פנים מאירות חלק א פד

בנכרי אחד בצידון שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו ופריך הש"ס ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמי' ומשני דמיירי בגר שחזר לסורו משום יראה והקשו התוס' דילמא כתיבה לשמה לא בעי דסתמא לשמן קאי אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימא והניחו בקושיא אבל לפירש"י נראה דדווקא בסתם ישראל הכותב אמרינן לשמן קאי אבל לא בגוי ולכך פריך שפי' לרשב"ג גם ישבתי עוד קושיות התוס' הא דפירש"י שם נמצא ביד נכרי אמרי לה יגנוז ואמרי לה קורין בו ופירש"י משום דס"ס הוא דאת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"ז וכתבו התוס' ואינו נראה דר"נ קאמר כתבו נכרי יגנוז אפילו כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ולי נראה דרש"י רצה לתרץ דע"כ הא דתני יגנוז למה צריך גניזה ליהוי כחומש בעלמא אלא ע"כ דאסור לקרות בו אפילו שלא בצבור מחשש שמא כתבו לע"ז ולכך להנך אמרי לי' דקורין לאו בציבור קאמר אלא ללמוד בהם מותר מטעם ס"ס וזה מוכרחי' אנו לומר דמוכח כן מהש"ס דא"ל רב בודיא לרב אשי יתר על כדי דמיהן הוא דאין לוקחין הא בכדי דמיהן לוקחין ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו ודחי דילמא לגנוז ולא דחי דילמא לקרות וללמוד בו ביחיד אלא ע"כ דרב בודיא רצה להוכיח ש"מ דס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו בין בציבור בין ביחיד ודחי הש"ס דילמא לגנוז לוקחין ממנו אבל לקרות אסור בין ביחיד בין בציבור דחיישינן שמא לע"ז כתבו ולכך פי' רש"י דאמרי' לי' קורין דהוי ס"ס ומותר לקרות ביחיד והא דנקט הש"ס הא דתני יגנוז האי תנא הוא דתני המנונא כו' ספר תורה שכותבן מין ומסור נכרי כו' פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם ולא קאמר כפשוט' הא דתני יגנוז משום דחיישינן שמא לע"ז כתבו נראה משום דס"ד דש"ס הא דתני ס"ת שכתבו גוי קורין בו כמ"ד דליכא איסור' בנכרי כלל ולית לי' הך חששא דילמא לע"ז כתבו לכך מביא ברייתא דתני איסור' גבי גוי ותדע דהא בהאי ברייתא קא חשיב מין וס"ת שכתבו מין צריך לשרוף אלא ע"כ עיקר קרא לעבד ואשה קאתי ובגוי איכא עוד חשש אחר שמא לשם ע"ז כתבו ופסול לקרות בו אפילו ביחידי ולכך יגנוז ולפ"ז מוכח מדברי רש"י דעבד ואשה שכתבו ס"ת אין צריך גניזה אף שאין פסולו ניכר דומיא לגוילין שלא עבדן לשמן דס"ל להפוסקים דהוי כחומש בעלמא אבל הט"ז ריש סי' רפ"א ר"ל שאפילו בכל הפסולין שלא. ניכר אסור לקרות אפילו ביחידי ואין דבריו מוכרחי' ויצא לנו עכ"פ מדבר זה אותן כ"ד ספרים שמדפיסים הגוים והסכימו כל הפוסקים דדפוס הוי ככתיבה וא"כ עכ"פ מספק לא יצאנו דשמא לע"ז כתב' ובפרט שמדפיסים בלשון ליטיין מצד הספרים דזה ניכר פשיטא דלשם ע"ז כתבם ואסור לקרות בהן וטעוני' גניזה עכ"פ והדרן למילתא קמייתא דהוכחנו לדעת רש"י אם נכתב השם סתם כשר בדעבד וכן פסק הב"ח א"כ פשיטא שאסור למחקו וחייב מלקות ועוד נראה אפילו אם לא נכתב לשמו כגון שנתכוון לכתוב יהודא וכו' אפ"ה נראה דאסור למחקו דעכ"פ קרינן לא תעשון כן לה' אלהיכם ולכך פליגי בהעברת קולמס ולא קאמרי דימחק אלא ע"כ דמ"מ כך אסור למחק וראיתי בטורים חדשים שנדפסו בברלין בשם הסמ"ק ה' שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו ולא ידעתי דאף שס"ת פסולה מ"מ לא גרע מאם כתב השם שלא בדיו או בכתיבה משונה או אפילו בכתיבת הגוים או מציורים במשי ע"י תפירה אסור למוחקן הביא בשם א"ח ואף שכתב זה פסול בס"ת אפ"ה אסור למוחקו