פנים מאירות חלק א סח

הראשון דקאמר הרא"ש אבל כד דייקת שפיר בטעם השני שנתן הרא"ש אינו חולק עליו דעד כאן לא פסק התם הרא"ש אלא בההוא נדון שבא לפניו שהיה להנותן בת והיא יורשת דאורייתא והעביר נחלה ממנה כמו שכתב בלשונו שזה הנותן העביר נחלתו מבתו ועוד מתנה הוא נותן ליתמי אחותו ולא שייך בי' העברת נחלה ולכך פסק דשניהם בכלל משא"כ בדינו דהרשב"א דלא העביר נחלה מעולם דנראה דהני ג' אחיות היו יורשות דאורייתא והרשב"א טעמא קאמר שהרי גילה דעתו שרוצה לחלוק ע"פ הדין מודה הרא"ש דדחקינן לאוקמי נחלה דאורייתא אדינא ועוד מק"ו מייתי לי' מדינא דברא וברתא דהשתא לטעם השני של הרא"ש בנות בכלל ולישנא דבנים ומתוקן הלשון טפי משנידחוק לומר דקרי לבן יחידי בניי בלשון רבים אפ"ה מוקמינן ירושה דאורייתא אדינא ק"ו בלישנא דיתמי היו לו בנים ובנות דאין צריך לדחוק כלל בלישנא ומוקמינן ירושה דאורייתא אדינא ואפשר דהרשב"א מודה לדינא דהרא"ש דהתם לא שייך הני טעמא דהא העביר נחלה מבתו וגם י"ל מתנה קא יהיב ליתמי אחותו ולכך פסק הרב הב"י כהרא"ש ולא כהרשב"א רבו דהרא"ש משום די"ל דאינם חולקים כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אך בהעתק' דברי הרא"ש בש"ע נתן מקום לטעות שכתב בסי' רמ"ז סעיף ד' וז"ל מי שמחלק נכסיו בשעת מיתה וכתב והשאר יחלוקו ב' אחיותי ויתמי אחותי כו' דמהאי לישנא משמע אף שאין לו יורשים אחרים אלא אלו האחיות וזה אינו דהרא"ש לא קאמר אלא במי שמעביר נחלה מבתו יורשת דאורייתא ומחלק נכסיו וי"ל דנותן מתנה ליתמי אחותו ולכך זכרים ונקיבות בכלל אבל אם היו ג' אחיות יורשות דאורייתא וחילק נכסיו דאיכא אומדנא שרוצה לחלק ע"פ הדין אין הבנות בכלל יתמי ובזה הרא"ש והרשב"א אינם מחולקים ופשיטא היכא דאמר ליתמי עצמו דאין הבנות בכלל דמוקמינן נחלה דאורייתא אדינא וכן אפילו אם אמר אני נותן לבתי ואחרים ליתמה אמרינן דמסתמא ניחא לי' במאי דניחא לבתו להנחיל ירושה דאורייתא לבנים הזכרים. ולפ"ז יש להפליא הפלא ופלא על רמ"א שכתב וז"ל מיהו אם אמר ליתמי הבנות בכלל כן נ"ל מתשובת הרא"ש וה"ה אם אמר ליוצאי חלצי עכ"ל ואני אומר שלא יצאו דברים אלו מפי הרא"ש להמעיין בגוף התשובה אכן ביוצאי חלצי שפסק כאן ובסי' רפ"א שדבריו לוקחי' ממהרא"י נראה דדברי מהרא"י גופי' צריכין עיון וזה לשונו סי' כ"ז שטר ירושה שכתוב בו לבתי וליוצאי חלצי' ולא כתוב בו ליורשי יוצאי חלצית אם מתה בחיי אביה ואח"כ מת האב יוצאי חלצים זכרים ונקיבות יורשים בשוה וכן כתב האשר"י בתשובה כלל פ"ה סי' ג' היכא דמצוה מחמת מיתה יתמי פלוני יטלו חלק דהכל קרוי' יתמי וזכרים ונקיבות נוטלות בשוה וקרא כתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה ומהר"י מולין ז"ל הודה לדברי עכ"ל והנה מה שרצה לסייע מדברי הרא"ש נראה דאין הנדון דומה לראי' כדכתיבנא דהתם בדינו דהרא"ש מיירי שהעביר נחלה מבתו וע"כ ליכא למימר שוב דלא ניחא לי' בהעברת נחלה וגם י"ל דמתנה בעלמא נתן ליתמי אחותו ושניהם בכלל ולא באים כלל מזכות אחותו אבל בכותב שח"ז לבתו אין זה בכלל מעביר נחלה מבניו כיון דמשייר לבניו ותדע דאין זה בכלל מעביר נחלה דהא פסק בש"ע סי' רפ"ב דמדת חסידות שלא להעד בצואה שמעבירין בה ירושה כו' ולא מצינו שפסק שמדת חסידות שלא להעיד על מתנת ש"מ אלא ע"כ הא דאמרינן בש"ס ולא תהי' בעבורי אחסנתא וכו' וק"ו מברא לברתא היינו אם מעביר נחלה מבנו לגמרי אבל אם נותן מקצת מנכסיו לאחרים אין זה בכלל מעביר נחלה ותדע