישו ע"כ חשבי' שאינו ברשותו א"כ לענין חמץ בפסח נמי הדין כן

והשתא ג"כ ממילא נדח' קושית הרא"ש על הרמב"ם שרצה לסתור דבריו מדברי אביי דמוקמינן אליבא דאביי מתניתין בלא הרהינו משום דלמפרע גובה קם לי' ברשותי' דנכרי ורצה ללמוד מדברי אביי לדברי רבא באומר מעכשיו והם כרחוק מזרח ממערב דבשלמא לאביי דאינו חושש לסברא דאי הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי וסבר כיון דמטי זימנא ולא פרעיה אשתכח דמעיקרא ברשותי' הוי קאי לענין הקדש אם הקדש המלוה קאי ברשותי' א"כ ה"ה לענין חמץ קאי ברשות מלוה והוא נכרי ואינו עובר עליו אבל לרבא כיון דסבר כל זמן שמצי המלוה לסלוקי בזוזי לאו ברשותי' דמלוה קאי לענין הקדש א"כ מאי מועיל הרהינו אצל הנכרי ומעכשיו כיון דז"פ אחר פסח וגוי אינו קונה משכון וקודם פסח מצי לסלוקי בזוזי אינו עומד ברשותי' דמלוה גוי אלא ברשותי' דישראל קאי ועובר עליו דהא לענין הקדיש קדושת הגוף הוי מצי לוה לאקדושי כן לענין חמץ דמפקיע מידי שיעבודא כן נ"ל ברור דברי הרמב"ם ולדברי הרמב"ם יצא לנו חומרא מצד אחד וקולא מצד אחד חומרא מצד אחד היכא שלוה נכרי על חמצו של ישראל והרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו יהיה שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני אם הגיע זמן אחר פסח עובר עליו כיון דמצי לסלוקי בזוזי לאו ברשותי' דמלוה קאי לענין הקדש ה"ה לענין חמץ דלא כדעת הש"ע שפסק בזה דלא כהרמב"ם אלא אפילו הגיע זמנו אחר פסח אינו עובר אבל לי נראה ברור כשמש כדברי הרמב"ם שדווקא שהגיע זמנו קודם פסח אבל אם הגיע זמן אחר פסח עובר דלא קאי ברשותא דמלוה אלא ברשות' דלוה לענין הקדש ה"ה לענין חמץ ועוד יצא לנו קולא היכא שישראל הלוה על חמצו של נכרי ומשכנו בידו ואמר לו מעכשיו אם אין הישראל חייב באחריות אם הגיע הזמן אחר פסח אינו עובר עליו כיון דקודם פסח מצי לסלק לי' בזוזי וכל היכא דמצי לסלק לי' בזוזא לענין הקדש אינו קדוש דקרינן איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וזה לא חשי' ברשותו א"כ לענין חמץ נמי אינו ברשותו ואינו עוב' עליו אלא א"כ הגיע הזמן קודם פסח וזה ברור לי לדברי הרמב"ם ומסתבר' טעמיה ומובטחני כד שכיבנ' ינפק לאפאי הרמב"ם ז"ל ועוד יש להביא ראיה דעיקר טעמא דאין יכול להקדיש משום שאינו ברשותו בשעת הקדש אף שאמר מעכשיו כיון דמצי מסלק לי' בזוזי א"כ בשעת הקדש לא חשיב ברשותו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים דאמר ר' יוחנן בב"ק דף ע' ששניהם אינם יכולים להקדישו ומוכח מפ"ק דמציעא דף ז' מעובדא דמסותא דסתם גזילה יכולין להוציאה בדיינים ואפ"ה כיון שאינה ברשות הבעלים אינם יכולים להקדיש' ומסתימת הש"ס משמע ששניהם אינם יכולים להקדיש שאינו חל עליהם שם הקדש אף אם הוציאו אח"כ בדיינים אפ"ה כיון דבשעת הקדש לא היה שלהם אינו חל הקדש עליהם והא ע"כ דלמפרע כשהוציאו בדיינים איגלאי מילתא שהי' שלהם אפ"ה לא חל שם הקדש עליהם דאיש כי יקדיש ביתו כתיב דבתר שעת הקדש אזלינן ובמשכון יכולי' הבעלים להקדישו קדושת הגוף וראיתי בש"ך בח"מ סי' רי"א שכתב מי שיש לו משכון