פנים מאירות חלק א סט

קרי אינשי לבר ברא ברא אכתי שקיל ברא כולה ובר ברא לא שקיל מידי כיון דלאו יורש הוא ואיכא למימר לשון רבים דקאמר לאו משום בר ברא אלא משום ברא לחוד כמו ובני פלוא אליאב וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשיו ושקיל ברא כולה ואין סברא דהי' עוקר נחלה דאורייתא לכך נראה דפירוש אחרון עיקר עכ"ל

ואתה המעיין תראה עין בעין דלדעת הת"ח הנ"ל יש סתירה גדולה לדברי מהרא"י דאף אם נאמר דלשון יוצאי חלצי מצינו בתורה בפירוש שבנותיו בכלל מ"מ לא עדיפי מבני בנים דמצינו בפירוש בתורה שנקראו על שם בניו ואפ"ה לפי מאי דס"ד דאפילו קרי אינשי לבר ברא ברא לא הי' שקיל בר ברא החי מידי ושקיל ברא כולה משום דאוקי ממונא בחזקתה ק"ו כאן ביוצאי חלצי דאם נפרש על בניו הזכרים הלשון מתוקן וגם י"ל דאין הבנות בכלל יוצאי חלצי כדבעינן למימר לקמן דאוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא. איברא בעיקרא דדינא אין דעתי מסכמת עם הת"ח ואם אמנם שאין אני כדאי לחלוק עליו מ"מ יש לי עד המסייע הוא דעת הר"ן שהבאתי לעיל דשאני גבי בר ברא כיון דקרי אינשי לבר ברא ברא אמרינן דדעתו הי' על בר ברא משום דכל מה שבידינו לתקן הלשון עבדינן א"כ צד זה עדיף לפרש כן דמצינו באורייתא דבני בנים נקראו בנים וגם לשון בני אדם נמי כן משא"כ אם נפרש על בנו אין הלשון מתוקן כן דאין דרך בני אדם לקרות כן ולכך אמרינן די"ל במתנה בעי ליתן לנכדו והוא לא עביד איסור' דאין זה בכלל מעביר נחלה כדכתבינן משא"כ בברא וברתא דאף אם נפרש דכוונתו הי' על בתו אף דהלשון רבי' הי' מתוקן מ"מ לישנא דבניי אינו מתוקן כ"כ נגד הנקיבות כמו נגד הזכרים ואי לא הי' מצינו בתורה דקרי לברא בניי הייתי אומר דודאי דלבנותיו נתכוון דמוכח מתוך לשונו ואין זה הכחשת לשונו כמו דמצינו בקראי טובי היכא דמוכחא מילתא גם נקיבות בכלל אבל כיון דמצינו באורייתא דקרי לברא בניי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשים ובזה אזדא לי' קושית הת"ח ואדרבא דלשון ראשון נראה עיקר ולכך לא מבעי' לי' אלא בברא ובר ברא ולא בבן הבן החי נגד בנים הרבה דהתם פשיטא לי' כיון דאין צריך לתיקון הלשון מהי תיתי לומר שנתכוון לעקור נחלה דאורייתא ולא מבעי' לי' אלא בברא ובר ברא כיון דצריך לתיקון הלשון נראה מתוכו שנתכוון לבן הבן ליתן במתנה במקצת נכסיו אבל לפי' השני בבר ברא מבן שמת א"כ אף דלא קרי לבר ברא ברא מ"מ כיון דמצינו בתורה דבני בנים נקראו בני' דחקינן ומוקמינן אנפשין דמסתמא לא עביד איסור' להעביר נחלה וגם תיקון הלשון מסייע לן לומר דמסתמא נתכוין על בן הבן שמת שלא להעביר נחלה ואינו דומה כלל לנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם לומר דמסתמא כוונתו הי' לפי לשון בני אדם ולא ללשון תורה אבל הכא אמרינן מסתמא לא עביד איסור' להיות מעבורי אחסנתי ועוד לפי' שני קשה למה מבעי' לי' בברא ובר ברא אפילו בבן הבן נגד בנים הרבה הוה ליה למבעי' וצריכין אנו לכנוס לדחוקי' אבל לפי' ראשון רווחא שמעתא ממילא וגם לא יצאנו מהכלל שבכל מקום לשון ראשון עיקר