וע"כ צריכין אנו לחלק בין שלא כתב כלל לשם השם או שכתב בדבר אחר ונתכוון לשם כתיבת השם אף שפסול בס"ת מ"מ אסור למחוק והש"ך ס"ק י"ב כתב שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למוחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפילו שלא לצורך תיקון וע"כ מיירי שלא נכתב לשם קדושה היינו היכא שנתכוון לכתוב יהוד' כו' אבל בסתם אף שלא פי' שכותב לשם קדושת השם מ"מ אסור למחקו נמצא בשם שכתבו בבה"כ על הכותל אף שכתוב בזהב ושאר צבעונים אסור למוחקו וכן משמע מהא דפ' במה אשה דף ס"א ע"ב דהברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן וטעונין גניזה ומשמע אף שלא אמרו שכותבי' לשם קדושת השם דומי' דעל ידות הכלים וכרעי המטה דיגוד ויגנוז ש"מ דאית בי' קדושה ואסור למוחקו כל זה הוא פשוט וברור ואין להקשות לפי זה דשם שנכתב סתם אסור למוחקו איך אמרינן בסוטה דף ל"ה ע"ב ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה ר' יהודא אומר על גבי אבנים כתבו שנאמר וכתבת על האבנים וגו' ואח"כ סדו אותן בסיד עד ושיגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה וא"כ איך עברו על מחיקת השם וי"ל דהסיד לא הי' מוחק את השם דלאחר שקלפו הי' ניכר הכתב ואפשר שעשו כן להגין מפני הגשמים ולא הוי מחיקה כלל והיו טוחים בסיד עב שיכול לקולפו בלי גרידות השם ולא דמי לזורק על השם זהב משום דאי אפשר לגרוד עד שיגרוד כתב שתחתיו והוי כמוחק השם אבל סיד מתפרר ונופל וכתב קיים ולכך סדו בסיד ולא הוי כלל מחיק' השם והרב בית הילל לא חילק כן ולכך נתקש' לו ההיא דסוטה ולפ"ז כשהשם נכתב על הכותל בבה"כ שכבר סדו בסיד ואם יסודו על כתב זה אי אפשר להעביר הסיד האחרון עד שיקבל כל הסיד והוי כמוחק את השם ולכך הוריתי לדבק במקום השם נייר או מטלית בדבק ואח"כ יצייר עליו דזה לא הוי בכלל מחיק' השם וגם ראיתי שבענין עיבוד עורות שכתב רמ"א בסי' רע"א דאם מעבדן גוי יסייע ישראל מעט בתחילה וכתב הש"ך דהאי מסייע אינו אלא לכתחילה על צד היותר טוב אבל בדעבד אפילו לא סייעו כלל אלא שיאמר לעכו"ם שיעבדנו לשמו סגי בכך וכן כתב הב"ח עכ"ל נפלאתי איך סמכו להקל במקום שכל הגדולים חולקים על סברא זו דהא הביא הרא"ש תחילה דעת הר"ר ברוך דאם הגוי מעבדן וישראל עומד על גביו ומסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעת' דישראל עביד ובענין זה התירו הגאונים עיבוד גוי ואח"כ הביא דעת הרמב"ם שאוסר וסיים ונהגו העם כמו שכתב הר"ב כי אין עבדנין ישראל מצוים בכל המקומות וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה זה לא יעשה אבל בדיבור לא בעינן אלא בתחילת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הגוי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכיוצא בזה מצינו בפ' אין מעמידין דר' יהודה בעי מילה לשמה ואפילו הכי ימול ארמאי ולא ימול כותי ולא אמרינן גוי אדעתי' דנפשי' קעביד כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתי' דישראל עכ"ל ואם אמנם שאין אני כדאי לחלוק על הרא"ש מ"מ סמכתי יתדותי על הגאונים כי רבים המה המסייעי ליה כי נראה ברור דהרא"ש הקיל טפי מהר"ב דלהר"ב שכתב דאם הגוי מעבדן וישראל עומד על גביו ומסייעו מותר מלשון זה משמע שעומד על גביו מתחילת עיבוד עד סופו בזה התיר הר"ב אבל מדברי הרא"ש דמחלק בין גט לעיבוד דמשמע אפילו אם אינו מסייעו אלא אמר לו בתחילת העיבוד וזה יעשה גוי לשם ישראל דאין צריך אלא רגע זו ונפלאתי על אדם גדול כמותו דהא אם עובד מקצת