ביד אחרים כתבו התוס' בפ' איזהו נשך ד' ע"ג ע"ב גבי עובדא דרב מרי בר רחל דמה שיתר על חוב יכול להקדיש ולמכור כו' והנה האמת שהתוספות קיצרו שם דבריהם אבל בערכין כתבו להדיא לאחר שכתבו תירוצם דהמותר יותר ממעותיו יכול להקדיש כתבו מיהו תימא דאשכחן בעלמא הקדיש לוה וזבין לוה משמע דמצי מקדיש ומזבין מיהו ב"ח מוציא מיד הקדש ומיד הלוקח כשרוצה לגבות חובו אם אין לו לגבות ממקום אחר מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ומכור ופסקו כן להלכה ומשמע שם בקדושת הגוף אפילו ב"ח אינו מוציא מיד הקדש ולפ"ז דכל זמן שבידו להקדיש הוי ברשותו וא"כ איך יעלה דעת אם השכין חמצו אצל גוי וקבע ז"פ אחר פסח אף שכתב לו מעכשיו מ"מ בפסח הי' ברשותו לענין הקדש וה"ה לענין חמץ ואף שהגוי מקבל אחריות מ"מ ברשותי' קאי וכן בפקדון כיון דברשות בעליו קאי כמו שמבואר בח"מ סי' רי"א ס' ז' מי שיש לו פקדון ביד אחר הרי זה מקנהו במכר ובמתנה לפי שהפקדון ברשות בעליו קאי וכן לענין הקדש כתבו התוס' במרובה דף ע' ע"א ד"כ לא כתבינן דיש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו ומביאין ראי' דאמרינן לעיל אין הגונב אחר גנב משלם כפל משום דאין הבעלים יכולים להקדישו משום שאינם ברשותם ואפ"ה הגונב מבית הנפקד משלם כפל כדתני' בהמפקיד ועיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב עכ"ל מזה הבאתי ראיה דאפילו נפקד מקבל אחריות מ"מ ברשות המפקיד קאי וכן לענין חמץ בפסח דהא ד' שומרי' דכתיב בקרא חייבי' באחריות ומשלם כפל לבעלים ש"מ דברשותייתו קאי דאל"כ לא לשלם כפל לבעלים דהא דגונב אחר גנב אינו משלם כפל לבעלים אמרינן דף ס"ט ע"ב משום דלאו ברשותייהו קאי אלא ע"כ דברשות מפקיד קאי א"כ לענין חמץ עובר המפקיד אף שקיבל הנפקד אחריות. וראיתי שכתב הרא"ש ריש פסחים וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל וקיבל עליו הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהיה שלו כיון שאינו ברשותו והרב רבינו יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התורה כדאמרינן בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כך מצאתי בשם הר"י ז"ל ולא הבנתי ראייתו עכ"ל הרא"ש ונפלאתי על הרא"ש שלבו היה רחב כפתחו של אולם ולא הבין ראייתו של הר"י ז"ל ושפתיו ברור מללו דאמרינן בב"ק דף ע"ו ע"א אין הגונב אחר גנב משלם תשלומי ד' וה' וכן הגונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן בי' וגונב מבית האיש ע"כ נמצא לת"ק אף קדשים שהבעלים חייבים באחריותן קרינן בי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ש"מ אף שהם חייבים באחריות כיון דהעיקר שייך להקדש הוי כמו שהקדיש בעליו ופטור והם בדמיון נפקד והקדש בדמיון מפקיד ש"מ בתר עיקר ממון מי שהוא שלו אזלינן ולא אזלינן בתר אחריות א"כ במפקיד חמץ נמי הדין כן אף שהנפקד חייב באחריות מ"מ ברשות המפקיד קאי לעבור עליו וכן מוכח מפשט' דקרא לדעת התוס' דבשומר קאי ואפ"ה משלם כפל לבעלים ש"מ דברשות בעלים קאי עכ"פ ראייתו של הר"י ברורה ת"ל כשמש וברוך ה' אשר זכני להבין דבריו על בורין וכן הרגיש בדבר זה מחותני הגאון מוהר"ר צבי נר"ו בספרו

