פנים מאירות חלק א סז

אינשי לבר ברא ברא משמע דלכ"ע אי קרי אינשי לבר ברא ברא היו חולקים הנכסים בשוה ואף די"ל דלא הי' כוונתו אלא על בנו דהא אסיק לעיל דקרי אינשי לברא בניי אפ"ה כיון דיש לפרש בלשון זה שכולל גם בן הבן חולקים שניהם בשוה ועוקרים ירושה דאורייתא לפי' הראשון דהרשב"ם א"כ בדין ברא וברתא נמי נימא הכי אפילו בשעת מיתה כיון דהלשון בניי כולל גם. על בנותיו א"כ אף שקורין לבן יחידי בני מ"מ נפרש דלשניהם נתכוון כיון דבניי סובל לפרושי גם על בנותיו הא ניחא אם נפרש כפי' שני של רשב"ם דמיירי בבר ברא מבן שמת כבר ניחא לחלק דהכי הי' ניחא לן לומר דלשניהם נתכוון שלא לעקור נחלה דאורייתא משא"כ בברא וברתא דאם נפרש שלשניהם נתכוון מעוקר נחלה דאורייתא אבל מה נאמר ונדבר לפי' ראשון של רשב"ם א"כ הדין שוה לברא וברתא דבשניהם עוקרי' נחלה דאורייתא ולמה לא נאמר דלשניהם נתכוון ומוכרחים אנו להעתיק תשובת הרא"ש וזה לשון הרא"ש ז"ל כלל פ"ה סי' ג' והביאו גם הטור בסי' רמ"ז ראובן שציוה מחמת מיתה והיה לו בת וחלק נכסיו לאחר שנתן מה שרצה כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותי ויתמי אחותי השלישי שוה בשוה שליש בשליש ונראה דזכרים ונקיבות גדולים וקטנים הכל קרוים יתומים וכן נמי דזכרים ונקיבות בכלל כיון שבמתנה נתן להם ולא דמי להא דגרסינן בירושלמי מי ששלח ואמר יתנו אלו לבניי בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר יתנו אלו לבני אין בנותיו בכלל וכיוצא בזה נמצא בבבלי דגרסינן בב"ב דף קמ"ג השולח ממ"ה כו' עד נכסי לבניו והוי ליה ברא וברתא כו' עד אין הבת בכלל ומאי שנא מבעובדא קמא דאמר הראוין לבנות לבנות אלא דעובדא קמא לא הוי בשעת מיתה ועובדא בתרא הוי בשעת מיתה אלמא דבשעת מיתה אין הבנות בכלל ואיכא למימר היינו דווקא היכא דאמר לבניי דאין הבנות בכלל כדכתיב ויולד בנים ובנות אלא שבחייו אנו אומרים מסברא שאדם חפץ בכבוד בנותיו כדי שיהיו להם קופצים אבל לאחר מותו יש לבנות קצבה עישור נכסים אבל הכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות ונשואוה מכלל יתומים ולפ"ז ניחא בשמעתין ברישא גבי ברא וברתא אין הבת בלשון בניי כלל ולכך אי קרי אינש לבן יחידי בלשון בניו לא יהבינן לבת מידי אלא דבחיים אזלינן בתר אומדנא שאדם רוצה בכבוד בנותיו שיהיו להם קופצים אבל בשעת מיתה אזיל האי אומדנא דהא יש להם עישור נכסים לכך אין הבת בכלל משא"כ בסיפא גבי ברא ובר ברא אי קרי לבר ברא הוי שפיר בכלל ללישנא דבניי ולכך הי' פשיט לן דלשניה' נתכוון והשתא ברירין דברי התוס' ורש"ל שמחקו מן הספרים הא דקאמר לסלוקי לברתא מעישו' נכסי אתי דע"כ צריכין אנו לומר דשאני שעת מיתה דאין לנו אומדנא דהא יש להם עישור נכסים ואיך אפשר לומר דלסלוקי מעישור קמכוון הלא עיקר טעמא דילן דאין הבנות בכלל משום דאית להו עישור נכסין בשעת מיתה ולכך פי' התוס' דאתי לבטל מתנה ודייתקי וזה פשוט וברור

