פנים מאירות חלק א עה

שניהם דמותרת לו אי כללא הוא זה א"כ מה לי נשתמדה לבדה או בעלה עמה ואדרבה נימא איהו בקרא ואיהי בבוצינא וכי שייך לומר שכל פעם שחשש עלי' שלא תהי' נסתרה וא"כ הי' צריך לחלק אם הי' תמיד אתה בעיר או לא וזה לא ראינו בשום פוסק מחלק בזה. ובאמת אין טעם לומר מכיון דמומר לע"ז הוה מומר לכל התורה היינו לענין דאינו נאמן ומקרי חשוד לכל דבר אבל לאחזוקי בודאי אסור דזינתה בודאי זה אינו. ועוד אדרבה כיון דיצרא דע"ז הוא נתבטל ובאמת אמרינן גוי' לאו ע"א בח"ל רק מנהג אבותיהם בידיהם א"כ המומרי' בודאי שאין מתכוונים לע"ז כי אם ללכת אחרי שרירות לבם הרע ואחרי תאותם להביא להם וא"כ אינם בכלל מומרים לע"ז וכמו שהביאנו לעיל גבי מומרים שמחזיקים עצמם בין יהודים ליהודי וביניהם למומרים דאינם עושים יי"נ כלל ומפורש אחר שברי' לנו שאמונתינו אמונה שלימה א"כ עושים רק למלאות תאותם וק"ל. ויהיה איך ומה הוא מחלוקת בין הפוסקי' אם נאסרת או לאו. וא"כ אין לאסור אותה לבעלה ולהוציאה מחזקתה כמ"ש מהרי"ק בעצמו דיש חילוק בין התוס' שאנץ לתוס' טאך. וכתב דע"כ אין לאוסרה על בעלה כיון דאיכא פלוגת' אי' אנו אנו יכולים להוציאם מחזקתה לאוסרה על בעלה דיכולה לומר קים לי וכ"נ לי דעת מהרי"ק לכללא דס"ל דבכל מקום דנאסרה על בעלה אז אמרים זכות הוא לה אלא דמהרי"ק נסתפק אף דא"י לחזור אפ"ה אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה כדעת האלפס והאגודה. אבל לדעת הפוסקי' דס"ל דלא נאסרה על בעלה וכמ"ש הבעל יכול אפי' לחזור בהגט וכיון דספיקא הוא אם נאסרה א"כ ודאי אין לחוש דהיינו אין אנו יכולין לומר דנתגרשה בגט זה הנ"ל. ואפשר אלו נשאה טרם בא הגט לידה אז היינו מקילים שלא תצא משום דשמא הדין כהפוסקים דנאסרה וכדעת התוס' ורש"י דמתגרשת מיד במקום שזכות הוא לה. אבל כשלא נשאת אין ספק דלא שרינן לה דדלמא לא נאסרה דלא זנתה. ואת"ל שנאסרה שמא אינה מתגרשת עד שיבא הגט לידה וק"ל. אמנם עדיין יש לעיין לפי מ"ש רום מעלתו דעכ"פ לדעת המחבר דפסק בסי' י"ג דמונים צ' יום מיום הכתיבה ואפי' פי' על תנאי ואפי' לא הגיע הגט לידה אלא לאחר כמה שנים וא"כ אפי' לא זיכה לה כלל חשבינן מיום הכתיבה וא"כ מאחר דזיכה לה הגט אף דרמ"א פסק דראוי להחמיר מיום הנתינה היינו במקום דליכא זיכוי כלל משא"כ במקום דאיכא זיכוי לכ"ע מהני מיום הזיכוי

אמנם לכאורה צריך עיון בדין זה ג"כ דהמחבר סתם לפ"ד הרי"ף וכמהר"ר מ"א כתב דנ"ל להחמיר דנראה כאלו מחמיר מעצמו מחמת חומרא ולפ"ד בהאי דינא דמאימת מונין לגט לרב משעת נתינה ולשמואל משעת כתיבה ופסק הרי"ף כשמואל דמשעת כתיבה וכ"פ הרמב"ם. והרא"ש השיג עליו לאשר ידוע דהלכה כרב באיסורי ולרב משעת נתינה לי"ס דגרסי בשמעתת' והלכתא משעת כתיב' וברוב ספרים אינו וכן משמע שהרי"ף לא הביא זה בהלכותיו הא דסתים הש"ס הילכתא משעת כתיבה וא"כ תמי' מאוד דמשמע דהלכה כרב. וכן הקשה הרא"ש ותמהני יותר דבש"ס פ' החולץ דף מ"ב ע"א קאמר לענין הלכה דחליצה דמונין מיום המיתה תשעים יום. ולא משעת חליצה. ופריך מ"ש מגט דמתני רב ואמר משעת נתינה פירש"י אע"ג דלא נתיחד עמה אפ"ה צריך למנות משעת נתינה וא"כ גבי חליצה נמי נמנה משעת החליצה אף שלא נתייחד עמה. ומשני איסור כרת התרת איסור לאו לא כ"ש. א"כ כיון דמקשה מדרב ע"כ הכי הילכתא והרי"ף גופא הביא קושיותיו הנ"ל. והנה הי' מקום ליישב ולומר דע"כ פסק הרי"ף כשמואל דבש"ס ירושלמי איכא שם פלוגתא הנ"ל ור"י ס"ל משעת כתיבה ור' חנינא ס"ל משעת נתינה רב ושמואל רב כר' חנינא ושמואל כר' יוחנן. וא"כ לכך פסק הלכה כשמואל דס"ל כר' יוחנן דהלכה כמותו נגד ר' חנינא. ונראה דהכי ס"ל להירושלמי לפסוק הלכה כשמואל ולכך הביא דהיא פלוגתא דר"י ור"ח

