פנים מאירות חלק א עב

הוי לרבנן דבעי תחילה וסוף בכשרות כדכתבו התוס' ד"ה מלוה גופי' כו' אלא ע"כ צריכין אנו לומר דמתני' סתם קתני משמע אפי' דמודה בהלואה אלא שטוען טענה אחרת המגרעת השטר לא מהימן והקשו שפיר להימני' במגו ותירצו שפיר כיון דמקוים הוה מגו במקום עדים. אך על זה קשה לי שכתבו ד"ה מחמת נפשות הרי אלו נאמנים והקשו דכי אמרי קטנים להמני במגו ומאי קשיא להו דהא בסיפא מיירי שכתב ידם יוצא ממקום אחר הוי מגו במקום עדים ולמה להו לתירוצים אחרים ולא כתבו התירוץ הראשון אלא ע"כ צריכין אנו לומר דע"כ מגו במקום עדים לא אמרי' היינו היכא שבמגו שאם הי' אומר פרוע לא מעקר עדות ראשונה ולכך כשטוען היום טענה גרועה לא מהימן במגו דטענה טובה אבל אם הי' להם מגו לבטל העדות בענין אחר שהיו נאמנים בודאי נאמנים ג"כ לבטל עדות בטענה גרוע במגו ולכך מוכרחים התוספות הכא דאית להו מגו לבטל עדות לגמרי באונס נפשות וכן לקמן אית להו מגו לבטל עדות בטענות גזלנותא הוה מגו טוב ולא שייך למימר מגו במקום עדים ולכך הוכרחו לתרץ בענין אחר אך כד דייקינן שפיר בתירוץ שלישי של התוס' דבשני עדים לא אמרי' מגו וברישא דנאמנים משום דאי בעי שתקי קשה הא ע"כ דייקנין דמיירי דלוה מודה בהלואה א"כ אין זה מגו אי בעי שתקי למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא ע"כ דקיימי' השתא כמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ושפיר הוה מגו ברישא דאי בעי שתקי ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה מאי הקשו התוס' בד"ה הרי אלו נאמנים הא הוה מגו במקום עדים הא ע"כ מגו דידהו אי הוי שתקי הוו מבטלי לעדות וליכא למימר אנן סהדי. אלא נראה לי ברור דע"כ בברייתא דקתני שנים חתומים על השטר מיירי לפי האמת דמסקינן בשמעתין כדרבי נחמן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דאי אין צריך לקיימו א"כ קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא הלא גם ברישא הוה תרי ותרי כדכתבו התוס' שם ד"ה א"ר ששת אלא ע"כ דסבר התנא או דאין מודה ברישא בשטר שכתבו או אף דמיירי אף כמו זה אלא דצריך לקיימו והם אמרו תוך כ"ד שפסולי' ודבריהם הראשון בטל אבל הכא במתני' אזלי התוספות לשיטתייהו דכתבו ד"ה טעמא דר"מ דלא פליגי ר"מ ורבנן במודה בשטר דכ"ע סברי מודה בשטר אין צריך לקיימו אלא פליגי היכא דעדים מרעי לשטרא וע"כ מוכרחים אנו לומר הכא דהא דהניחו התוספות בצ"ע דהכי משמע דלא אמרי' מגו במקום חזקה כו' וצ"ע דבעי' היא בחזקת הבתים עכ"ל וקשה דאין זה קושיא כלל דהא ע"כ מגו במקום עדים לא אמרי' מוסכם מכ"מ ומגו במקום חזקה מבעי' וכיון שהקשו התוס' ד"ה הרי אלו נאמנים דהא הוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלי שום פיסול נחתם היינו היכא שברור לנו דזאת היא חתימת עדים אבל היכא שאין ברור דלמא זייף ליכא למימר אנן סהדי וכיון שתירצו התוס' דלא הוי מגו במקום עדים כיון שהצריכו חכמים קיום ש"מ דחיישי' שמא זייף לא הוה מגו במקום עדים ק"ו דלא הוה מגו במקום חזקה דחזקה היכא דחתימי סהדי שנעשה בגדול ולא בפסול היינו היכא דאין צריך קיום אבל אם צריך קיום המגו מגרע עדים וק"ו דמגרע לחזקה ובעלמא י"ל אמרי' מגו במקום חזקה ולר"מ נמי לא קשה דסבר ר"מ אליבא דאמת מודה בשטר אין צריך לקיימו אפי' עדות בעצמן אינם נאמנים א"כ הוה מגו במקום עדים לא אמרי' אבל במקום חזקה י"ל דאמרינן ואיבעי' התם אליבא דאמת וא"א ליפשוט אפי' לר"מ וליכא למימר הני עדים מכח חזקה קאתי דאנן סהדי ומוכח שפיר דלא אמרי' מגו במקום חזקה לר"מ וזה אינו דא"כ מאי הקשו דתוס' ד"ה הרי אלו נאמנים ולמה נאמנים הא הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלמא כיון דהני עדים מכח חזקה דאנן סהדי קאתי א"כ י"ל דאמרי' מגו במקום חזקה אלא ע"כ דכיון דע"י חזקה זו אנו עושים הני עדות החתומים בשטר כאלו נחקרה עדותן הוה כשני עדים וא"כ לר"מ י"ל דמגו במקום עדים לא אמרי' אבל מיגו במקום חזקה אמרי'. אלא ע"כ דהתוס' אזלו לשיטתייהו דע"כ דסבר המקשה אליב' דר' יוחנן דכ"ע מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וא"כ לרבנן אף דמודו בשטר כאלו אנן סהדי שלא נעשה בקטנים משום חזקה דמלוה מידק דייק ולא מהימני אלא מכח המיגו מהמני והוה שפיר מגו במקום חזקה כיון דמודה אבל לבסוף מסיק דפליגי בעדים דמרעי לשטרא והתוס' רוצים לישב מתני' דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וע"כ הני דמהמני מכח מגו ולא מכח מגו דשתקי דהא אי שתקי הוה שטרא מעלי' אלא במגו דאמרו פרוע הוא ולכך הקשו התוס' דהא הוי מגו במקום עדים בשלמא בברייתא גופי' י"ל דסבירא להו לרבנן דמודה בשטר שצריך לקיימו ולכך ברישא נאמנים דלא שייך למימר אנן סהדי דליכא חזקה שחתימה אמת אלא על פומייהו אבל במתני' ע"כ למ"ד דקתני התם ש"מ אף במודה בשטר נאמנים וקשה למ"ד דאין צריך לקיימו מתני' אמאי מהימני הא הוה מגו במקום עדים כיון דמודה ואין צריך קיום בלא הגדה דידהו הוה אנן סהדי שנחתם כהוגן. וא"כ לא מהמני בדבריהם אחרונים כלל ותירצו דלא נחשבו לעדים כיון שהצריכו חכמים קיום ר"ל חכמים דפליגי אר"מ היכא דעדים מרעי לשטר' לא חשיבי עדים אבל מ"מ החזקה נשאר במקומו שמלוה גופי' דייק ומהימני במגו במקום חזקה לרבנן והא דכתבו התוס' ועוד דבשני עדים לא אמרי' מגו היינו לפי המסקנ' דצריך לקיימו י"ל ברישא אי בעי שתקי אבל למ"ד דאין צריך לקיימו צריכין אנו לתירוצים אחרים שבתוס' ותדע דהאי תירוצא מגו בשני עדים לא אמרי' תירץ ר"י על קושית התוס' ד"ה ואם כתב ידן ודו"ק

