פנים מאירות חלק א עא

כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל גוי מחזי כמלאכה שהגוי עושה בהם בשבת כשלוחו של ישראל. ויש להביא ראי' מהא דכתב הטור והש"ע גבי יהודי הקונה מכס ומשכיר להעכו"ם לקבל לו מכס בשבת מותר אם הוא בקבלנות דהיינו שא"ל לכשתגבה ק' דינרין אתן לך כך וכך. וכן יכול להשכיר המכס לכל שבתות והגוי יקח הריוח של שבתות לעצמו וכן הישראל הממונה על מטבע של מלך דינו כדין הממונה על המכס אע"פ שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע. ואע"ג דהתם קובע לו מלאכתו בשבת מכל מקום שרי משום הפסד ושרינן אעפ"י שהוא בפרהסיא וכן יהודי ששכר המלח מותר לו להשכיר פועלים בקבלנות שאם יעשה כך וכך מלח יתן לו כך וכך רש"ל סי' ק'. מ"מ כד דייקת שפיר לאו פיסקא דסמכי נינהו דהא במוכס גופי' לא התיר אלא מטעם פסידא. ויליף לה במרדכי מדשרי חכמים ליתן כיסו לנכרי משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה אבל מציאה לא. וכן אפי' מציאה הבא לידו עלה בתיקו בש"ס וא"כ במכס ובמטבע דאם לא יטול בשבת יפסיד מקרן אפשר דאיכא לדמוי' להתם אבל אם לא יטול בשבת לא יפסיד מהקרן אלא שיפסיד מריוח הוי כמציאה ואסור דכל מה דהתירו חכמים משום הפסד לענין ח"ה מניעת הריוח לא הוי בכלל הפסד וא"כ ה"נ דכותי' אם לא יפסיד מהקרן אין לו להתיר להשכיר פועלים אפי' בקבלנות דהיינו ממאה חתיכות ברזל שאינו מזוקק יתן להם כך וכך יש לאסור ואפי' אם יפסיד מהקרן אין לדמות להתיר שבות אלא מה שהתירו חכמים בפירוש משום דקים להו דאין מעמיד עצמו על ממונו משום שהוא מזומן עכשיו לפניו משא"כ הכא שאין הממון בעין לפניו אלא אם לא יעשה יפסיד לא התירו חכמים דודאי כיון שאין הממון בעין לפניו אלא שע"י ביטולו יבא להפסיד אדם נזהר מזה ואין לנו בזה אלא מה שאמרו חכמים ואף שבשכירות כלים שאף הישראל מרויח מותר בד' וה' להשכיר היינו משום דכיון דישראל משכירו בהבלעה בין יעשה בין לא יעשה יתן לו כך וכך ואין הישראל מקפיד אם לא יעשה בשבת אבל בנדון דידן שאף שמשכיר לגוי בקבלנות כשתעשה לי מאה חתיכות של ברזל אתן לך כך וכך מ"מ אם ישב הגוי בטל יום א' יקפיד הישראל שע"י זה יפחות לו הברזל כשיגיע השנה שיצא הישראל משכירות זו נמצא הוי כשלוחו של ישראל ובמכס ובהכאת מטבע כבר כתב המג"א הטעם משום דאין שייך כאן שכר שבת דאין העכו"ם נותן לו שכירות רק שקנה ממנו המכס וה"ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו"ם נוטל כל הרויח וגבי מטבע נמי הכל הוא של המלך ואינו מוכר לו אלא הורמנא בעלמא שיש להם מהמלך עכ"ל. הרי להדי' דהתם מיירי שמשכיר לגוי חלק הרויח במכס שיש לו רשות להכאת המטבע אפי' בשבת והגוי שוכר פועלים דכל הריוח מגיע לגוי ואין נותן לישראל אלא דבר קצוב ולא מחזי כשלוחו דישראל דאדעתא דנפשי' עביד. וכן משמע מדברי הב"י בס"ס רמ"ה שהביא הג"א ספ"ק דע"ז ישראל וגוי שקיבלו מטבע מן המלך כו' אם ישראל פקח ישכיר את הגוי שיעשה חלקו בשבת. וכתב הב"י ואין דעתו לומר שישכיר את הגוי כשכיר יום כדי שיעשה חלק הישראל ריוח לישראל דהא ודאי פשיטא דאסור כיון שאין משכירו אלא לשבת שליחותיה קעביד אלא הכי קאמר ישכיר לגוי חלק שיש לישראל בבית המטבע בשבת כך וכך ויטול הגוי כל הריוח השבת דהשתא לאו שליחותיה קעביד דבדידיה קטרח ואעפ"י שכתב הרא"ש דלא שרי להשכיר שדה או מרחץ אלא ע"י הבלעת שאר ימים אבל אם הי' משכיר ליום אסור ליקח שכר שבת איכא למימר הכא שרי משום פסידא כמ"ש המרדכי לענין מכס עכ"ל. הרי לפניך דאפי' במקום פסידא לא התירו אלא במקום שנוכל לומר בדידי' קטרח ולאו משליחותי' דישראל קעביד אבל בכה"ג שהישראל מקפיד אם ישב בטל אז אסור מדינ' דזה ודאי שליחותי' קעביד ותשובה רש"ל לא הי' לפני לעיין בו וע"כ צריכין אנו לומר הא דהתיר רש"ל ביהודי ששכר מלח להשכיר פועלים בקבלנות שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך מיירי נמי שאין עושין יומם ולילה ואין הישראל מקפיד אם ישב הפועל בטל ביום השבת אבל היכא שישראל מקפיד אם ישבו הפועלים בטלים משום שכשיגיע זמנו לצאת יפחות לו מן המלח במה שאינם עושים בשבת א"כ שליחותי' דישראל קעבדי

