פנים מאירות חלק א מט

וזה מבואר בש"ע ס' פ"ז בהג"ה עור הקיבה לפעמים מולחין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאי' אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחי' בשר עכ"ל ובכרכום שהי' נזהר הרשב"א מפני שמערבי' בו חוטי בשר יבש רצה הש"ך להתיר לכרכום שלנו שהי' יבש וחוטי בשר יבש נעשו כעץ ואינם נותנים טעם אפילו בבישול ולדבר זה אין שיעור אפילו בחודש אחד אם נתייבש כעץ מותר א"כ ה"נ נימא בקדירה כן אלא ע"כ בדבר גוש מתייבש הדבר עד שנעשה כעץ אבל במה שנבלע בדופן הכלי לעולם הוא שמור בתוכו אלא שטעמו נפגם אבל טעם איסור יש בו וכמו חרס הדרייני ששמור היין לעולם ואינו נפגם ואף שמניחי' אותו בחמה ואם הי' מניחים איזה איסור הגוש בימים מעוטים יתייבש והוי כעץ בעלמא ואין בו טעם כלל, אלא ע"כ שדופני הכלי משמרי' היין א"כ ה"נ בבליעת איסור ע"י דופני הכלי מעמיד לעולם הטעם בתוך הכלי אלא שנפגם ועכ"פ נפלט בבישול וגם יקשה לפי דברי מר שלאחר י"ב חודש אפילו טעם לפגם אין בו למה אמרו התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם ופי' רש"י דכתיב ישבר דאין לו טהרה אלא שבירה ולדברי מר אמאי אמר רחמנא ישבר הלא יש תקנה ביישון אלא ע"כ היכא דנבלע ע"י חמין בלע טפי ולא ילפינן מי"נ דבלע ע"י צונן א"כ בכלי מתכות נמי נימא הכי ובאמת קושיא זו קשה גם למ"ד נותן טעם לפגם מותר אלא דגזרינן קדירה שאינה בת יומא אטו קדירה שהיא בת יומא אמאי אמרה רחמנ' ישבר הלא יש היתר מן התורה ביום המחר' שלא תהי' בת יומא ובקושיא זו הרגיש הרא"ם ותירץ ויש לומר כיון שבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכן והמפרשים תמהו עליו דמאי קשיא ליה הלא לא אמרה תורה שצריכה שבירה משום שיפלוט אח"כ בתבשיל שיתבשל בו דוודאי אפילו אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אח"כ שום דבר אינו מועיל אלא שעושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים ולכן צריך כאן שבירה שכיון שאין שייך בו שריפה כבליעת נותר שוי' ור"ל הך שבירה במקום שריפה קאי ובאמת כן משמע מדברי התוספות שלא כדברי הרא"ם דכתבו בסוף השוכר את הפועל דף ע"ו ד"ה בת יומא וז"ל ויש לדקדק דסוף הלילה לבד אינו גורם אלא כולה מזה שהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר עכ"ל וע"כ כוונתם דהך שבירה במקום שריפה קאי ובשלמא אי דווקא כולה לילה פוגם ניחא דצריך שבירה משום דלפעמים התבשיל עדיין בלילה דחטאת נאכל ליום ולילה ולמחר יהי' נותר דלא חשיב טעם לפגם כיון דלא עבר לילה שלימה על הבלוע בכלי וציותה התורה לשבור שלא יבא לידי נותר וזה במקום שריפה אבל אי סוף הלילה פוגם, א"כ לא משכחת דיבא לידי נותר דבעמוד השחר נפגם הטעם ואין בו איסור נותר מן התורה ואי ס"ד כדסבר הרא"ם שהך שבירה לאו משום איסור נותר דמה לי אם נבלע בהלי או אם נבלע בחרסי' אלא הטעם משום שלא יבשל בו ויבא לידי נתינת טעם א"כ מאי קשי' לבעלי התוספות אם סוף הלילה פוגם אמאי אמר רחמנא ישבר דהא אפילו כל הלילה פוגם נמי תקשי להו אמאי אמר רחמנא ישבר ימתינו עד שיעבור כל היום ולילה שלימ' ויהי' מותר להשתמש בו אלא ע"כ הוכחת התוספות שהטעם השבירה בשביל שלא יהי' נותר וכן מוכח מתוספות דזבחים דף צ"ו דפריך הש"ס אלא קדירות של מקדש אמאי אמר רחמנ' ישברו להדרינהו לכבשונו' וכתבו וא"ת למה הצריך הכתוב שבירה דלא שייך למימר על הכתוב דילמא חייס ולא שאין עושין כבשונו' בירושלים וי"ל