ויצא לנו מזה שני דינים אפילו אם אמר נכסי לבניו יש לבת עישור נכסים ועוד נלמד מלשון הרא"ש דאם אמר בחייו נכסי לבניי והי' בו דבר הראוי לזכרים ולנקיבות דיחלוקו בניהם משום דאומדן דעת שרוצה ליתן לבנותיו כדי שיהיו להם קופצים להשיאן ובזה אינו מחולק תלמוד ירושלמי עם תלמודא דידן ואף לדעת הר"ן דמפרש הירושלמי דלא מיירי בדברים הראוי' לאלו טפי מאלו דא"כ רישא דירושלמי פליג אתלמודנו דהתם תני בנותיו בכלל ואלו הכא אמרינן הראוי לבנים כו' עכ"ל מ"מ נראה היינו דבא לומר שלא תפרש הירושלמי אפי' אם שלח דבר הראוי לבנות נמי חולקים בשוה וזה דלא כתלמודינו קמ"ל דלא מיירי בדברים הראוי' לאלו טפי מאלו שיחלוקו בשוה ומפרש דהירושלמי הכי קאמר בנותיו בכלל כלומר מה שראוי לבנות לבנות אבל בשעת מיתה אימא לך אפילו מה שראוי לבנות לבנים אבל אם שלח ממ"ה דבר הראוי לשניהם בין לתלמודא דידן ובין לתלמו' הירושלמי לשניהם אלא לתלמוד' דידן אשמועינן דמה שראוי לכל אחד נוטל לבד ואין לשני חלק עמו אף ששוה כפלי כפלים מה שראוי לשני אבל דבר הראוי לשניהם פשוט לטעמא דהרא"ש דחולקים בשוה אבל הרמב"ם כתב מי ששלח כלים ממ"ה ואמר יתנו אלו לבניי כו' היו ראוים לזכרים ולנקיבות יטלו אותם הזכרים וכתב הרב המגיד פשוט הוא שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מבתו שהרי בפירוש באשת בנו דעתו קרובה יותר מבתו הנשואה והטעם מפני שעל בנו לפרנסה כל שכן בבנו ובתו שדעתו קרובה יותר אצל הבן עכ"ל ובאמת דברי הרב הנ"ל נראי' ללמוד במכ"ש בנו ובתו הנשואה אבל אין דבריו נראים ללמוד במכ"ש בבתו שאינה נשואה דאמרינן בש"ס שהיא עדיפא מאשת בנו אלא ברור הדבר דטעמו של הרמב"ם דלישנא דבניי כולל יותר לפרש דקאי על בנים הזכרים עד דאיכא דבר המוכיח ועד על עצמו שנתכוון לבנותיו אבל אם אין הדבר מוכח מתוכו אמרינן מסתמא בלשון בניי אין הבנות בכלל ולכך כתב אם הי' דבר הראוי לזכרים ולנקיבות יטלו אותו הזכרים אלא דקשיא לי על הרמב"ם מאי צריך תלמודא לומר דהראוי לבנים לבנים לאשמועינן רבותא דאפילו אם הי' ראוי לשניהם שייך לבנים וק"ו היכא שראוי לבנים לבד

ודבר זה הוכרחנו לומר כדעת הפוסקים דס"ל להרמב"ם דדווקא באומר לבניי הוא דאם היה בו דבר הראוי לזכרים ולנקיבות יטלו הזכרים מטעם דבנות אין בכלל בנים אבל בשולח ואמר להוי לבני ביתו אף אם הדבר ראוי לשניהם בנותיו בכלל והאי בריתא דלעיל דקאמר הראוין לבנים מיירי נמי בשולח סתם לבני ביתו וכן כתב הסמ"ע והב"ח ועי' מה שאכתוב עליו לקמן

אבל הרא"ש לית לי' הך סברא לחלק דא"כ מאי קשיא לי' בתלמוד בבלי דמ"ש מעובדא קמא דבת בכלל ובסיפא גבי ברא וברתא אין הבת בכלל ולפי סברות הנ"ל אין כאן קושיא דקמייתא מיירי שלא אמר לבניי אלא לבני ביתו ולכך הבת בכלל אבל הכא אמר לבניי אלא ע"כ דס"ל להרא"ש דהאי דינא קמייתא אפילו אם אמר לבניי הדין כן ולא נקיט הש"ס לביתו אלא אורחא דמילתא ולישנא דש"ס הוא כן ולעולם הוא אמר לבניי והדין דהראוי לבנים לבנים ומדנקט בבא זו ש"מ דהראוי לשניהם חולקים שניהם

וצריך לי עיון בדברי הרא"ש אם יש לו בנות נשואות מאי דינם כי לפי פשיטות לשון הרשב"ם והרא"ש משמע דעל בנות שאינן נשואות קאי הירושלמי אף שכתב הרא"ש בדבריו אבל אם אמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות ונשואות מכלל היתומים די"ל דשם שנתן מתנה לאחרים י"ל דאינו מקפיד בין נשואות לאינן נשואות אבל לגבי בניו אומדן דעתו שרוצה בכבוד בנותיו כדי שיהיו להם קופצים אבל לא בנשואות שדעתו קרובה יותר לבניו הזכרים ומדברי הר"ן נראה דאפילו בנשואות מיירי דכתב שרוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבים על בעליהן והב"ח כתב דדווקא בבנים שאינן נשואות איתמר ונפלאתי על הרא"ש דבלשון יתמי כתב שנשואות בכלל דהא הרמב"ם בפ' ששי מה' דעות בדין יתום שמוזהרים עליו ביותר עד שיגיע לכלל שנים שראוי לישא וליתן ואם הגיע לכלל שנים והוא גדול ויודע להפך בעסקיו אין זה מקרי יתום ועי' במג"א בא"ח קנ"ו וא"כ אשה נשואה דכל צרכי' על בעלה אין זה בכלל יתמי וכן דרך לשון בני אדם כן דעל אדם גדול שיודע לישא וליתן וכן אשה שיש לה בעל לאו בכלל יתמי אינון והדרן למילתא קמייתא דמדברי כולן נלמד דעכ"פ דלפעמים מילת בניי סובל לפרושי גם על בנותיו ואין הלשון מכחיש הכוונה