דבגמ' אמרינן דאפילו להקדיש כולה נכסים אסור להעביר נחלה ובמקצת נכסיו ליתן מתנה להקדישות מצינו וראינו שעשו כן חסידי עליון אלא ודאי דאין זה בכלל מעביר נחלה ולפ"ז מסתמא ניחא לי' ליתן בדין תורתינו וניחא לי' במאי דניחא לבתו דלא למעקר נחלה דאורייתא מבתו. ועוד נראה דמעיקרא דדינא פירכא דמגופא דשמעתין נראה דלא כדבריו דהא ע"כ לא מבעי' לן באומר נכסי לבניי והוי ליה ברא ובר ברא כו' דווקא לחד ברא כיון דאין הלשון מתוקן כ"כ לומר על חד ברא לשון רבים ושפיר מבעי' לן אי קרי אינשי לבר ברא אמרינן מסתמא לתקן הלשון דלבן בנו מתכוון אבל אי היו לו הרבה בנים ובן בנו לא מבעי' לן אי בן בנו בכלל דמסתמא אומדן דעתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולבניו נתכוון ונימא השתא ק"ו דהא אם אין לו בנים ויש לו בנות ובני בנים ואמר נכסי לבניי הסכימו הפוסקים משום בני בנים קאמר שהם ראוים ליורשו ואפ"ה אם אמר נכסי לבניי והיו לו בנים הרבה ובן הבן אין בן הבן בכלל אפילו לפי מאי דס"ד דקרי אינשי לבר ברא ברא ובנות גריעי מבני בנים ואם אומר נכסי ליתמי או ליוצאי חלצי אף דנימא דראיתו של מהרא"י אמת דבנות בכלל האי לישנא נימא נמי דמסתמא לבניו נתכוון ולא לבנותיו כשם שממעטינן נכדיו אף לפי מאי דס"ד דקרי לנכדיו בכלל בניו והם עדיפי מבנות ק"ו דנימא אצל בנות כן וכן מצאתי בר"ן וז"ל מי קרי לבר ברא ברא דאע"ג דאמרן דקרי לחד ברא בלשון בניי מ"מ היכא דאפשר לתקן הלשון טפי עדיף נשמע מזה דדווקא היכא דצריכין לתקן הלשון אבל אם לא היינו צריכין לתקן הלשון לא היינו אומרים שנתכוון לבן בנו אף דקרי לי' הכי א"כ ביתמי נמי אין אנו צריכין לתקן הלשון אם נימא דלבניו הזכרים נתכוון אך איכא למידק בר"ן דלפי דבריו משמע דדווקא בבן ובן הבן הוא דקמבעי' לן אבל לא בבן הבן נגד הרבה בנים הא תינח אם נפרש האבעי' בבן בנו החי אבל אם נפרש בבן הבן שמת איך יעלה על דעתינו לומר אפילו אי לא קרי אינשי לבר ברא ברא לדחות לבן הבן מירושתו דאורייתא וכ"ת דהאמת כן דלא דחינן א"כ למה מבעי' לן בחד ברא ובר ברא ולא מבעי' לן אפילו בבנים הרבה נגד בני בנים וע"כ צריך לומר דסבר בעל האבעי' דנבעי מיני' חדא ונשמע מיני' תרתי וזה דוחק ויותר נראה לומר דהר"ן מפרש האיבעי' בבן הבן החי ויותר טוב לנו לומר אי קרי לבר ברא ברא דעל בן הבן נמי נתכוון כדי לתקן הלשון וליתן לבן בנו במתנה נתכוון ובזה ניחא לן במאי דקשיא לן דלעיל ילפינן לשון בני אדם מדכתיב ובני פלוא אליאב אף שרוב הכתובים לא דיברו כן וכן לשון בני אדם נמי אינו כן לרוב וגבי בר ברא לא אזלינן בתר לישני דכתיבי באורייתא והולכין אחר לשון בני אדם ומצינו דאפילו בני בתו חשיבי כבנים דאמר לבן ליעקב והבנים בני ואף דדחינן בפ' הבא על יבמתו דף ס"ב ע"ב דפריך אלא מעתה והצאן צאני ה"נ אלא דקנית ממני ה"נ דקנית מינאי אין זה אלא דחוי' בעלמא אבל לבתר דמסיק דיליף מהאי קרא דבני בנים חשיבי כבנים דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקי' וכתיב יהודא מחוקקי ולא משכחת להו דליתו מתרווייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו עי' פירש"י ולפ"ז גבי לבן נמי מפרשינן כפשוטה שקרי לבני בתו בניו כמו שקרא על בנותיו בנותי ובזה שגג רמ"א שכתב בש"ע סי' רמ"ז וז"ל ועוד דבן הבת לא חשיב כבן דזה אינו דאפילו בן הבת חשיב כבן וכתיבי קראי הכי אלא דהמרדכי כתב דמסתמא לא נתכוון אלא על הבת דלא קרי אינשי לבר ברא ברא אבל לענין פ"ו חשיב אפילו