פנים מאירות חלק א עט

בגיטין בסתם גיטין דכותבים ונותנים ביום אחד וליכא למימר דלא פליג דהא נשמע מדברי התוס' בד' י"ח ד"ה למה תיקנו זמן בגיטין הבאין ממד"ה ש"מ אף דתיקנו זמן ברוב גיטין לא ניחא להו למימר דתיקנו זמן משום לא פלוג ק"ו דלא נימא הך סברא ברוב גיטין דנותנין ביום הכתיבה וכן כתבו התוספות דסתם גיטין נכתבים וניתנים ביום אחד א"כ פריך המקשה שפיר למה תיקנו רבנן זמן בגיטין שנכתבים ונתנים ביום אחד ותירץ ר"י משום בת אחותו דאי לא נכתוב זמן יחפה עלי' וזה ניחא לר"י אבל ר"ל דאמר משום פירי קשה דאי המקשה פריך למה תיקנו זמן באותן גיטין דנכתבים ונתנים ביום אחד א"כ לא תירץ ר"ל מידי דהא אין לחוש משום פירי דמשעת כתיבה עד נתינה דביומא לא נפקא מני' כלום ולכך הוכרח רש"י לפרש שלא יטרוף הבעל פירות אחר גירושין ויהי' ידה על התחתונה ולכך תיקנו זמן בגיטין אף בסתם גיטין דניתנין ביום הכתיבה וזה ברור ונכון ובלימוד הישיבה הארכתי ואראה להודיע אשר העלתי בגיטין ד' י"ז רש"י ד"ה מ"ט דר"ש דמכשי' נכתב בצידו ס"א לילה ובס"ד נכתב בצדו ס"א קודם אותו לילה ואמרתי שאין ספק שתלמיד טועה כתב זה דהוקשה לו לפי' רש"י דמפרש דזנאי באותו יום הא משום חשש דזנאי באותו יום לא תקנו רבנן זמן אלא ליומא דקמא ולכך הגי' וכתב בלילה אבל שבוש גדול הוא ולא דק הא ע"כ הא דתיקנו רבנן זמן משום יומ' דקמ' אבל ביומא גופי' לא מהני זמן דמצי לחפויי על בת אחותו ולפ"ז אם נכתב ביום ונחתם בלילה ע"כ אי אפשר לומר דפסיל משום חשש שתזנה בלילה ויחפה בגט זה דאם איתא שרוצה לחפות א"כ לא הועילו חכמים במה שיפסלו הגט דהא אי בעי יכתוב באותו לילה או ביום ותציל עצמה דספק נפשות להקל בשלמא בסתם גיטין אי לית בי' זמן פסול דיחפה על יומא דקמא וכשיתקנו זמן אי אפשר לו לחפות על יומא דקמא אבל בנכתב ביום ונחתם בלילה אי הי' החשש שתזנה בלילה א"כ לא הועילו שיפסלו גט זה אלא ע"כ פי' רש"י עיקר שחשש הוא שתזנה באותו יום והיא עדיין א"א וכשיוציא הגט יסברו הדייני' שהעדים חתמו ביום הכתיבה ותציל את עצמה דספק נפשות להקל ולכך פסלו גט זה ושוב לא יחפה על זנות דיומא דהוי יומא דקמא ודו"ק

ועתה נשובה לעיין בדברי הגאון בתחילת דבריו פיקפק דליכא למימר דזכות הוא לה משום דמים גנובי' ימתקו והביא ראי' מסוף נדרים דאמרינן הכא אדרבה משם מוכח דלא חיישינן להכי דאמרינן התם מ"ד איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי' עלי' מים גנובים קא משמע לן ופי' רש"י קמשמע לן דלא אמרינן הכי ושרי' וכן פי' התוספות וז"ל מים גנובים ימתקו כדאמרינן בסנהדרין ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה קמשמע לן דנואף אינו יודע זה עכ"ל הרי להדי' דבמסקנ' לא קיימא לן גבי נואף הך סברא לומר דניחא ליה מהאי טעמא וכן מההיא דסוטה דף ז' ע"א אין ראיה כלל דהתם הביא הש"ס הך קרא דמי' גנובי' דבדבר האסור לעולם יצרו מתגבר עליו יותר וכן משמע שם מדברי רש"י ותוספות ולכך לא מהימן בעל עלי' דחיישינן דיצרו תקפו ביותר אבל ללמוד מכאן שניחא לנואף בזה יותר מאלו היתה פנוי' כדי שיטעום טעמא דאיסור' כבר דחינן בסוף נדרים דלא חיישינן לזה