העור לשמו וכל העור שלא לשמו בודאי פסול דאיך יעלה על דעתינו להכשיר זה ונהי דבישראל אינו צריך לומר אלא בתחילת העיבוד ואף שיעשה אח"כ בשתיקה שפיר דמי משום דכל העושה על דעת ראשונה עושה כמו שנבאר לקמן אחר זה אבל גבי גוי דפסול בגט אפילו ישראל עומד על גביו משום דחיישינן שאף שמלה אחת יכתוב על דעת ישראל מ"מ דילמא אח"כ ישנה א"כ דין העיבוד שוה לגט וכי היכי דהתם חיישינן שלא יגמור כל תורף הגט כפי שאמר ישראל בתחילה ה"נ בעיבוד ועוד דאי טעמא דמשום דברגע עושה על דעת ישראל א"כ אם ישראל עומד על גביו ואומר לו על כל מלה ומלה מהגט שיכתוב לשמו הי' נמי כשר כתיבת הגוי וזה לא שמענו משום פוסק אלא ע"כ עיקר כדעת התוספות דמחלקים משום דסתם מילה לשמו קאי אבל סתם אשה לאו לגירושין עומדת לכך אמרינן דאף דישראל עומד על גביו פסול משום דגוי לדעתי' דנפשיה קעביד ולפ"ז סתם עיבוד עורות לאו לשם ס"ת קיימא ופסול גמור כמו גבי גט אף שישראל עומד על גביו אלא הרב הר' ברוך הי' רוצה להכשיר בעיבוד באם שישראל עומד על גביו ומסייעו וזה עדיף מגט דמסייע כזה יש בו ממש ומשמע שלא מהני אם מסייע בתחילת העיבוד רק צריך שיהי' מתחילה ועד סופו כל זה נראה לי פשוט בדעת הר"ב וכיון דהרמב"ם והתוספות והמרדכי ואור זרוע וכמה גאונים סבירי להו דפסול בגוי אפילו ישראל עומד על גביו ואפילו אם מסייע בתחילה אינו ראוי להכשיר איך אנו סומכי' על סברת יחיד נגד רבים בפרט דמסתבר טעמייהו וראיתי שהט"ז בסי' רע"א רצה להתיר אפילו אם לא מסייע בתחילת העיבוד אלא אפילו בגמר העיבוד ולא בעי למעט בסוף העיבוד דאדרבה דמצינו בכ"מ שאין המעשה נקרא אלא על השם הגומר' עכ"ל ותמה אני על אדם גדול כמותו דודאי לענין מצוה אמרו רז"ל אין המצוה נקראת אלא על השם הגומר' אבל לענין מחשבה לא בריר' לן האי מילתא דהא בריש זבחים רצה הש"ס לפשוט דסתם זבחים לשמן עומדים מהאי מתני' דתנן כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח סתמא כשר אלמא סתמא כלשמן דמי ודחי הש"ס דילמא שאני התם דאמר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ורצו עוד ליפשוט מסיפא שלא לשמן ולשמן לשם שלמים ולשם פסח כו' ודחי הש"ס דילמא שאני התם דאמרינן יוכיח סופו על תחילתו א"נ איידי דתני לשמן ושלא לשמן תני נמי שלא לשמן ולשמן א"כ האי תירוצ' דאמרינן יוכיח סופו על תחילתו לא ברירא לן משום דאיכא למימר כתירוץ השני דנק' איידי דרישא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ועוד אף אם נימא הוכיח סופו על תחילתו י"ל הני מילי בישראל שיודע שצריך לעשות לשמו אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אבל איך יעלה על דעתינו לומר בנכרי שאין יודע בטיב מצות כשיסייע ישראל בסוף העיבוד לומר שגם תחילת העיבוד הי' לשמו ודי לנו להקל באם שישראל מסייע בתחילת העיבוד דאמרינן דגוי גריר אחר תחילת מחשבת ישראל אבל לבסוף אינו מעלה ואינו מוריד כלל וכבר כתבנו בראיות ברורות שאין לדברים אלו שורש וענף וכל בעל נפש ראוי להחמיר בתפילין וס"ת שיעבדם ישראל דווקא או לכל הפחות שיסייע מתחילה ועד סופו כפשיט' דעת הר"ב אשר זכרתי ובמה שנסתפק רבינו ברוך אי בעינן אמירה לדברינו אין כאן ספק כיון דסתם עיבוד עורות לא לשמן קיימן בעי דיבור דווקא ופיגול בעי דיבור משום דסתם זבחים לשמן קיימין וכן בשליחות יד בעי דיבור וכן בגט בעי דיבור משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ואם מדבר אף שמבטל בלב לאו כלום הוא דדברים שבלב אינם דברים אפילו ידענו שנאנס מלפרשם כ"כ פסקי