אבל עדיין צריכין אנו למודעי רבה דהרא"ש בתשובתו כתב עוד טעם אחד וז"ל ועוד דבחייו י"ל מתנה קא יהיב והכל בכלל אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אמדינן דעתו שאינו רוצה להעביר נחלה מן הבנים לבנות כדאמרינן לא תה' בעבורי אחסנתא וכו' וזה הנותן העבי' נחלה מבתו וכ"ש שלא יחוש להעביר נחלת אחותו ועוד מתנה הוא נותן ליתמי אחותו ולא שייך בי' העברת נחלה עכ"ל נשמע מזה דלטעם השני אף אם נאמר דבנות ובנים שוים בלישנא דבניי אפ"ה בשעת מיתה אין הבנות בכלל דמסתמא לא עביד איסורא להיות מעבורי אחסנת' ומהאי טעמא אפילו אם אמר נכסי ליתמי או לזרעי אף דלישנא דזרעי כולל זכרים ונקיבות דהא דרשו חז"ל וזרע אין לה לרבות לזרעה הפסול ולא אצטריך לרבות על בת או בת הבת דזה פשוט דהוי בכלל זרע ובהבטחת א"י ביעקב כתיב לך אתננה ולזרעיך אחריך וזכרים דווקא קאמר דנקיבות לא נטלו חלק בארץ ואפשר דהתם כתיב אחריך בעינן זרע המיוחס אחריו אבל לבת אין זרעה מיוחס אפרים מ"מ בשעת מיתה אומדן דעתו דאין אדם מעביר נחלה ודינו דהרא"ש אינו אלא בנותן מתנה ליתמי אחותו דבזה לא שייך כלל עוקר נחלה אבל לגבי דנפשי' מודה הרא"ש דאין בנותיו בכלל מק"ו דהא גבי נכסי לבניי והוה לי' ברא וברתא דחקינן לפרש לישנא דבני דמצינו בקרא כן דנקרא לבן יחידי בלשון רבים ואף שהלשון אינו מתוקן כ"כ ואם היינו באנו לומר דבנותיו בכלל הי' הלשון מתוקן טפי אפ"ה דחקינן ומוקמינן בחלה דאורייתא במקומו ק"ו אם אמר ליתמי והיו לו בנים זכרים הרבה שיש לומר דבהאי לישנא זכרים ונקיבות בכלל מ"מ ניחא לפרושי דלזכרים לבד קאמר להעמיד נחלה דאורייתא אדינא

והרשב"א בתשובה סי' תקס"ג כתב וז"ל שאלת ראובן ש"מ שחלק. נכסיו ואמר הנה לי שלש אחיות השתים בחיים ואחת מתה והניחה יתומים והנני נותן שליש נכסיי לזו ושליש לזו שהם בחיים והשליש האחת ליתמי השלישית ומת ראובן ויש ביתמי השלישית בנים ובנות ואמרת שהיתה מחלוקת ביניהם שיש מי שאומר שאין הבנות בכלל ויש אומרים שהבנות בכלל יתומים הדין עם מי תשובה דאין הבנות בכלל מכמה טעמים חדא שהוא בעצמו גילה דעתו שאינו נותן אלא למי שראוי ליורשו כו' שהרי אמר ג' אחיות יש לי שתים בחיים ואחר מתה ואני נותן שליש לזו ושליש לזו והשליש לבני השלישית הרי שגילה דעתו בפירוש שרצה לחלוק נכסיו לפי הדין ועוד דבהדיא אמרינן בפ' מי שמת ההוא דאמר להו נכסי לבניי והוי ליה ברא וברתא מיקרי אינשי לחד ברא בניי או לא א' רבא ת"ש ובני פלוא אליאב והשתא מה הכא דלית ליה אלא חד ברא דחקינן דקרי אינשי כי היכי דניקו' ירושה דאורייתא אדינא כש"כ הכא דליכא מידי ליספק לן עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכתב הרב הב"י על דברי הרא"ש שהביא הטור לעיל דמדברי הרשב"א נראה שחולק על הרא"ש עיין עליו עכ"ל ולכאורה איכא למידק למה כתב בלשון נראה ולא כתב בפשיטות שהרשב"א חולק עליו ועוד מאי עיין עליו דקאמר אלא נראה ברור דאף לפום ריהטא דלישנא נראה שחולק עליו והינו לטעם