והדרן דעתן עלן למילתא קמייתא לנדון דמהרא"י דאף אם נימא שזה הוא מוכרח מן הכתוב שיוצאי חלצי זכרים ונקיבות בכלל כמו דכתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה אף אנן נימא מטעונך דהא דינה בכלל לישנא דבנים היתה דאמר לבן ליעקב הבנות בנותי והבנים בני ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן ופי' התרגום יונתן וז"ל בנתא דנסיבות לנשיין ברתיי אינון ובניא דילידן כבני חשיבין וא"כ דינה בכלל בנים היתה וכן יש כתובים רבי' דלפעמים היכא דמוכחי קראי אמרינן דבנות בכלל בנים וע"כ היכא דאמר בני והי' לו ברא וברתא דאמאי לא אמרינן דמוכח מלשונו דלברתא נתכוון ליתן במתנה אף דנימא דהלשון בניי אינו מתוקן נגד בנות מ"מ הא נמי אינו מתוקן נגד בנו דאמאי אמר לשון רבי' ואם דמצינו בתורה כן הא לגבי בנות נמי מצינו בתורה כן דנכללו לפעמים בלשון בנים אלא ע"כ משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא א"כ ה"נ גבי יוצאי חלצי דאפשר לפרש דלזכרים קאמר ואפשר לומר דגם הנקיבות בכלל אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא

וכן מוכרחים אנו לומר בדעת הרמב"ם דהא לפי דברי הרמב"ם אם אמר בחייו נכסי לבניי נותנים לנקיבות דבר הראוי להם משום דהם מעידים על עצמם דבלשון בני נתכוון מסתמא ליתן דבר הראוי לבנותיו ובשעת מיתה נוטלים הכל הזכרים ואין לבנות חלק ואמאי נימא נמי כיון דיש בו דבר הראוי לנקיבות יתנו להם אלא ע"כ במקום ירושה דאורייתא לא אמרינן בשום צד אומדנא לעקור נחלה דאורייתא וזה קושיא גדולה שאין עליה להשיב ואי אפשר להציל למהרא"י אם לא דנאמר ביוצאי חלצי אין כאן ספק כלל דהוי כאלו אמר בפירוש נכסי לבני ולבנותי ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר דמה שמביא ראיה מיוצאי ירך יעקב אין ענינו כלל ליוצאי חלצי והם מילות שונות כרחוק מזרח ממערב דירך הוא לשון נקי כמו שים ידך תחת ירכי דקאי על הברית הקודש מקום יציאת הזרע שייך לומר בין על הזכרים ובין על הנקיבות אבל יוצאי חלצי יותר נראה דקאי על הזכרים דווקא דחלצי הוא לשון זירוז וחוזק ותוקפו של אדם הם בנים הזכרים וביעקב כתיב ומלכים מחלציך יצאו ואמרינן במדרש רבנן אמרי אפשר אבנר אדם צדיק חולק על מלכות בית דוד אלא מדרש דרש והמליך את איש בושת הה"ד ומלכים מחלציך יצאו ולפ"ז אם נוכל לפרש מבן הבת א"כ אמאי הי' חולק נהי דשאול נמשח ע"פ הדיבור מ"מ דילמא יצא עוד מלך מבני בתו של בנימין אלא ע"כ פשוט שיוצאי חלציך קאי על בנים הזכרים ואם יאמר האומר דמצינו בלשון יוצאי חלצי שהתפלל משה על ר"א שדרש פרה בת שתים שיהי' מיוצאי חלצי ור"א לאו מבני בניו הי' כי כן מצאו בספרי המחברים חדא ועוד קאמינא חדא לאו מר בר רב אשי חתום עלה ועוד דלענין בעלי תורה מצינו חשיבות לאבות אפילו מבני בתו כדכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים אף שמיהודה אתו מחוקקים מיחס הכתוב בני בתו על שם מכיר ועוד דעכ"פ דזה מוכח די"ל דלבנו לבד נתכוון ואף אם נימא דגם הבת בכלל מ"מ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא וזה ראיה שאין עלי' תשובה וגדולה מזו כתב הסמ"ע ס"ק דאין לעקור נחלה דאורי' אף שאנו יודעים בבירור שנתכוון ליתן לבתו עד שיתן בפירוש לאחרים בלשון מתנה א"כ ק"ו כאן ביוצאי חלצי דאין כאן הוכחה שנתכוון ליתן לבנותיו שאין לעקור נחלה דאורייתא מבניו. אם אמנם שאין דעתי מסכמת עם הסמ"ע בזה כאשר נבאר לקמן אי"ה מ"מ כתבינ' דדעת מהרא"י איפרוכי מיפרך מכל צד השוה ואי אפשר להציל למהרא"י אם לא שנאמר דמודה באם אומר ליוצאי חלצי דמוקמינן נכסים בחזקת יורשי דאורייתא ונדון דמהרא"י הי' בנותן מתנה ליוצאי חלצי בתו דלא אמרינן התם אוקי נכסי אחזקי' מ"מ כבר כתבנו שגם הרא"ש והרשב"א חולקים עליו והרב רמ"א לא יצא ידי חובתו עיין בזה