ועוד צידד הגאון להוכיח כיון שחזרה לדתה אמרינן כמו גבי שבוי' דמסיק דמנטרה נפשה והוכיח הגאון דהאי דקאמר דמנטרה נפשה היינו דלא מזני' כלל מדלא הקשה המקשה מ"ט דר"י על ברייתא גופי' דכיון דהמקשה לא ידע מסברא דאשה מזנה משמשת במוך אלא ע"כ דהמקשה סבר דטעמא דר' יוסי דמתיר דגיורת ושבוי' דמנטרה דלא מזני' כלל. תמה אני למה ליה לאהדורי להביא ראי' מדס"ד דר"י דאף אם נימא דס"ד דמקשה כן מ"מ לפי המסקנא לא קאי האי טעמא ועיקר טעמא דאשה מזנה מתהפכת ס"ל לר"י יותר הי' לו להביא ראיה מדברי ר' יהודה עצמו לרבי יוחנן דטעמא דלא נבעלה כלל אלא ע"כ דאנן קי"ל כת"ק דפליג אדר' יהוד' וס"ל דשבוי' שנפדה יותר מג' שנים אין לה קנס דחזקתה שנבעלה משום דליכא למימר גבי שבוי' דמנטרה נפשה מלזנות כלל אטו שבויה ברצונה תלי' הלא היא מסורה ביד שבי' לעשות עמה כרצונם והיא אנוסה אצלה וע"כ צ"ל דמנטר' נפשה לשמש במוך או שמתהפכת אחר תשמיש ועיקר טעמא דמילתא דלא מקשי מ"ט דר' יוסי על ברייתא גופיה משום דאפשר לומר דסבר ר"י דלא גזרו רבנן בספק בעולה וספיקא דרבנן לקולא אבל השתא דתירוץ לי' המתרץ שראהו שנבעלה פריך שפיר וזה ברור ופשוט ובחנם טרח בדבר זה ובר מכל דין הלא הכא נשתמדה תחילה ברצון ומהיכא תיתי לומר שמתחילה הי' משמרת עצמה כיון דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה ומה שהביא ראיה ממה שהביא הב"י בי"ד סי' קי"ט אותן המומרים שבין הגוים עושי' כמעשיהם ובין היהודים אומרים שהוא יהודי אינו עושה י"נ אין אני יודע שום דמיון לזה דהתם לאחר שאנו רואי' שבין היהודים אומר שהוא יהודי כיון שאנו רואי' שחוזר למוטב לכך אינו עושה י"נ אבל בודאי מה שנגע קודם שנודע לנו שבין היהודים אומר שהוא יהודי עושה י"נ א"כ בנדון דידן אף שחזרה לדתה מ"מ תחיל' שהמיר' מרצונה ובשאט נפש בודאי מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה ואינה משמרת עצמה מזנות א"כ בודאי זכוי הגט שהי' בתחילה זכות הוא לה ובפרט בנדון שלפנינו היתה תולה בגוי' ונישאת לאיש מלחמה בודאי זכות הוא לה אלא דעדיין יש ללמוד עלי' זכות דילמא אח"כ חזרה ורוצה לדבק בבעלה ואין זכוי הגט זכות לה ורצה הגאון להביא ראיה מבכורות דף ל"ח גבי חוורור דבדקינן לה פ' יום תחילה וסוף ואח"כ רצה לדחות דבריו דבנדון דידן כיון דראינו רעותא בנתיים א"כ לא מהדרינן אותה לחזקתה ולא הי' צריך לפקפק בענין זה כלל דלכאורה ראיה ברורה דחיישינן שמא הרהר' תשובה דש"ס ערוך הוא הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק אע"פ שהוא רשע גמור חיישינן שמא הירהר בתשובה א"כ ה"נ איך נסמוך על גט זה לקולא להתיר א"א משום דזכות הוא לה ניחוש דילמא בשעת זכוי הגט כבר נתחרטה והירהרה בתשובה והיא כאנוסה אצלם ולא ניחא לה בגט זה אבל נראה לומר הא דחיישינן שמא הירהר בתשובה דווקא ברשע לשאר עבירות אבל במומר לע"ז נתרע חזקה זו ואית לן למימר כדאמרינן בע"ז דף י"ז כל באיה לא ישובו אפילו בעבירה דזנות אמרינן שם כיון דאביק בה טובא כמינות דמי והוי' בכלל כל באיה לא ישובו ולא ישיגו ארחות חיים וע"פ זה אמרתי לישב במא שנתחבטו התוס' בזבחים דף י"ב ע"ב וביומא ובכמה דוכתי על הא דאמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה והוקשה להם למה לא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דהא ר' יוחנן אית לי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ותירצו התוס' דההיא הוי בידו לתקן בקל ולכאורה קשה דמשמע דהיכא דלא הוי דיחוי מעיקרא אמרינן הואיל ונדחה ידחה ולא אמרינן הואיל ובידו לחזור לא הוי דיחוי ובהדיא אמרינן בכמה דוכתי דאף בנראה מעיקרא ונדחה כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי במנחות דף נ"ט ע"ב ובזבחים דף ל"ד ע"ב גבי קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דתירץ רב