פנים מאירות חלק א נא

בשר ותמה מר בתרי תמי' חדא דנקובת הוושט אינה נבילה מחיים כמו שהוכחתי בתשובתי הארוכה מכמה דפין על הנדון הלזה עכ"ל והנה נפלאתי על אדם גדול כמותו שהוכרח להאריך בתשובה על זה מה שהוא תלמוד ערוך בחולין דף ל"ב דפריך על הא דנקובת הוושט הוא נבילה ופריך ולחשוב נמי דחזקי' דעשאה גיסטרא הוי נבילה וכן הא דר"א ניטל הירך וחלל שלה הוי נבילה ומשני כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים אבל נבילה דמטמא מחיים לא קחשיב הרי בהדי' ברור שאין נקובת הוושט מטמא מחיים ואין צורך להאריך בזה ומעולם לא עלה על מחשבתי לומר שתטמא מחיים רק הי' כוונתי במ' שכתבתי אף שהיא נבילה ר"ל והיא בתכלית המסוכנת יותר מטריפה ואף למ"ד טריפה חי' בכי האי דאמרו שהיא נבלה בוודאי לא חי' ומ"מ חיות הם לפי שעה ועוד הפליא עלי וכתב מי קמדמי נקב שע"י קוץ נעשה ונשחטה תיכף ובודאי שהיא נשארת שמינה לאפוקי מיסמוס הלב שע"י חולה שא"א לבא לידי מדה זו עד המק בשרו וכש"כ חלבו ושמנו ודבר זה ברור לרואי שמש ואני הבאתי ראי' להיפך לרואי שמש שאף בהמות הפטומות ושמינות ולפעמים נטרפו ע"י טריפות הברור שאי אפשר להם להחיות נשארים בחלביה' ובשומניהם ואף את"ל שאינם משביחים אחר שנולד בהם הטריפות מ"מ במה שכבר שבחו עומדות במראיהן והבאתי ראי' מנקובת הוושט וניכר לעין שנעשה כמה ימים קודם השחיטה כגון הוגלד פי המכה ואפ"ה היא בכחה לילך ולעוף ולא הוצרכתי לכתוב דבר זה כי הוא ממילא מוכרע ובמיסמוס הלב נמי נימא הכי מי מפיס על זה שאי אפשר לה להחיות דבוודאי היכא דכלה הלב לגמרי בזה צדקו דבריו שאי אפשר לשום בעל חי להיות רגע א' בלא לב אך דילמא נתמסמס עד שהי' בשר שהרופא גורדו והוי כניקב והתחיל החולה הזה לאחר שכבר היתה שמינה וטובה ואף שנעשית טריפה מ"מ יכולה להחיות לפי שעה. וגם במאי דכתב מר ומאי דמסייע לן מההיא דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה שלע"ד לאו סייעתא היא דשאני התם שאנו תולים לומר בא עורב ונטלה לקיים ולהחזיק בדיקתינו שבדקנו ולא מצאנו ואף שמתחילה היתה שם טומאה על כרחינו לומר בא עורב ונטלה שהרי איננו לאפוקי בנ"ד שאנו באנו לתלות להכחיש בדיקתינו ולומר שאף שבדקנו ולא מצאנו לא בדקנו יפה וכאן הי' לב ולא ראינוהו עכ"ל ואני אומר דהא לאו דחי' היא כלל דכמו דהתם שהי' וודאי טומאה ובשעת בדיקתינו אנו אומרים שעורב נטלה ה"נ ברור שהי' הלב ותחלת בדיקתינו שלא מצאנו אנו אומרים שחתול נטלה ואי איכא לדחוי מהא איכא לדחוי בשלמא התם כשם שלא ראינו שבא עורב ונטלה כך לא ראינו בוודאי שלא בא עורב ונטלה ולכך תלינן מסתמא בא עורב ונטלה משא"כ בנד"ד שאנו ראינו שלא בא החתול על השלחן לתרנגולת אלא עמדה למטה ועינינו ראו שלא קפצה למעלה מוכרחים אנו לומר שנפל למטה א"כ מי יימר דנפל הלב למטה אלא אי איכא לדמוי להתם היכא שפתח התרנגולת ולקח הבני מעים ולא בדק אחר הלב ולאחר שעה בדק ולא מצא הלב אזי שפיר דמי לההיא מתניתין דאנו תולין בא עורב ונטלה ולא כתבתי אלא דרך משא ומתן במה שיש לדמות לפום ריהטא ונפ"מ דהכחשתה של אם שאמרה שמא נפל מידך ולא דיקדקת הוי הכחשה כיון דנפל בוודאי אכלה החתול ועיקר יסוד שסמכתי משום דלעולם תולין בדבר המצוי ואומדנא דמוכח ורגלים לדבר. ומה שהשיב מר על מה שהקשתי לשאול לפי דברי הש"ך דהב"י ס"ל טעם נאמנות הפועל משום מיגו א"כ לשמעינן גבי סופר