הדרן למילתא קמייתא לדעת הראב"ד והרא"ש דאם אמר מעכשיו אפילו הגיע הזמן אחר פסח ברשות דמלוה נכרי קאי נהי דלענין הקדש אין הלוה יכול להקדישן הן קרקעות הן מטלטלי' ואין המלוה צריך להוסיף דינר אלא משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון היינו היכא דליכא שאר ניכסי ללוה לסלק למלוה בזה לא מצי לוה להקדישם וא"כ ש"מ דחשיב כמו שאינו ברשותו וא"כ לענין חמץ נמי אם אין לו שאר מטלטלי' לסלק חובו אז אמרינן דלמפרע לא קאי ברשותי' דלוה אבל אם אית לי' נכסי לסלק לב"ח אף בהקדיש קדושת דמים מצי למקדש ושפיר קרינן איש כי יקדיש ביתו דהוי ברשותו להקדיש בין קרקעות בין מטלטלי' וא"כ בחמץ היכא שיש לו לסלק לב"ח בכל מילי דמיטב א"כ החמץ בפסח ברשותו להקדיש וכן לענין איסור חמץ ובר מכל דין הא בקדושת הגוף מודו דאלים קדושתי' אף שאין ללוה לסלק מצי להקדיש וחמץ הוי לרבא כמו קדושת הגוף א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש דאם הגיע הזמן אחר פסח דאין הישראל הלוה עובר עליו אפילו אם אין לו לסלק הלא אם הקדיש קדושת הגוף אלים קדושתי' להפקיע מידי שיעבודא וה"ה בחמץ דמפקיע עצמו מידי שיעבודא וקם לי' ברשות' דישראל אף בהרהין אצלו כיון דגוי אינו קונה משכון אלא ע"כ כדעת הרמב"ם שהגיע זמן קודם פסח והשתא נפלתי ברברבא בהא דכתב רמ"א בסוף סי' רי"א והטור הביאו בשם תשוב' הראב"ד בס"ס נ"ד ז"ל ראובן לוה משמעון ועשה לו שטר מכירה על שדהו מעכשיו בלא תנאי והשלישו ביד לוי שאם לא יפרע לו לזמן יתן השטר לשמעון וקודם שהגיע הזמן מכר שמעון השדה ליהודא וכשהגיע הזמן לא פרע ראובן לשמעון ונתן לוי לשמעון השטר שבידו מכירת שמעון קיימת אע"פ שהיתה קודם הזמן עכ"ל והנה בודאי לדעת הסמ"ע בס' ר"ז ס"ט דמבואר שם בהלוה לו על שדה ואמר לו אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי מעכשיו קנה וכתב הסמ"ע ס"ק י"ח וז"ל ואפילו להי"א דכתב מור"ם בסמוך סי' י"ד דבמעכשיו לחוד לא מהני שאני הכא שנתנו לידו מיד בתורת משכון ושיעבוד על מעותיו והוי כעין מקח וממכר גם עשה לך טובה הלכך אמרינן דדעתו היה שיהי' לו מעתה מכירה קנין גמור אלא שהתנה שיהי' בידו לפדותו תוך ג' שנים וכן כתב הרא"ש עכ"ל א"כ לפי סברתו אפילו לא עשה לו שטר מכירה בפירוש והשליש ביד לוי אלא כתב למלוה עצמו אם לא פרעתיך לאותו זמן שתהא שלו מעכשיו נמי קנה למפרע וכשמכר כדין מכר וא"כ מכירת שמעון קיימת ואפשר שמעשה שהי' כך הי' שהשיג עליו הראב"ד כתבו מהר"ם בהגה אבל האמת אפילו אי לא כתב לו שטר מכירה וכל זה נראה לדעת הראב"ד והרא"ש אבל לשיטת הרמב"ם אשר הוכחתי אף במעכשיו כיון דבתוך זמן הוי מצי לי' לסלוקי בזוזא לא מצי מלוה להקדיש וגם לענין מכר לא מצי למכור א"כ שמעון שמכר קודם שהגיע זמנו אין מכירתו כלום

ועתה נשובה לדעת מוצא ומובא הדין לאמתו השאלה אשר התחלנו לדון עליו בודאי אם קנה הישראל ע"פ הדין המדה י"ש אצל הגוי אף שהגוי חייב באחריותו מ"מ ישראל עובר עליו כאשר הוכחנו לעיל מכמה ראיות ברורות אכן יש לפקפק במאי קנה הישראל הי"ש כיון