אמנם לכאורה יקשה ע"ז מה הביא הרי"ף שם לדמות פלוגתא הנ"ל למחלוקת דר"י ור"ל דפליגי מאיזה טעם כותבין זמן בגיטין לר"י משום בת אחותו דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת כתיב'. ולר"ש עד שעה כתיב' ע"ש. וכתב הרי"ף דאין פלוגתא הנ"ל תלי' בפלוגתא דפליגי מאימת מונין יע"ש. ומחלק ביניהם דשם תלוי ביחוד והרי לא נתייחד עמה וכאן תלוי בפירי ובפרקונא ואין לה משעת כתיבה והי"ל להוכיח כן דמאי הא דתלי זה בזה וא"כ יהיו דברים סותרים זה את זה. וע"כ דס"ל דש"ס שלנו לא ס"ל דהוא פלוגתא דר"י מדלא הביא פלוגתא נ"ל וא"כ חזר קושי' לדוכת' למה פסק כשמואל לנגד רב ואין לומר מאחר דמקשי' בש"ס והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות ר"י אמר משעת כתיבה ר"ל אמר משעת נתינה ומסיק איפוך וס"ל להרי"ף דמהפכי' מתני' וא"כ ר"י ס"ל משום פירי דס"ל דאין לבעל פירי משעת כתיבה וא"כ ר"י דמתני' עם ר"י דירושלמי דס"ל שם משעת כתיבה חדא היא דא"כ למה פסק להלכה דיש לבעל פירי עד שעת נתינה. וע"כ מטעם ר"י ור"ל הלכה כר"י והרי איפכא שמעי' לר"י. וע"כ דס"ל מה דמהפכינן היינו הברייתא דר"י דס"ל שם דמוציאין משעת נתינה וא"כ הדרה קושי' לדוכתה ויהי' איך ומה עכ"פ ריהטא דש"ס משמע כרב וכ"פ כל הפוסקים רובם וכן משמע מש"ס כמו שכתבתי למעלה וא"כ דינא הוא למנות משעת נתינה ולאו חומרא הוא וא"כ בנ"ד ודאי בלי פקפוק צריכה להמתין מיום הנתינה שהגיע הגט לידה דפשיטא דלא היתה מתגרשת בקבלה כלל שצריכה למנות מיום הנתינה נ"ל להלכה ולמעשה רב

ואשר אני מוטרד מכל צד ואיני מופכ' ללמוד על עצמי ולא על מקום אחר עד אשר הרפוני לבלעי רוקי כתבתי בעזה"י לדינא וה' יאר עינינו בתורתו. ויצוה אותנו ברכתו ברוכה בכל ושמורה ללמוד וללמד לשנות ולגמור ולדרוש ולפרוק במקרא ובמשנה והלכה כמין חומר. הכ"ד הכותב בחפזי היום יום ב' שושן פורים ת"ע לפ"ק