שאומר שכתב האזכרות שלא לשמן דבעוד הס"ת בידו נאמן דוקא אם אמר לו בפעם ראשונה וכתב מר שתי תשובות בדבר חדא שכבר כתב הרשב"א אף שכבר כתובים האזכרות יש בידו למחקה ולחזור לכתוב אותן שלא לשמה הנה האמת שלא היה בידי ספרי הרשב"א לעיין בו כי מצד הסברא רחוק מהשכל לומר מגו כזה לומר דאי בעי משוי נפשי' רשע לעבור בלאו דלא תעשון ולמחוק השם הנכתב בקדושה ואף דפירש"י שעדיין בידו לטמאן ולפגלן אף שעושה איסור אם הי' מפגל במזיד דהתם שאני דהוא אמר שפיגל ואם נחשוד אותו שהוא משקר ורוצה לעשות איסור להביא קדשים לבית הפסול שפיר אמרינן דאי נחשד בעינינו לאיסור זה היה בידו לפגלן ושפיר נאמן במגו וכן במטמא הטהרות אינו עושה איסור אלא הפסד ממון וכן ביין נסך דלר"ת הוא נאמן משום שנעשה שומר עליה אבל לא מטעם מגו דאי בעי הי' מנסך דלא חשיד אינש לשוי' נפשי' רשע וזה אפשר טעמו דהרא"ש דלא חשיב זה למגו אבל מ"מ יפה כתב מכ"ת לדברי הרשב"א ואי תניא תניא אבל מה שכתב מר עוד תשובה לדברי וז"ל ועוד כי היכי דלהש"ך דס"ל דמהני מגו שהיה לו כבר בעודן בידו אף לאחר שהוציאן מידו אי אמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה אף דכבר אזיל ליה המגו ה"נ מהני לכל זמן שהן בידו כיון שהי' לו מיגו בפעם אחת מהני אותו המגו לכל משך הזמן שהן בידו עכ"ל לא זכיתי להבין דבר זה דהא כיון להש"ך אף שהי' בידו ושומר עליו כיון שמעולם לא הוי לי' מגו כמו בנותן יין מבושל לשמור אינו נאמן ע"כ אין שום מעלה במה שבידו אלא עיקר הטעם משום מגו וא"כ כי היכי דאם אין בידו אף שהי' לו מגו בעודו בידו אינו מהימן אם לא אמר לו בפעם ראשון ה"נ אם יש בידו ואין לו מגו היום כמו בסופר שכבר כתב הס"ת נמי נימא אם לא אמר לו בפעם ראשון אינו נאמן דבשביל שיש בידו אינו מעלה כלל לדברי הש"ך ואף שכתב הש"ך אם עודן בידו דנאמן אפילו אם לא אמר לו בפעם ראשון היינו ביש לו מגו עדיין לטמאות הטהרות וכיוצא בזה אבל לא בסופר אם לא שתאמר שגם בסופר יש לו מגו עדיין למחוק כדברי הרשב"א וא"כ אינה אלא תשובה אחת לדברי ולא שתי תשובות ושלא בעיון כתב מר דבר זה ובאמת נפלאתי על הש"ך שכתב שהב"י לא הביא דברי המרדכי והרא"ש אלא הביא בסתם דברי רש"י ור"ת ולדעתי אין מזה ראי' כלל דהא הב"י הביא שהמרדכי והרא"ש ור"י פסקו כרבא ואי הי' דעתו לפסוק הטעם משום מיגו איך לא הביא שיש נפקא מיני' לדינא בין פסקא דהנך גאונים לפיסקא דהרא"ש והמרדכי ור"י אלא ברור הדבר הא דהעתיק הב"י דברי רש"י היינו אליבא דאביי דרצה לפרש ולחלק בין עודן בידו ובין אין עודן בידו דאינו נאמן אפילו אם אמר לו בפעם ראשון אבל לרבא דמחלק בין אמר לו בפעם ראשון ע"כ אין הטעם משום מגו אלא משום שעדיין כבעליו כיון דלא היה אפשר להגיד לו אלא עד עכשיו ולכך מהימן כפי' הרא"ש ז"ל

ומה שרצה מר להפך בזכותו דהש"ך מדנקטו התוס' לישנא דבידו ואין בידו דמסתמא כפירש"י סבירא להו ואני אומר דהתוס' לישנא דגמרא נקטי ומעולם לא עלה על דעתם לפירש"י ואי משום דלא פירשו פי' אחר כדרכם בכל מקום שחולקים על פירש"י אינה קושיא כלל שהם מפרשים אליבא דרבא ואפשר דרש"י גופי' מודה אליבא דרבא לא הוי הטעם משום מגו וראי' שגם הרא"ש הביא דברי ר"ת כמו שתירצו בפ' האומר ומפרש שהטעם משום שהם בעלי' עליו אלא ע"כ שהבין בפי' התוס' כמ"ש ודרכו של הרא"ש ע"פ רוב לכתוב כפי' התוס'. וגם מה שתמה עלי שהבאתי ראי' דעד