פנים מאירות חלק א סו

מנהג מכירה ולא בא אזהרה על מוכר שלא ימכר ולא יפדה וכן בבכור דכתיב לא תפדה ר"ל שלא מהני בי' פדי' וכן במעשר דכתיב לא יגאל אלא מעיקרא ס"ד דמקשה דהכתוב בא ליתן אזהרה אבעלים שלא ימכרו ולא יגאלו במעשר ולא יפדו בבכור אבל לבתר דמשני הם בהווייתן יהיו וילפינן מעשר מבכור ע"כ לא יצא לחולין במכירה זו י"ל פירוש הקרא שלא ינהוג בהם דין מכירה ודין פדיה ולכך לא לוקין עליו אליבא דכ"ע דדווקא אמר רבא דלוקין אף דלא מהני משום דעבר אמימר' דרחמנא אבל הכא י"ל דלא עבר אמימר' דרחמנא דעיקר אזהרה שלא יהי' נוהג דין מכירה אם מכרה שיקנה לוקח ויעמוד ברשותו לצאת לחולין. הדרן למילתן דזה ברור היכא שנשבע שלא למכור ועבר ומכר כיון דכבר עבר על שבועתו קנה הלוקח ולא איכפת לי' באיסור' שעבר המכר ומה שרצו לדמות הא דאמרינן בהאשה שנפלו דף פ"א ע"ב א"ר יוסף כיון דאמר רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זבינא זבינא למקח שנעשה באיסור לא זו הדרך ולא נכנס ג"כ לגדר אי עבד מהני או לא דהתם הטעם משום דיבמה יש לה שיעבוד על נכסי בעלה הראשון דלכך אינו רשאי למכור שכל נכסיו אחר אין לכתובתה ולכך לא הוי מכירתו מכירה דומי' דאם זבין נכסיו אשה המוקדמת בכתובה טורפת מלוקח א"כ ה"נ דכוותי' דאלימהו רבנן לשיעבוד' דאשה על נכסי בעלה ראשון ולכך אע"ג דזבין לא הוי זבינא זבינא אבל שאר מקח שהוא מצד האיסור לבד אם נקנה באחד מדרכי הקנאות נקנה המקח וא"כ הדין ברור שאף שנשבע בפועל שלא למכור ושלא ליתן ועבר ונתן דמתנתו מתנה וק"ו בנדון דידן שלא נשבע בפועל אף היכא שכתב שקיבל עליו בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם העדים כתבו כן בשטר כמבואר בסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח ובחו"מ סי' ר"ז סעיף י"ט בהג"ה דאם כתוב בשטר שקיבל עליו בחרם חמור ובש"ד מהני לענין אסמכת' ואף דודאי לא קיבל כן אלא שתיקון הסופרים כן מהני מ"מ יש חולקין הוא הריב"ש בסי' שפ"ז ועי' בתשובת רמ"א סי' מ"ט ואליבא דכ"ע היכא דעבר ונתן בזה כ"ע מודו דקנה מקבל מתנה כנ"ל לפע"ד וא"כ אם הי' נותן לאחרים הי' מתנתו מתנה למעט חלק שח"ז אבל עכשיו שחילק כל נכסיו ליורשיו וכל לגבי יורשיו הוי כירושה וכיון דכתובה דרבנן גובי' ממתנה כאלו חוב זה הוא דאורייתא ק"ו שיגבה מהיורשים דעליהם לשלם החוב או ליתן חצי מה שהם נוטלים לפי ערך הלפע"ד כתבתי