וכן אין להתיר במה שישכור פועלים לשנה שיעשו כל מה שיצטרכו בקוזניצי' דזה פשיטא דאיסור גמור הוא כמ"ש האחרונים בסי' רמ"ג גבי מרחץ והשיבו על הב"ח. ומזה יצא לנו חידוש דין היכא שישראל בא סמוך לשבת ורוצה ליסע מיד במוצאי שבת אסור ליתן לכובסת עכו"ם שתכבס חלוקו להביא לו מיד אחר שבת כיון דאי אפשר לה לעשות מלאכה זו אלא בשבת שליחות דישראל קעביד אפי' קצץ אסור דאף ב"ה לא התיר עורות לעבדן אלא שאין הישראל מרויח במה שהגוי עושה בשבת כיון שהי' יכול לעשות אחר זה דהיינו אחר שבת ובדידיה קטרת. אבל בנד"ד זה ישראל נחוץ לדרכו אחר שבת מיד ואי אפשר לעשות ולכבס אלא בשבת נמצא שליחותי' קעביד ואסור ואחר כתבי זאת מצאתי להדיא במ"ד באו"ח סי' ש"ז ס"ק ג' כדברי ושמחתי ובנדון שלפנינו חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו היתר ברור אלא בענין זה לענין חפירת הקרקע כיון שלפעמים הפועלים בטלים יש היתר שישכור פועלים בקבלנות דהיינו מעשרה עגלות עפר אתן לכם כך וכך ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת שהי' יכול להשלים המלאכה זו בלילה ובדידי' קטרח אבל בהתכת העפר ששורפין וצורפין יום ולילה אש לא תכבה וא"כ אין היתר אלא א"כ שימכור לגוי קודם שבת כל החתיכות הגדולות של ברזל כך וכך והגוי יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידי' קטרח ואין כאן משום מראית עין דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר ורשות ביד הישראל ליקח אח"כ בפרעון חובו אותן חתיכות הקטנות שראוי' למכור בשוק וכן בהתוך זכוכיות בהו"ט ימכור קודם שבת כל מה שיש לו בהו"ט וגוי בדידי' קטרח וישראל יקבל בדמי המכר הזכוכיות שהגוי עושה דגוי בדידי' קטרח הנלפע"ד כתבתי

שאלה לט

אשר בקש מכ"ת ממני להודיע טעמו למה אנו אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ג' פעמים אלהי והי' סגי בפעם אחד לומר אלהי אברהם יצחק ויעקב ועוד למה אנו אומרים גבי יעקב ואלהי בוי"ו ולא גבי יצחק אמרתי להשיב לך טעמו של דבר ע"פ נגלה דהא מצינו דאמר דוד לבנו בדברי הימים סי' כ"ח פסוק ט' ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומות אלא מצד החקירה ע"פ תורתינו הקדושה שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו ולכך אמר דע את אלהי אביך מצד החקירה ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלהותו והוא הודיע אלהותו בעולם כי בימיו היו עובדים לעכו"ם ואם היינו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב הייתי יכול לומר שאברהם הי' חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם ולכך ולכך אנו אומרים אלהי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלהינו והוא חיזוק אמונתינו הקדושה ומה שאנו אומרים ואלהי בוי"ו אצל יעקב ע"פ סוד יש טעם גדול ואין לנו עסק בנסתרות כי אין אתנו יודע עד מה עיין בזוהר פ' וארא ואני לא כתבתי אלא ע"פ הנגלה כדי שתדע להשיב וכו'