אחד נאמן להחזיק ספק איסור מההי' דמסמר וכתב מר שאגב חורפי' לא דק בדברי ולא חילק בין הנושאים שדברי ברור מללו שכיון שהאם מכחישתה או לכל הפחות אומרת אינה יודעת שהיא כמכחיש וא"כ אין זה ענין כלל לעד אחד האומר שמצא מסמר בכרס שאינו נאמן אלא כשהו' שותק עכ"ל ונפלאתי על חכם גדול כמותו ואפשר דאגב שיטפ' רהיט לי' גמר' דידי ולא עיין בדברי בודאי אם הטעם משום מגו וכל היכא דאין לו מגו אינו נאמן אם הבעלים מכחישי' או אומרים שמא לא דקדקת ולא הוי הך דעד אחד שאמר שמצא מסמר בכרס אלא כי אוכלא לדנא אבל אני כתבתי לדברי מר שכתב ואף להחולקים שם ואומרים אף בלא מגו נאמן השומר היינו באומר ברי לי עכ"ל ועפי"ז כתבתי דלהחולקים דהטעם שהוא נאמן משום כיון שנעשה שומר עליו הוי כבעלים אף שאין לו מגו מהימן להחזיק אף בספק איסור ולא מהני הכחשת בעלים מטעם שהוא בידו ונאמן אדם על שלו וכי היכי שנאמן השומר באיסור הודאי ולא מהני הכחשת בעלים ה"ה בספק איסור והבאתי ראי' שכתב הטו"ז בסי' מ"ח גבי דינא דמסמר וז"ל ואפילו ישראל גדול אינו נאמן אא"כ שהוא בידו ובפעם ראשון ש"מ דאם הוא בידו נאמן להחזיק ואף ששם אינו אלא ספק איסור ואפילו הבעלים מכחישים דכיון שהוא בידו ונעשה שומר עליו מהימן וכי היכי דהתם מהני ברי דשומר להחזיק ספק איסור ה"נ מהני ברי של הריבה שאומרת ברי שיש כאן ספק איסור ונאמנת אף שהבעלים מכחישים ואומרים שמא לא דקדקת וכל כי האי מילתא לימרו משמאי בשוקי ובבראי. אבל בזה ישרו דברי מר בעיני שכתב שאין לנו לבדות מלבינו מה שלא אמרה הריבה ואין לנו להחזיק ריעותא ואף אני לא כתבתי דבר זה אלא מה שיש לבעל דין לחלוק הי' כוונתי למי שמתעקש בדברים וחולק על דברים המצודקים ואינו מודה על האמת אבל בעיקר הדין באומדנא גדולה כנדון זה יפה דן ויפה הורה הוראה לכל ישראל מאתו תצא וה' עמו שהלכה כמותו

ועתה אראה ואשובה להשיב בדין נותן טעם לפגם אחר יב"ח שהבאתי ראי' מדברי הר"ן דהני מאני דקוניא מיירי באין מכניסין לקיום וכתב מר מה בכך אנן לדברי האומרים דבמכניסן לקיום איירי עכ"ל הלא הבאתי ראי' אף לדעת הרמב"ם דבמכניסן לקיום מיירי מ"מ סובר בכלי מתכות אף שמכניסן לקיום אין צריך מלוי ועירוי וסגי בהדחה ובבישול בכלי מתכות אסרה התורה להצריך להגעיל וא"כ איך מבי' מר ראי' מיישון קנקנים שבליעתן ע"י צונן לכלי שבליעתו ע"י חמין ומה שרצה להביא ראיה מחרצנים וזגים ודורדייא שהן גוף האיסור ועדיפי מבליעת חמין ואפ"ה לאחר יב"ח שרי ואני אומר מי יאמר זה שהן גוף האיסור דלא מבעי' חרצנים וזגים דלית בהו אלא טעמא בעלמא דהא אם לוקח החרצנים וזגים קודם שנמשך היין מותרים ולאחר שנמשך היין אסורים ע"כ הטעם שנבלע בהם י"נ אלא אפילו בדורדייא נמי אינם גוף האיסור אלא שבתחילה יוצא הפסולת עם המשקה ומעורב בו ואחר ימים הפסולת נופלים בשולי החבית ומזה נתהוי' השמרים ובתוך י"ב חודש תמצית היין מעורב בו ולאחר י"ב חודש כלה תמצית היין לגמרי ושרי ותדע דאי היו השמרים גוף האיסור איך מותרי' לאחר יב"ח הא אפילו בסתם יינם אפרן אסור לעולם בהנאה אלא ע"כ דאין כאן גוף האיסור אלא בתוך יב"ח לחלוחי' היין יש בו ולכך אסור ולאחר יב"ח מותר דכלה לחלוחית היין ובזה ישבתי קושיא מה שהניח הש"ך בצ"ע על א"ח הביאו הב"י בסי' קכ"ג דדורדייא אם שרפן אפי' תוך יב"ח אפרן מותר וכתב הש"ך שצ"ע דהריב"ש כתב בסתם יינם קי"ל דאפרן אסור וכן מוכח בש"ס