שאלה לה

נשאלתי מהרב הגדול מוהר"ר שלמה אבד"ק אוסיא בדבר שנתברר ויצא קול על הבתולה שנבעלה ורצה הרב לכופה שתכסה ראשה בצניף וזה אשר השבתי אין הזמן מספיק עמי להושיבו דבר על מה שרוצה להמציא מסברא דנפשי' רק מה שבנה יסוד על גמרא פ' המדיר ופרע ראש האשה מכאן אזהרה לבנות ישראל ורצה מכ"ת לומר שאין חילוק בין אשת איש לפנויה אך שנהגו הבתולות לילך פרועות ראש כדי שיהי' להם היכר חלילה לומר כן אי דבר זה דאורייתא איך יקבעו ישראל מנהגם נגד דת תורתינו ובאמת סברתו נזכר בא"ע סי' כ"א ס"ב כתב לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחד פנוי' ואחד א"א ועל הדין זה גופי' קשיא אי דאורייתא איך בתולות שלנו הולכות פרועות ראש ובכתובות משמע שבזמן התלמוד היו הולכות כן דאמרינן אם יצאה בהינומה וראשה פרועה זה סימן שהיתה בתולה ובא"ח סי' ע"ה וכן בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן וא"כ דברי הש"ע נראים כסותרים זה את זה ועי' במג"א שהסכים דבפנוי' לאו דאורייתא ובבתולה אין חשש נידנוד איסור ודבריו הם יתד שלא תמוט וא"כ זכינו לדין דאי הוי דאורייתא הי' מצוה עלינו לכופה לכסות ראשה אף דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא מ"מ כייפינן אעשה ומכין אותו עד שתצא נפשו כדאיתא בהכותב דף פ"ז אבל כיון דנתברר דבפנוי' אין כאן איסור דאורייתא א"כ מה לנו להכניס ראשינו לילך עמה בגדולות לכוף אותה שתכסה ראשה ואם בשביל הכתובה הלא כל הנושא אשה בודק וחוקר אחריה וכיון דנתפרסם שזנתה כל מה שיעשה לה כתובה מדעתו הוא ורשות בידו להוסיף והא דנהגו לכסות ראשה עושים לטובתה שלא תהי' חרפה וגדופה לכל עובר אורח שיראה אותה כריסה בין שיני' וידע שזנתה אבל היכא שהיא אומרת שלא ניחא בתקנתה כגון דא שומעין לה הנלע"ד כתבתי מאיר

שאלה לו

נשאלתי תינוק קטן המוטל בעריסה שאינו יכול לישן ונשים זקינות אומרות שרפואתו לחתוך צפורני ידיו ורגליו וקצת שערות וליתן תוך ביצה ולהניח באילן ערבה אי מותר לעשות כהאי מילתא ואמרתי ראיה ברורה לאסור דבר זה דאמרינן סוף פרק בהמה המקשה דף ע"ז המבכרת שהפילה שליא אין קוברין אותה בפרשת דרכים ופירש"י דרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד ואין תולין אותה באילן מפני דרכי אמורי ואמרינן בגמ' אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי אמורי ופירש"י יש בו משום רפואה כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום רפואה כגון שעושין שלא על החולה כגון קבורת שליא בפ' דרכים וכיוצא בהן שדומין לניחוש יש בו משום דרכי אמורי עכ"ל הרי להדיא דדבר שאין עושין על חולי גופי' הוי דומי' דתולין שליא באילן דאסור משום דרכי אמורי וה"נ דכוותי' וכן הוראתי הלכה למעשה ואסרתי להם לעשות דבר זה

שאלה לז

פסק מה שפסקתי בהיותי נבחר להיות שלוש בין שני הבוררים לדון בין יורשי הקצין ר' משה בן ר' יוחנן מאוסטרליץ אשר בקשת לידע מאיזה טעם נטתה יד ימיני מצוואת הקצין ר' משה הנ"ל והעמדתי הדבר על דין תורה אמרתי לפרש שיחתי ותחילה צריכין אנו לדקדק במה שטוען בנו ר' יוחנן שאביו זיכה לו כל נכסיו רק שיתן לבני אחיו שמת כפי המבואר בצואתו לא ידעתי שום משמעות לשון הצוואה שזיכה לו בכל נכסיו הלא לא כתוב בתחילת הצוואה רק בלשון זה הבית והחצר וכל כלי הבית מקטן ועד גדול הן בדיל ונחושת וברזל הכל שייך לבני יוחנן וששה מאות זהובים ריינש כו' א"כ בלשון זה לא נתן אלא הבית והחצר וכלי הבית ולא מבעי' שלא נכלל בלשון זה סחורות וכסף ושוה כסף אלא אף כלי כסף נמי אין בלשון זה דכלי בית אינו במשמע אלא במה שמשתמש בבית תמיד אבל לא כלי כסף דאם אמר סתם כלי הבית יש לפרש כלי עץ ולכך היה מפרש הן בדיל ונחושת וברזל הכל שייך לבני אבל לא היה כוונתו על כלי כסף דאם הי' בדעתו ליתן אף כלי כסף הי' לו לפרש הן כלי כסף והא ראי' שאח"כ נתן מתנות לנכדיו ולבנותיו מכלי כסף וא"כ נוכל לומר שנתן לו מתנה רק הקרקעות ונגד זה נתן לנכדיו סך מעות מזומן אבל שאר נכסיו נשאר על דין התורה ואם בשביל שכתב אחרי כן ושאר מטלטלים יהיו לבני מ"מ הא מבואר בחו"מ סי' רמ"ח ס"י הנותן מתנה ואמר מטלטלים שיש לי לפלוני נוטל כל כלי תשמישו אבל לא חטי ושערי וכיוצא בהן כגון שאר מיני סחורות כי בלשון מטלטלים מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלים והכא לא הי' כתוב כל רק והמטלטלים והספרים א"כ אינם בכלל אלא מאני תשמישו ועל תחילת הצואה קאי דהיינו כלי בית בדיל ונחושת זה נתן לבנו ר' יוחנן ולפ"ז הי' ראוי ליתן לכל אחד מתנה אשר ציוה להם והמותר מעות מזומנים ותכשיטים ירשו שוה בשוה כללא דמילתא דאי אפשר לסלק בני בניו מבנו המת שהם ג"כ יורשים דאורייתא עד שאמר כן בפירוש ומן הסתם אנו אומרים שביקש להרבות זה ולמעט לזה דרך מתנה כמ"ש בצואתו והשאר ישאר על דין תורה ואוקי' ממונ' בחזקת יורשי דאורייתא ומה שציוה ליתן ליתמי בנו המת והיו בהם זכרים ונקיבות בזה יש מחלוקת דרבוותא וצריך אני להעתיק סוגי' הש"ס וכל דברים הנאמרים בה