אשי כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי. וכתבו התוס' גבי הפריש קרבן והמיר דת דלעיל אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור עד כאן לשונו ולכאורה תמוה למה כתבו שאין דעתו לחזור הלא אמרינן והמיר דת וחזר בו ולמה לא אמרינן שדעתו לחזור ובהפריש כשהיה מומר כתבו בהדי' שבידו לחזור אלא פשוט הדבר גבי מומר לע"ז לא אמרינן שבידו לתקן ולחזור משום דכל באיה לא ישובון ותלינן שבודאי עומד ברשעו עד דידעינן שחזר משא"כ אם המיר והפריש קרבן דבשעת הפרשת קרבנו ניכר מתוך מחשבתו שמתחרט כיון שהפריש קרבן אמרינן דלא הוי דיחוי משום דבידו לתקן ולחזור מיהו מכל זה אין ראי' ברורה לדברינו די"ל דהתוס' דנקטי גבי הפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה משום דאין דעתו לחזור ר"ל כיון דעכ"פ פעם אחת דבק לבו בע"ז נתחזק שעה אחת דאין דעתו לחזור ונדחה הקרבן לאותה שעה אבל בנדון דידן שאף בשעה אחת אין דעתה לחזור מ"מ דילמא אח"כ בשעת זכוי הגט כבר נתחרטה ולא ניחא לה בהאי גט כלל מ"מ נראה כיון דאמרינן אפילו בעבירה כיון דאביקו בי' טובא כמינות דמי ובמינים אמרינן סתם מחשבת מין לע"ז והוי זבחי מתים ולא אמרינן דהוי ספק זבחי מתים משום דילמא הדר בי' אלא ע"כ גבי מין כיון דאביק טובא אמרי' מסתמא עומד ברשעו תמיד א"כ בעבירה נמי כיון דאביק' בי' טובא שנשאת לאיש מלחמה בודאי בשעת זכוי הגט שהיתה עדיין עמו עומדת ברשעה וזכוי הגט זכות הוא לה ואף שי"ל דוקא במין האדוק אבל לא במומר כי מצינו חילוק בין מין למומר כדמשמע בתוס' ריש חולין ובפ' ב' דע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה איזה מין ומיהו משמע שם דף ל"ג ע"א בישראל מומר דודאי אזיל לתרפות ולא אמרינן דילמא הדר בי' ש"מ במומר לא אמרינן דילמא מתחרט עד דידעינן בודאי. ומ"ש אמנם בגוף הדין אם מהני לה לזכות גט כלל לכאורה בש"ס בגיטין פ"ק דף י"ג ע"א דאיתא שם האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכו' וכתב רש"י דתנו גרסינן ולא גרסינן תן גט זה דא"כ שמסרם ליד שליח א"כ למה לא נחלקו חכמים בדבר כו' ובתשובת ת"ה סי' רל"ו הביא בשם רש"י דס"ל לא יתנו לאחר מיתה אפילו לרבנן דאית להו זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכי דלא מצי למהדר בי' מיהו מודי דכל כמה דלא מטא הגט שיחרור לידו אינו משוחרר וכתב בשם התוס' דהתוס' השיגו על רש"י כו' וכתב הגאון לפי מה שאיתא ברש"י שלפנינו ע"כ רש"י לא ס"ל חלוקא הנ"ל ותמה אני על לשונו שכתב ולפי מה שאיתא ברש"י שלפנינו משמע שהי' להם גירסא אחרת ברש"י ובאמת שני הפירושים הם ברש"י שלפנינו והוא בדף ט' על הא דפריך הש"ס ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור לעבדי כו' פירש"י מה שהביא בת"ה ושם השיגו התוס' עליו וכתבו שרש"י בעצמו חזר בו שפירש לקמן על משנה זו דהאומר תנו גרסינן ול"ג תן גט זה. ואני העלתי בלימוד הישיבה שרש"י לא חזר מפירושו ועתה אני מתאבק בעפר רגלי המעיין בתשובתי טרם שיעיין בדברי יעמוד על סוגיות הש"ס בגיטין דף י"ג מתניתין האומר תן גט זה לאשתי עם פירש"י והתוס' ומהרש"א ואכתוב מה שראוי לדקדק בסוגיא זו ובטחתי בחסד עליון שעמדתי על אמיתת הדברים העולים מסוגיא זו בתוס' ד"ה והא לא משיך כו' עד ומתניתין משמע שלא הושלש מתחילה לכך מדלא קתני תנו מנה זה כתב מהרש"א צ"ע דהא ע"כ לא מיתוקמא מתניתין אלא באומר תנו מנה זה דהיינו דמוקי לי' בציבורין דאי הוי אמר מנה סתם חיישינן למנה קבור