שאלה מ

כתובות דף י"ח ע"ב תוס' ד"ה הרי אלו נאמנים וכתב מ"ו מהרש"א וז"ל ואין זה מובן דלקמן אדרבה פריך אהא דקאמר אינן נאמנים מעדות אחרונה ואמאי תרי ותרי נינהו והכא קושטא דמילתא דנאמנים בעדות אחרונה וכו' וי"ל דדבריהם דהכא הוא לפי המסקנא ופריך אמאי נאמנים לפסול השטר לגמרי נימא תרי ותרי נינהו ע"ש באורך. ולכאורה יש להקשות לפי פירושו דלמה לא פריך הכא תלמודא על דברי רמי בר חמא שרצה לומר דסיפא דאין נאמנים באנוסים מחמת ממון הא תרי ותרי נינהו והכא ליכא למימר כדמשנינן באמת אוקי תרי להדי תרי ולא מגבי' בי' דהא ע"כ באונסים מחמת ממון דשוי נפשי' רשיעי אין עדות אחרונה כלל נחשב לתרי והשטר כשר לגבות בו וא"כ באינך בבי קטנים ופסולים נמי מיירי שאין נאמנים לגמרי ואמאי הא תרי ותרי נינהו ועוד קשה להולמן סוגיות התוס' דלמה הוצרכו לפרש במתני' במאי דהוצרכו לפרש בברייתא אפי' דקתני רישא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דנאמנים ומ"ש רישא ומ"ש סיפא וע"כ צריכין אנו לחלק כתירוצם כיון שצריך קיום ואינהו גופייהו אמרי תוך כדי דיבור אנוסים היינו לכך מהימני א"כ ה"נ דכוותי' ועוד דאין זה אפי' ריח קשיא דצריכי התוס' לפרש זה דמייתי ראי' דאנן סהדי מדפריך לקמן והתם קאי אכתב ידם יוצא ממקום אחר ופשיטא שיש חלוק בין צריך קיום ובין אין צריך ואמאי הוצרכו התוס' לפרש זה דזיל קרי בי רב הוא

וגם יש לדקדק מאי קשיא להו דילמא לפי המסקנא אין אנו צריכים למגו אלא הטעם דאין חוזר ומגיד וברישא דהוי תוך כדי דיבור חוזר ומגיד ודברי הראשונים בטלים דכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי ודבריו הראשונים אינם כלום בשלמא לפי מאי דס"ד דרבא דרמי בר חמא אסיפא איתמר וע"כ כיון דאין נאמנים אלא משום דאין אדם משים נפשו רשע א"כ מ"ש ברישא דנאמנים לחזור ולומר אנוסים אלא ע"כ משום מגו אבל לפי המסקנא אין צריכין לומר הטעם הפה שאסר משום מגו אלא כפשוטו משום דיוכל לחזור בתוך כדי דיבור ודוחק לומר שהתוס' הקשו לפי מאי דסלקא דעתא ולא לפי האמת במתני'. ולכאורה אין זה קושיא דהתוס' אולי לשיטתם דכתבו דף י"ט ד"ה חזקה לרבנן דפליגי אמרי מגו במקום חזקה ש"מ דסברי אף לפי האמת מוכרחים אנו לומר לרבנן אמאי מהימני הא מלוה גופי' מידק דייק וקטנים כדרש"בל אלא ע"כ מכח מגו א"כ יפה הקשו אך מ"מ צריכין אנו ליישב דבריהם. ועוד קשיא לי דכתבו התוס' ד"ה אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהמני' במגו דאי בעי אמר פרוע וקשה מאי קשיא להו דלמא מתני' מיירי שהלוה טוען לא לויתי כי מזויף הוא ואי אמר פרוע הוא הוה מחייבי ליה ללוה דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי ונאמן על עצמו כק' עדים ולכך אמרי אנוסים וגם קטנים ופסולי עדות דאפי' כמלוה על פה לא