דגרסינן בפ' מי שמת דף קמ"ג ע"ב ההוא דשדר פיסקי דשראי לביתי' אמר רב אמי הראוין לבנים לבנים כו' עד ואי בנתן לא נסיבין כו' ההוא דאמר נכסי לבניי והוה ליה ברא וברתא מי קרי אינשי לברא בניי ולסלוקי לברתא מעישור נכסי קאמר או דילמא לא קרי אינשי לברא בניי ולמיתבה לברתא במתנה קאתי אמר אביי ת"ש ובני דן חושים א"ל רבא דילמא כתנא דבי חזקי' שהיו מרובים כחושים של קנה אלא אמר רבא ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר ובני איתן עזרי'. ההוא דאמר נכסי לבניי והוה ליה ברא ובר ברא קרי אינשי לבר ברא ברא או לא רב חביב' אמר קרי אינשי לבר ברא ברא מר בר רב אשי אמר לא קרי אינשי לבר ברא ברא תניא כוותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים ע"כ הגמ' ופי' רשב"ם הראוים לבנים מלבושי זכר. לכלתי' שדר ולא לבנותיו ודווקא דאינסבי בנתי' שאינן מוטלות עליו ירושלמי פ' שני דייני גזירות מי ששלח ממ"ה ואמר יתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין הבנות בכלל. ההוא דאמר להו בשעת מיתה נכסי לבניו ולא הי' לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו כו' ובר ברא בן של אותו הבן או של אחר שמת עכ"ל וראיתי שרש"ל מוחק הגירסא דלסלוקי לברתא מעישור קאתי והתוס' כתבו דבור המתחיל ת"ש ובני דן חושים וא"ת כיון דקרי אינשי לברא בניי א"כ למה הוצרך לומר נכסי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי"ל דאיצטרך שאם מצא דייתקי או מתנה שלא יהי' כלום עכ"ל ואיכא למידק מי הכריחם לזה דילמא כגירסת הספרים דלסלוקי לברתא מעישור קאתי

אלא נראה פשוט וברור דהא איכא למידק בסוגיא זו לדעת הירושלמי דהשולח ממ"ה ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל וכן לפי' הרשב"ם דהנך עובד' דברא וברתא בשעת מיתה היה משמע מחיים בתו בכלל מוכח מזה דל' בניי סובל לאכלולי בי' ג"כ בנותיו דאל"כ אמאי בנותיו: בכלל דה' אם אמר בפירוש נכסי לזכרי בודאי אין הנקיבות בכלל ואינן נוטלות אפילו מה שראוי להם א"כ בבניי נמי נימא כן אלא ע"כ דבלשון בניי יש לפרושי גם הנקיבות כמו שאומרים בל"א צו מייני קינדער די"ל דזכרים ונקיבות בכלל ואין הלשון מכחיש הכוונה ולפי הצעה זו קשה מלקמן גבי אם אמר נכסי לבניי והוי ליה ברא ובר ברא מבעי' לן אי קרי