שאלה מא

מעשה באשה שיצאת חוץ לדתה שזיכה לה בעלה גט על ידי שליח ואחר זמן חזרה לדתה ושהתה זמן זמני טובה בדתה ואח"כ הביא השליח הגט לידה וקיבלה פה קהלתינו הגט והנני מסתפק ושואל אם צריכה להמתין צ' יום אחר נתינה כדעת רמ"א שכתב שראוי להחמיר למנות מיום הנתינה או דילמא דהתם מיירי גבי אשה ע"י שליח להולכה ולא נתגרשה עד שבא הגט לידה אבל בנדון דידן שמשעה שנכתב ונמסר לשליח נתגרשה מיד כמשמעות הפוסקים דבין להטעם שהבעל לא יעבור על תקנת ר"ג ובין להטעם דיש לחוש שמא ימות הבעל בלא בנים ותתייבם אשתו ובאמת היא צרת סוטה ואינה עולה ליבום ולכך נהגו לזכות לה הגט משמע דנתגרשה כשמזכה לשליח מיד וא"כ כשכתב רמ"א בסי' ק"כ אע"פ שחזרה אינה צריכה גט אחר מכח הטעמים הנ"ל דמגורשת אפילו לא הגיע הגט לידה רק על צד היותר טוב טרח ויגע השליח להביא גט לידה א"כ אינה צריכה למנות צ' יום רק מיום הכתיבה אליבא דכ"ע ואינו דומה לאם יצא קול פסול על הגט ונתן לה גט אחר מפני הלעז דכתב רמ"א להחמיר למנות מזמן הגט השני אף שהיא מגורשת בגט ראשון התם י"ל שלא יאמרו קמו רבנן בגיטא קמא דלא הוי גט אבל הכא הכל יודעים שכבר זיכה לה ע"י שליח כי ע"י זה הותר בעלה ליקח אשה אחרת והשליח הביא גט לידה לרווחא דמילתא א"כ מותרת לינשא מיד וליכא למימר דילמא בעיר הזאת אשר ניתן לה הגט ע"י שליח לא ידיע אי כבר זיכה לה הבעל גט זה לשליח זה אינו דהא עידי מסירה מפקי ליה לקלא וזה נזכר בכמה מקומות בטור א"ה וחבריה חברא אית ליה. א"ד דהא כתב הרב ב"י דהכא לא מהני הכרזה דאיכא דשמע בהא ולא ישמע בהא א"כ ה"נ יש חשש זה בכן יורינו מ"ז הדרך אשר נלך בה אם ראוי להקל במילי דרבנן ולסמוך אגדולי בעלי הוראה שהסכימו דהילכתא כשמואל דמונין משעת כתיבה ועל תשובתו דמר אני מצפה. דבר זה שאלתי לחכמים ה"ה מחותני הגאון מהו' צבי אב"ד דק"ק אמשטרדם ותשובתו נדפסה בספרו סי' צ"ו וגם שאלתי להגאון הגדול מהו"ר גבריאל נר"ו וזאת היה תשובתו

