פנים מאירות חלק א ע

ירכי או ליתמי או לזרעי או שאמר בלשון אשכנז צו מייני קינדר דלית דין ולית דיינא שאין בנותיו בכלל ואפילו אם אמר נכסי לבת ואחרים ליוצאי חלצי' ומתה הבת בחייו והניחה זכרים ונקיבות אין הנקיבות בכלל ובזה לא פליגי הרא"ש והרשב"א כמו שכתבנו דנדון של הרא"ש הי' שהעביר נחלה מבתו לגמרי וגם נתן ליתמי אחותו וי"ל דמתנה רוצה ליתן ליתמי אחותו ואין כאן חזקת ממונא כלל דלאו מכח ירושת אחותו באו אבל בנדון דידן שזיכה לבתו ואחרים ליוצאי חלצי' דאין כאן העברת נחלה כלל דמותר ליתן מתנות מנכסיו קודם מותו ומסתמא נתן ליוצאי חלצי' מכח זכות בתו וניחא לה להוריש לבנים הזכרים ומעמידין ירושה דאורייתא במקומה ועוד דהא פסק בש"ע בחו"מ ס"ס ס"א דבכל דיני התנאי הולכי' אחר הכוונה ולא אחר לשון הכתוב וכאן אפילו לשון הכתוב נוכל לפרש דלבני' הזכרים קאמר ואפילו אם לא הי' לבת אלא בן אחר ונכתב בלשון רבים יוצאי חלצי' אפ"ה בן לחוד משמע ונתבטל דעת האומר דיוצאי חלצי' בלשון רבים לגבי ברא וברתא בודאי לשניהם נתכוון אומר אני דדבר זה בטל מעיקרא דהא אם אומר נכסיי לבניי והי' לו ברא וברתא ומצינו כמה כתובים דבנות בכלל בניי היכא דמוכח מילתא אפ"ה דחקינן לומר דאמר בלשון רבי' על בן אחד ק"ו בשאר לשונות יוצאי חלצי' דלא מצינו בשום מקרא דהבנות בכלל וגם נוכל לפרש על הדורות העתידים אמר בלשון רבים פשיטא שיש לפרש כן לאוקמי נחל' דאורייתא ותדע דהא אביי מייתי ראי' מדכתיב ובני דן חושים ואקשי ליה רבא דילמא שהיו מרובי' כחושים של קנה וע"כ צריכין אנו לומר דמדן גופי' לא יצאו מרובי' כחושים של קנה אלא מבני בניו ואפ"ה קרי לבנו בלשון רבים ע"ש העתיד וכן מוכרחים אנו לומר בדברי רב יוסף דמייתי ראי' מבני איתן עזרי' ולמה לא ניחא לי' במקרא מן התורה ובני פלוא אליאב אלא נראה ברור דהתם בתורה בתר בני פלוא אליאב קחשיב מיד ובני אליאב נמואל ודתן וכיון דחשיב שאר תולדות הבאים מבנו יחידו אורחא דמילתא לכתוב על בנו בלשון רבים כיון דרבים אתו מיני' כרבים דמי אבל האי קרא דבני איתן עזרי' בד"ה לא חשיב אחריו שום תולדה לעזרי' מוכח שפיר דאפילו לבן יחידי שאין לו זרע כלל קורין אותו בלשון בניי ומדברי כולם נלמד ק"ו ליוצאי חלצי' דאיכא לפרושי טפי על דורות הבאים מבן בתו או מבתו שעתידה להוליד בנים זכרים דפשיטא דאין לרבות בכלל זה בנות ואחר כתבי זאת מצאתי סבריות הנ"ל בהדיא בספ' ת"ח ושמחתי שהנחני ה' בדרך אמת