הקטן גבריאל במוהר"רל זלה"ה מקראקא

שאלה מג

מי שרוצה לעמוד על תשובתי יעיין תחילה בגיטין דף י"ז בפיסקא מפני מה תיקנו זמן בגיטין עם פי' הרי"ף והר"ן וגם הסוגיא בדף כ"ז המביא גט ואבד ממנו עם פי' התוס' ומהרש"א ומהרש"ל והטור והר"ן ואח"כ סוגיא בדף י"ג האומר תנו גט זה לאשתו עם פי' רש"י ותוס' ובטחתי בחסד עליון שאחר העיון ימצא אחת לאחת בדברי נחת ובעד היותי במדינות מערהרין לא היה זמן נותן מרוב הטירדות לשום עין עיוני בדברי הגאון הנ"ל עד שנתקבלתי למדינת פולין לק"ק שידלאווצי וזכני ה' בתלמידים חריפי לב ולמדנו מס' גיטין בישיבה וראיתי מעשה רב ונזכרתי הלכה פסוקה מה שפסק. הגאון המפורסם גבריאל נר"ו. ואמרתי הגיע העת לשום עין עיוני ואשא ואתן בהלכה כתלמיד היושב לפני הרב וכולי האי ואולי אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש בהלכה כי אי לאו דדלו לי חספא לא משכחית מרגניתא תות' וזה החלי בעזרת ה' צורי וגאלי בדבר שכתבתי לדעת המחבר דפסק בסי' י"ג דמונים צ' יום מיום הכתיבה ואפי' פי' על תנאי ואפי' לא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים חשבינן מיום הכתיבה וא"כ מאחר דזיכה לה הגט אף דרמ"א פסק דראוי להחמיר מיום הנתינה היינו במקום דליכא זיכוי כלל משא"כ דאיכא זיכוי לכ"ע מהני מיום הזכיה. וכתב הגאון דצריך עיון בדין זה למה פסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל דהא הלכה כרב באיסורי. ולי"ס דגרסי בשמעתין והלכתא משעת כתיבה וברוב ספרים אינו וכן משמע שהרי"ף לא הביא זה בהלכותיו הא דסתים הש"ס הילכת' משעת כתיב' וכן הקשה הרא"ש קושי' זו עכ"ל ובאמת אין כאן קושי' על הרי"ף למה לא הביא הך גירסא בהילכותיו די"ל כיון דכתב דכן הילכת' תו לא צריך להביא גירסא זו בהילכותיו דסמיך אמאי דכתב וכן הילכת' שרמז לגירס' זו ובר מכל דין דכתב הב"י אפי' אם לא הי' גורס כן י"ל כיון דרב אשי דהוא הי' בתרא טובא ומארי דתלמודא הוי עביד משעת כתיבה הכי נקטי' ואפשר שזה הי' טעמו של הרי"ף ועוד שבירושלמי בפ' החולץ כתוב כן בפירוש וכן פסק הסמ"ג וכן דעת רשב"א ור"ן והריב"ש ז"ל וספר אורחת חיים הביא ג"כ דעת הרי"ף בלבד עכ"ל. הרי שיש על מי שיסמכו כי רוב רבוותא' פסקו כהרי"ף והרמב"ם. ומה שתמה מפ' החולץ דף מ"ב דקאמר לענין חליצה דמונין מיום המיתה צ' יום ולא משעה חליצה ופריך מ"ש מגט דרב אמר משעת נתינת כו' וא"כ כיון דמקשא מדרב ע"כ הכי הילכת' והרי"ף גופי' הביא קושי' זו עכ"ל ראיה זו איכא לדחות דיש לדקדק כיון דעיקר קושיתו מדרב למה הביא הש"ס שם לשמואל דפליג עליה אלא ע"כ דפריך דמ"ש מגט דפליגי דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה ובהא לא פליגי ותירץ רבא דהכא כ"ע מודו דמונין משעת כתיבה דהיינו משעת מיתה דק"ו לאיסור כרת התרת איסור לאו לא כ"ש וא"כ אינו מוכרח מכאן דהילכתא כרב. ועוד כתב הגאון ליישב הא דפסק הרי"ף כשמואל דבש"ס ירושלמי איכא שם ג"כ פלוגתא הנ"ל ור' יוחנן סבר לי' משעת כתיבה כו' ולכך פסק הלכה כשמואל דס"ל כר' יוחנן דהלכה כמותו והקשה הגאון דהביא הרי"ף שם לדמות פלוגתא הנ"ל למחלוקת דר"י ור"ל דפליגי מאיזה טעם כותבי' זמן בגט לר"י משום בת אחותו דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולריש לקיש עד שעת כתיבה וכתב הרי"ף דאין פלוגתא הנ"ל תליא בפלוגתא דפליגי מאימת מונין בגט כו' והקשה הגאון היה לו לדחות דאיך אפשר דפלוגתא זו תליא באידך יהיו דברי ר"י סותרי' אהדדי. ושוב נתחבט ליישבו משום דאית ליה הא דאמרינן איפוך דמהפכינן קמייתא ותמה הגאון וא"כ למה פסק הרי"ף להלכה דיש לבעל פירות עד שעת נתינה שלא כדברי ר"י עכ"ל. תמה אני מה צריך לפקפק בדבר זה דבודאי לדעת הירושלמי דסבר ר' יוחנן דמונין משעת כתיבה ע"כ צריך להפך קמייתא דהא הרא"ש הביא בשם הירושלמי ובשם בעל העיטור דגרסי' בירושלמי ר' יוחנן אמר משום אכילת פירות ש"מ דקמייתא מהפכינן והא דדחה דלמה פסק הרי"ף דיש לבעל פירות עד שעת נתינה שלא כדברי הר"י די"ל דזה באמת כתב הרי"ף שאין הלכה זו תלי' בחברתה דהתם תלוי ביחוד והרי לא נתייחד עמה ולכך מונים משעת הכתיבה אבל פירות תלי' בפירקונא ולכך לא קי"ל בהא כר"י דהא אנן קי"ל דלא פקע פירקונה מינים עד דמטי גיטה לידה הילכך כל קמא דמחייב בפירקונה אית לה פירי וכסתם מתני' דפרק נערה שנתפתתה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי משמע אף שנכתב מקודם שנשבית מ"מ כיון דלא ניתנה לה אלא לאחר שנשבית לא יוכל