חידוש שהתיר הכתוב בשבירה דהוי אמינא דלא מהני שבירה דכיון דעדיין טעם החטאת בחרס דצריך שיהי' הטעם בטל מן העולם עכ"ל הרי להדי' שהשבירה במקום שריפה קאי ובין טעם דהרא"ם ובין טעם התוספות והמפרשים לא קשיא על הכתוב ולפ"ז י"ל שדינו של מר אמת דלאחר י"ב חודש אפילו טעם לפגם אין בו והא דהצריך הכתוב שבירה או משום שלא יהי' נותר או מטעם דהרא"ם אלא אי קשיא הא קשיא הא דאמרינן בפסחים דף כ"ז דבעי מיני' מאמימר הני מאני דקוני' מאי לאשתמושי בהו בפסחא א"ל חזינא להו' דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם וקשה מנ"ל ללמוד מדין התורה שאינו יוצא מידי דופנו לעולם דהא אחר שנים עשר חודש אפילו טעם אין בו ומר רצה להתיר לכתחילה בפסח לאחר י"ב חודש ואיך אמר שאינו יוצא מידי דופנו לעול' וקושיא כיוצא בזה הקשו התו' בפסחים דף ו' ע"ב ד"ה התורה העידה וא"ת הלא יוצא מידי דופנן ע"י כבשונו' והוכרחו לתרץ דזה לא חשיב יוצא מידי דופנו לגמרי אבל קושתינו לא נתיישבה בתירוץ זה אלא ע"כ ברור הדבר דילפינן מדהוצרכה התורה שבירה בשביל נותר ולא להגעיל הכלי אלא שאינו יוצא ע"י הגעלה וכשם שהטעם לשבח אינו יוצא א"כ גם הטעם לפגם לעולם עומד בו ואינו יוצא לעולם ע"י הגעלה וכן מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ופי' רש"י רב לטעמי' דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר"י ואית לי' במשהו וקסבר נ"ט לפגם אסור ופריך ואמאי לישהינהו אחר פסח ולעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ואמאי לא פריך לא ישתמש בהו כלל ולשהינהו עד אחר י"ב חודש דע"כ הא דמשני גזירה דילמא אתי למעבד במינן היינו אם ישתמש בכלי שלא במינן אתי להשתמש אף במינן אבל אם לא ישתמש לא שייך למגזר וליכא למימר דחיישינן דילמא אתי לידי תקלה דהא בכלי איסור, כ"ע מודו דלא חיישינן לתקלה דבגוף האיסור העומד לאכול חיישינן אבל בכלי היתר שנאסר לא מצינו בש"ס ובפוסקים דחיישינן לתקלה וכמו קנקני' של גוים דמותר ליישן י"ב חודש ולא חיישינן לתקלה דאפשר להניח' במקום המוצנע ואפשר להזהר ואמאי אמר רב ישברו לישהנהו עד בתר י"ב חודש וכן יש להביא ראיה שעכ"פ הטעם לעולם עומד בתוך דופני הכלי ממה שכתב הלבוש הביאו הט"ז בסי' צ"ג אם הי' שם מעת לעת אינו מבליע בכלי כיון שהוא ישן וכן כתב הב"ח ומביאים ראיה מפרק המפקיד דף מ' בהמפקיד שמן לחבירו אם היו קנקנים ישינים אין מוציא להם בלע ומוקי לי' אביי אפילו באין מזופפי' דכיון דטעון טעון ותו לא בלע והט"ז השיב עליהם בטוב טעם לשבח וכתב שלעולם הוא פולט אלא שחוזר הוא ובולע קצת מן השמן והתם לא חילקו אם קנקנים ישינים י"ב חודש או יותר דלא פלוג וכאשר באמת עינינו רואות שכלי ישן אינו בולע לעולם אף שנתישן כמה שנים ופשוט לדעת הט"ז שאינו מוציא לו בלע ע"כ מה שפולט הכלי חוזר ובולע צריכין אנו לומר שכל טעמו שמור בתוך דופני הכלי דאם יחסר ע"י ישון מעט א"כ עכשיו הוא בולע יותר אלא ע"כ כל מה שבלע שמור בתוך דופני הכלי לעולם ואפילו לדעת דסברי דכלי ישן לא נאסר ע"י כבישה דלא פלט כלל מ"מ מודו דלא בלע משו' דהטעם שיש בכלי עומד בתוכו לעול' וע"י בישול פשיט' להו שפולט שפיר ועכ"פ הוי טעם לפגם ואין לומ' שהבלוע בו כמו עפר א"כ ינכו להם בלע דהא אם נתייבש כעפ' עפר גופא בולע ועוד ראי' דכתב הירושלמי פרק ז' דנזיר ר' יוסי אומר בשר המתייבש אם יכול להשרות ולחזור כמות שהי' טהור וכן נבלה אם יבשה טהורה ש"מ גבי טומאה נמי אם