ועוד נימא בזה מילתא היכא דאמר כך וכך לבתי או ליוצאי חלצי' נראה דאם באנו לילך אחר לשון הכתוב במתנה האי או לחלק אתי דעד כאן לא פליגי ריש פ' או"ב אלא אם לחלק צריך קרא או לא אבל לד"ה היכא דכתיב או לחלק אתי וא"כ ה"נ נימא דשני מתנות היו וכוונה הנותן הי' אם לא תרצה הבת לקבל אז הוא נותן ליוצאי חלצי' ואל תתמה על זה שאדם לא ירצה לקבל מתנה גדולה כזו דהא אמרינן בפ' י"נ דף קל"ז ע"ב אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה א"א בהן קנה ור"י אמר לא קנה ופי' רשב"ם דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחי' ואין מזכין לאדם בעל כרחו אבל אי מטי שטר לידו ושתק קנה א"כ ה"נ נימא דנתכוון אם לא תרצה בתו לקבל מתנה הוא נותן ליוצאי חלצי' אבל אם תרצה היא לקבל מתנה שייכה לה לבד וכיון דקיבלה היא השטר מתנה וכתוב בו שיעבוד נכסיו מעכשיו א"כ זכתה הבת בכל המתנה ואם מתה חוזר הדין ליורשי דאורייתא ואין הבת בכלל עי' בסי' רמ"ח ואם לא כתב בי' מעכשיו הייתי אומר דיש עוד נפקות' לדעת האומרים דיוצאי חלצי משמע להנך דורות דקאי עכשיו א"כ היכא דמת אחד מיוצאי חלצי' בחיי הנותן אין יורשיו יורשים חלקו דומה לזה מה שכתב המרדכי בפ' מי שאחזו והביאו בש"ע בסי' רמ"ז וז"ל באחד שציוה ליתן כל נכסיו לבנו ע"מ שיתן לד' בנותיו כך וכך מעות ומתה אחת מן הבנות בחיי אביהם דמחלק המתה פטורין ליתן אף ליורשים דס"ל כת"ק דלה ולא ליורשיה משמע ואם תרצה לזכות ליורש המת צריך ע"כ אתה לפרש דיוצאי חלצי' משמע דורות הבאים א"כ הרי שלך לפניך דאפילו אם אמר בלשון רבים יוצאי חלצי ולא היו לו אלא ברא וברתא אין הבת בכלל די"ל על הדורות הבאים קאמר לשון רבי' וכל זה במתנה אבל לא בשח"ז הנהוגים בינינו כמבואר בש"ע בא"ה סי' ב' דהוי כחוב לענין זה. ואם כתוב לבתו וליוצאי חלצי' א"כ הדין כן דיש לפרש דנתן מחצה לבתו ומחצה ליוצאי חלצי' כמו גבי מחצה לאהרן ומחצה לבניו וה"ה הכא

והדרן למילתא קמייתא ונהדר דינא וניתי במ' הצד השוה לכל נפש באומר נכסי ליתמי או ליוצאי חלצי או שכתב לבתו ואחרי' ליוצאי חלצי' לא עלה על דעת הרא"ש לומר שבנותיו בכלל והרא"ש והרשב"ם לא פליגי בזה ועוד שחזרנו על כל המקראות ולא מצינו שבנותיו יהיו בכלל יוצאי חלצי' דאפילו ביוצאי ירכי לא היינו מודי' לדברי מהרא"י משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא אחזקה וק"ו ביוצאי חלצי אפילו אם אמר בלשון רבים והיה לו ברא וברתא אין הבת בכלל די"ל דעל העתידים לצאת מבנו קאמר לשון רבים ולדעתי הסותר דברים אלו כסותר דברי אלקים חיים וכל דיינא דלא דן כן לאו דיינא הוא ובטחתי מי שילין בעומק הלכה יודה על האמת העד לעצמו כי לא עמדו הראשונים בשיטה זו על נכון וק"ל. ובנדון אשר לפנינו לא היו עדים חתומים על צוואה זו רק ח"י ר' משה הנ"ל וכבר פסק רמ"א בח"מ ס"ס רנ"ז בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחר מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין עכ"ל וכיון שלא הי' קנין א"כ בלאו הכי טעמא נמי אין ממש בצואה זו וראוי להעמיד על דין תורה

ועתה נכתב בקיצור פסקי דינים העולים מתוך שקלי וטרי' דידן

א האומר נכסי לבניי אליבא דכ"ע לא נתכוון לסלוקי לברתא מעישור נכסין ויש לה עישור נכסין

ב האומר נכסי ליתמי או ליוצאי חלצי או ליוצאי ירכי או לזרעי או בל"א צו מייני קינדר אין הבנות בכלל אפי' בברא וברתא דחקינן לאוקמי' נחלה דאורייתא במקומו אבל אם אמר ליתמי בלשון רבים והיו לו ברא וברתא בזה י"ל דהבת בכלל ולא דמי לאינך לישני די"ל דקאמר לשון רבי' על דורות הבאים

ג ואם היו לו בנים ובני בנים מבן המת זה תלוי במחלוקת אם נפרש האבעי' בברא ובר ברא שמת אביו כבר א"כ אין בן הבן בכלל בניי ועוקרין נחלה דאורייתא אבל לפי' ראשון דרשב"ם י"ל דווקא בבני בנים מבניו החיים אמרינן דהולכין אחר לשון בני אדם דאין קורין לבר ברא ברא לאוקמי נחלה דאורייתא אבל לא בבן הבן מבנו המת דאזלינן בתר מקרא הכתוב בתורתינו דבני בנים נחשבים כבנים ומסתמא אומדן דעתו דלא עביד איסור' להעביר נחלה ולפ"ז אפי' אם הי' בת הבן שמת אמרינן שהיא בכלל בנים דמסתמא לא עביד איסורא להיות מעבורי אחסנתא ובתו מכח בנו קאתי