ועתה אשובה ידי לברר דברי הסמ"ע מה שכתב בסי' א' בברי ששלח ממ"ה ואמר יתנו אלו לבניי כו' והיו ראוי' לזכרים ולנקיבות יטלו הזכרים וכתב הסמ"ע וז"ל ודווקא בזה דאמר יתנו לבניי וס"ל הכי משום דלשון בני משמע טפי לזכרים מלנקיבות משא"כ בסמוך ששלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנו לשניהן יחד וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בסי' א' בששלח ואמר שיתנו לבני ביתו ובס"ב בשלח ואמר יתנו לבניי ויש בו דבר הראוי לשניהן כתב בשם הרמב"ם שיתנו לבניו ולא כתב דפליגי אהדדי עכ"ל וכן ראיתי שהב"ח מפרש כן ודחו דברי הב"י ואני אומר דהרב הב"י דיקדק דבריו מדנקט הרמ"ה לשון רבים אם יש בו דברים הראוים ולא נקט כלישנא דהרמב"ם אם יש בו דבר הראוי לזכרים ולנקיבות אלא ש"מ דקאי על שני דברים שאחד מהם ראוי לזכרים ואחד מהם ראוי לנקיבות ולכך כתב דהרמ"ה לא אתי לאשמועינן מידי אלא משום סיפא דבעי למימר והני מילי דלית לי' איתת' וכבר כתבתי לדעת הרא"ש דבחיים אפילו אם היו ראוים לשניהם בנותיו בכלל משום דרוצה בכבוד בנותיו כדי שיהיו להם קופצים. וצריכין אנו למודעי בהאי דינא דברא וברתא כתב הר"ן ז"ל וז"ל וכתבו המפרשים דהאי דינא בין בבריא בין בש"מ איתי' ואע"ג דבשכיב מרע לא הוי צריך למימר מידי אורחא דמילתא דאמרי אינשי הכי עכ"ל והורה לן בזה דאף דידוע דלא נתן שום מתנה ודייתיקי דליכא למימר כדכתבו התוס' דלבטל מתנה ודייתיקי אתי מ"מ לא הוי בת בכלל דאורחא דמילתא לומר כן אף שאינו צריך לזה ובעיקר הדין לא נראה כן מדעת הרשב"ם דמפרש בשעת מיתה אמר כן אבל בבריא סבר כדעת הירושלמי ואפילו נגד הרבה בנים בנות בכלל וכש"כ נגד בן אחד ואמר בלשון בניי. ומיהו לדעת הרמב"ם דסבר היכא דאמר נכסי לבניי והיה בהם דבר הראוי לזכרים ולנקיבות נוטלים הזכרים לבד א"כ י"ל האי דינא דברא וברתא בין בבריא בין בש"מ ומיירי בנכסים הראוי לשניהם לכך אין הבנות בכלל ולא מיירי כאן מאם הי' בהם דבר הראוי לזה יותר מזה אבל בדבר הראוי יש לחלק בין בריא לש"מ דבבריא יתנו לבנות ובש"מ אפילו דבר הראוי לבנות יתנו לבנים משום חזקת ירושה דאורייתא

ועוד כתב הסמ"ע ס"ק ג' הא דפסק בש"ע מי שהיו לו בנים מאשה אחת ונשא אשה אחרת והתנה עם בניו הראשונים שבניו מן השני' יטלו חלק בירושה כמו הם ולא הי' לו מן השני' רק בנות אין לבת במקום בנים כלום וכתב הסמ"ע אע"ג דודאי כוונתו שגם בנותיו יטלו חלק דאל"כ למה ליה להתנות פשיטא כו' מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתן בפירוש לאחרים בלשון מתנה עכ"ל נראה דלא דק בטעם זה דלא מבעי' לגירסת הש"ס לסלוקי לברתא מעישור קאתי וקשה לפי סברתו מנ"ל ללמוד דלסלוקי קמכוון נימא מכח קושיא זו דלמה לו לצוות ש"מ דרוצה ליתן לה במתנה ואפ"ה לא זכתה הבת משום דאין עוקרין נחלה דאורייתא ומנ"ל לומר דלמעוטי מעישור קמכוון ולפי' התוס' דדחקו דאמר כן לבטל דייתיקי ומתנה וכן לפי' הר"ן דדרך בני אדם לצות ליתן לבנו אף שאינו צריך לזה משמע אי לאו הני טעמא אמרינן דמסתמא כיון ליתן לבת היתה הבת בכלל בניי וא"כ איך קאמר הסמ"ע דאף דברור לנו שהי' מתכוון על הבנות כו' דזה אינו דאם היינו יודעים בבירור כוונתו אף שלא נתן בפירוש היתה בתו בכלל ועיקר טעמא כמו שכתב הלבוש דהא דהתנה עם בניו הראשונים משום שלא להרגיל קטט אבל לעולם לא הי' כוונתו על בנותיו נשמע מזה בטעמא כל דהו תלינן כדי להעמיד הממון בחזקת יורשי דאורייתא. וא"כ מי שציוה ליתן ליוצאי חלצי או ליוצאי