שאלה מב

זה התשובה מהרב הגאון המפורסם מוה' גבריאל אבד"ק נ"ש והמדינה

אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני לאהו' א"ב ומחותני הרב הגדול מעוז ומגדול המופלא ומופלג שוד על עז מבליג כמהר"ר מאיר נר"ו יאיר לרוב גודל טרדות עצומות אלומות המוטלים עלי ואיני מופנה מצידי צדדים עלי היו כלנה מבלתי אפשר היה לעיין בדברי רום מעלתו ושאלתי מיום בא השאלה עם ה"ה המוכיח עם הקצין המרומם הר"מ מהרר"פ יצ"ו לא נחתי אם מטרדות הקהילה והמדינה. ועתה באתי על שבעתה לעיין בדברי רום מעלתו אשר כתב אלי כי תורה היא וללמוד לפסק הלכה. בעסק האשה שמחמת שהמירה דתה ונזדכה לה גט ועתה חזרה לדתה וניתן לה הגט אשר נזדכה לה אם צריכה להמתין תשעים יום מיום ביאת הגט לידה או לאו זה תוכן שאלתו ונ"ל

והנה לחוור הדברים כשמלה בגוף דין הלז' בענין אשה שזכה הבעל לה גט עפ"י תשובות פסקי מהרא"י כמבואר בש"ע סי' א' וכשחזרה אחר זמן טרם בא הגט לידה ואח"ז זמן מה הגיע הגט לידה אם צריכא מחדש צ' יום לדעת רמ"א שכתב שראוי להחמיר למנות מיום הנתינה דשמא בנ"ד מודה הרמ"א מאחר שזיכה לה הבעל הגט ונתגרשה בו מיד דהרי הטעם שלא יעבור על חרם ר"ג א"כ ע"כ צ"ל שאינו עובר מיום שמזכה לה הגט וכן במקום דלא נתפשט חרם ר"ג יש לחוש שמא ימות הבעל בלא בנים ותתייבם אשתו ותהא צרת סוטה שאינה עולה לייבום וא"כ ע"כ חשבינן לה בגירושין מיום שזיכה לה הבעל הגט דאל"כ מה מהני לה הזיכוי אם מפני חשש חרם או חששא דצרת סוטה. והנה מעלתו הרבה להביא ראיות דמיום שזיכה לה הבעל הגט נתגרשה מיד מדברי רמ"א סי' ק"מ שאע"פ שחזרה אח"ז א"צ גט אחר. ולכאורה לא היה צריך לאותה ראיה. ואם נתכוין לזה דודאי י"ל דהא דמתגרשת משעה שזיכה לה את הגט ע"כ הוא מטעם דסבירא להו להני פוסקים דזכות הוא לה שתהא מגורשת מטעם שכתב בפסקים וכתבי' סי' רנ"ו דודאי מזנה בין הגוים מוטב שתדון כפנוי' ולא תהא נדון כא"א. ואף גם שהי' מקום לפקפק ע"ז כמבואר סוף נדרים דאי' שם בש"ס דפ"א ומים גנובי' יומתקו ופירש"י דניחא לה שתהי' תחת בעלה כדי לבא עליו בזנות ובאיסור א"א ומפרש מטעם שחז"ל בסנהדרין מיום שחרב ב"ה ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה וכן מפורש בש"ס סוטה דקאמר שם דאף דגבי נדה נאמן בעל. בסוטה חששו מטעם שאין לה היתר ויצרה תוקפה