בן הבת כבנו וקראי כתיבי הכי וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתה למה ניזול כאן בתר לישני דבני אדם ולא בתר לישני דקרא וגבי ברא וברתא אזלינן בתר לישני דקרא ותו לא קפדינן אחר לישני דבני אדם ואף שאין הלשון מתוקן ואמאי לא נימא דניזול בתר לישנ' דקרא דלפעמים בנות בכלל בנים כמו גבי למען ירבו ימיכם וימי בניכם דבנות בכלל ברכה זו וכן ובנים לא היו להם בנדב ואביהו דגם בנות בכלל וכן וראה בנים לבניך שלום על ישראל דדרשינן שלום על דייני ישראל דלא אתו לאינצויי מחליצה ויבום ואף הבת בכלל וכן והיו בניכם יתומים אטו בן הוי יתום ולא בת וכן ועתה בנים שמעו לי יראת אלמדכם אטו זכרי' צריכי' ליראת ה' ולא נקיבה וכן גבי אלה בני צבעון ואיה וענה דמפרש ר"ת דענה נקיבה היתה וקרי לה בכלל בנים בב"ב דף קט"ו ע"ב ואם היינו מפרשים דבניו קאי על נקיבות הי' הלשון מתוקן אלא נראה ברור דבכל מקום מעמידין ירושה דאורייתא אחזקה ולכך גבי ברא וברתא מוקמינן ירושה דאורייתא אדינא אף דאין הלשון מתוקן ובברא ובר ברא נמי דחקינן לאוקמי ירושה דאורייתא אדינא והולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון הכתוב אבל אם קרי אנשי לבר ברא ברא הוי כאלו אמר בפירוש נכסי לבני ולבר ברי ואמרינן דלמתנה נתכוון ובברא וברתא נמי כן אי לא קרי אינשי לברא בניי בודאי הייתי מפרש דלשון בניי קאי על הבת דמצינו בתורה לפעמים מוכחי קראי דבנות נכללים בכלל בנים והוי כאלו אומר בפירוש ליתן מתנה לבתו אבל לבתר דפשיט דמצינו בתורה דלבן קרי בלשון בני ואף שמצינו לומר דלבנותיו נתכוון מ"מ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת יורשי דאורייתא וכל זה בבן הבן החי אבל בבן הבן שמת נראה דלא עקרינן נחלה דאורייתא ואפילו בברא ובר ברא מן בנו המת חולקין שניהם ולא שייך כאן לומר דהולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים דבשלמא גבי נדרים מסתמא אסר נפשו כפי לשונו הרגיל אבל כאן שעושה איסור ומעביר נחלה מבנו המת וכיון דמצינו בתורה דקרי לבן בנו אפי' מבתו בנו וא"כ מאי חזית דאזלת בתר האי קרא דבני פלוא אליאב אף שאין העולם קורין לבן יחידי בלשון בני ניזול בתר הני קראי דאורייתא דכתיבי דבני בנים כבנים אף דלא קרי אינשי הכי מ"מ מוקמינן ירושה דאורייתא אדינא ובפרט כי הכא דמסתמא לא עביד אינש איסורא להעביר נחלה ונראה לי דלהאי טעמא דאפילו בת הבן שמת בכלל בני כדי שלא לעקור נחלה דאורייתא

ואחר כתבי זאת מצאתי בספר תורת חיים וז"ל או דילמא לא קרי אינשי לברא בניי ולמותבה לברתא במתנה קאתי דברת' בכלל בניי היא מיהו אי קרי אינש לברא בניי שקיל ברא כולה ולא שקלה ברתא מידי אע"ג דאיכא למימר דמשום ברתא נקט לשון רבים דממונא בחזקת יורשים הוא וכיון דאיכא למימר דהוה קרי לברא לחודא בניי ואיכא למימר דבניי משום ברתא קאמר אוקי ממונא בחזקת יורשים ועוד דאין סברא לומר דעקר נחלה דאורייתא והשתא בעובדא דבסמוך דקאמר דהוי לי' ברא ובר ברא צריך לומר כפי' שני שפי' הרשב"ם דבר בר' שלאחר שמת הי' וא"כ קבעי שפיר מי קרי אינשי לבר ברא ברא ולפיכך אמר נכסי לבניי בלשון רבים ויחלוקו ביניהם או דילמא לא קרי אינשי לבר ברא ברא והאי דקאמר לבניי כדאמרינן לעיל ובני פלוא אליאב אבל אי קרי אינשי לבר ברא ברא פשיטא לן דיחלוקו כדין תורה דבן הבן יורש כבן כו' אבל לפי' ראשון שפי' הרשב"ם דבר ברא היינו בן של אותו הבן א"כ מאי קמבעי' ליה אי קרי אינשי לבר ברא ברא או לא דהא אי נמי