ד אם נותן לבתו ואחרים ליוצאי חלצי' אמרינן מסתמא אומדן דעתו דניחא לי' ליתן בתורת ירושה מכח בתו ואין בנותי' בכלל זה והרא"ש והרשב"א מודים לזה ומהרא"י יחיד לגבייהו ולית מאן דמשגח בי' לעקור נחלה דאורייתא

ה ואם אומר נכסי לבתי או ליוצאי חלצי' הוי שתי מתנות ואם כתב נכסי לבתי וליוצאי חלצי' נוטלת הבת מחצה ויוצאי חלצי' מחצה וצריך למכתב כשח"ז ואם תמות היא בחיי יהי' חוב זה ליוצאי חלצי'

שאלה לח

בבואי לק"ק שידלאפצי' נשאלתי ממחיקי אורנדי קוזניציש ששוכרי' מן השר שרשום בידם לחפור בהרי' ולמצוא העפר שעושים הברזל מעפר ושורפים וצורפים העפר באור יומם ולילה לא ישבתו וכן עושי זכוכיות איך יתנהגו בשבת דלכאורה נראה דאף דמקבלי קבלות בתוך התחום אינו אסור אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום אבל בנדון דידן מן הדין אסור דמקבלי קבלות אין ריוח לישראל במה שממהר לבנות לו בשבת כגון שהי' יכול לעשות בלתי שבתות בעשרה שבועות ועכשיו גומר בט' שבועות א"כ לא משתרשי לישראל בזה אבל הני דשורפין העפר יומם ולילה לעשות ברזל אי לא יעשה ביום השבת יפסיד הישראל והא דשרי הרמב"ם לענין שוכר לו גוי לשנה לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד שמותר לכתוב ולארוג בשבת התם מיירי נמי בענין זה שהי' יכול לגמור הספר והבגד אפי' אם לא הי' עושה בשבת ואינו מחויב לעשות לו כל המלאכות נמצא כיון דקצץ לו שכר גוי בדנפשי' קעביד וטרח אבל אם הי' בלתי אפשרי לגמור הספר והבגד בתוך השנה עד שיכתוב ויארוג בשבת בהא מודה הרמב"ם דאסור וכן מצאתי בהדיא שהבין המחבר מג"א דעת הרמב"ם ולפ"ז יש ליישב השגת הראב"ד שכתב שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשי לי' ואינו דומה לקבלנות עכ"ל ולפי מה שפירשתי אף הרמב"ם מיירי בענין זה אבל אם לא הי' בלתי אפשרי לגמור בשנה עד שיעשה בשבת איסור גמור הוא ולכאורה נראה דאיסור דאורייתא הוא דהא הביא הב"י בשם המכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא תעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך אבל אם מסר לו הישראל מע"ש מותר ובלבד שיהי' בביתו של גוי ואף שכתב הב"י שהוא אסמכתא בעלמא שאם הי' מן התורה לא היו חכמים מתירין אותו לעשותו אף בביתו של גוי נראה לי דאין מזה הוכחה דמיירי שמסר מע"ש להגוי והגוי יכול לעשות מלאכה זו בחול וכיון דקצץ לו דמים שרי אם הוא בביתו של גוי דליכא למיחש מפני הרואים אבל אם שוכר להגוי בקבלנות לעשות לשנה או לחודש ואם אינו עושה בשבת מפסיד הישראל א"כ אותה מלאכה משתרשי לי' ואסור אף לפי הבנת הראב"ד בדברי הרמב"ם לא התי' הרמב"ם בקוצץ אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום אבל אם מקפיד אם יבטל איזה יום אסור לכ"ע וכן כתב הט"ז בהדי' א"כ בנדון דידן אם הי' שוכר פועלים לשנה להתיך לו העפר לעשות ברזל אם הי' בטל יום א' הי' מקפיד א"כ אסור אליבא דכ"ע וכן הא דשרו ב"ה לתת עורות לעבדן עם חשיכה דגוי לנפשי' קעביד כיון דקצץ מיירי נמי בענין זה דאין הישראל מקפיד אם עושה בשבת ואין ריוח לישראל בזה וכן כתב הרא"ש בהדי' דשאני התם שאין ריוח לישראל ממה שגוי עושה בשבת אבל בשכירות כלים ידוע הוא ואפילו בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבתות לא יתן לו כל שכירותיו הילכך