יבש דבר הגוש כעץ הוא טהור ובדבר הלח איתא בזבחים דף ע"ט חרס של זב פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור בד"א שנתן לתוכו מים אבל לא נתן לתוכו מים אפילו עשירי טמא ופי' רש"י אבל לא נתן לתוכו מים אלא מי רגלים של אדם טהור להוציא של זב הנבלעי' בו טמא דמין במינן עכ"ל נשמע מזה דאף דהחרס ישן י"ב חודש או יותר לא חילקו בכך ולעולם טמא ולא אמרינן שנתייבש ונעשה כעפר ולא יטמא אלא ע"כ שע"י דופני הכלי משקה שמור בתוכו לעולם אלא שהוא פגום ומזה הבאתי ראי' לדברי הט"ז שלעולם פולט הכל וחוזר ובולע ואין לומר דילמא הזב מטמא אפילו ביבש ונעשה כעפר הא מבואר ריש פרק דם נידה דהזוב והניע והרוק והשרץ והנבילה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישי' ואם יכולין לשרות ולחזור כמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבישין ובמת פליג ת"ק עם ר"י ש"מ דאם נעשה יבש כעפר אינו מטמא א"כ קשיא הך דחרסן של זב אלא ע"כ דבר הבלוע עומד לעולם ודומה לכלי נתר דאין להם טהרה עולמית ואף שנבלע ע"י צונן ק"ו למה שנבלע ע"י חמין כללא דמילתא שאין הדעת סובלת דבר זה ללמוד מיי"נ דביי"נ אפשר קים להו לרבנן דבתר י"ב חודש כלה טעם היין לגמרי כיון שלא נבלע אלא ע"י צונן אבל בדבר איסור עכ"פ טעם לפגם יש בו ותדע דאי אפשר לנו ללמוד מי"נ כלום דהא בסוף ע"ז ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתי' רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין וכדרך שאמרו בטהרו' כך אמרו ביי"נ ומינה למד רבינו הטור אף לכלים המכניסי' לקיום סגי בהכשר זה ובכלי איסור לא מצינו לומר הכשר זה אלא סתם מתניתין הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים את שדרכו להגעיל יגעיל ולא מועיל שום הכשר אחר וע"כ צריך אתה לומר דע"י בישול בלע טפי א"כ ג"כ אין ראי' מהא דלאחר י"ב חודש דאף ביי"נ כלה הטעם היין לגמרי אבל בכלי איסור שנבלע ע"י חמין אפשר שבלע טפי ולא מהני ישון י"ב חודש דלעולם הטעם שמור בתוך דופני הכלי אלא שהוא לפגם וכן דחה הרא"ש בפ' כירה דברי ר"ת דרצה ללמוד מפ' בתרא דע"ז רבא אמר נעוה ארתחי' להתיר כלי שנשתמש איסור בכלי ראשון ע"י עירוי וכתב הרא"ש דאינה ראי' דשאני י"נ דתשמישו ע"י צונן ולהכי מקלינן בהו טפי מבשאר איסורין כדאמרינן חולטן במי זתים וכן עירוי ג' ימים וע"י ניגוב וע"י הנחה מגת לגת משא"כ בשאר איסורי' וכן כתבו התוספות בזבחים דף צ"ה ע"ב ד"ה עירה לתוכה ואף ר"ת גופי' מיקל בי"נ שהתיר לשפוך רותחים תוך חבית שהי' בו י"נ ולהפכם מצד זה לצד זה בתוך החבית אע"פ שכבר היו בכלי שני מיד כששופכן בחבית ולא נפלו על כל צדי החבית אלא מכלי שני שהופכן מצד זה לצד זה ולא התיר כן בשאר איסורים וע"כ דבי"נ אין איסור רותח כלל אלא שהחמירו בו להרתיחו וכן כתב המרדכי בפ' כ"א דשבת ובר מכל דין קשיא לי הא אמרינן בש"ס וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבין תני חדא אסור ותניא אידך מותר לא קשי' הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפג' מותר ואם איתא לדינו דמר ניפלגי במ"ד נותן טעם לפגם אסור והא דתני אסור בתוך י"ב חודש והא דתני מותר לאחר י"ב חודש שאין בו אפילו נ"ט לפגם וכן הא דתניא בפ' אין מעמידין דף ל"ח ע"ב ת"ר הכוספן של נכרים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ופריך והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ומשני לא קשיא הא כמ"ד נ"ט