פנים מאירות חלק א מח

ניטל הלב אלא שתיכף אחר שחתכו הלב מן הבעל חי שחטוהו ובמחמת החולי אי אפשר לומר שימס הלב ולא יהי' מסוכן במעלה היותר גרוע שבמסוכנת ע"כ והנה האמת כן הוא אפילו בשאר אברים כגון ניטל הריאה והדקי' דלא קחשיב במתניתין וכתבו התוס' דילפינן במכש"כ מניקב ודבר זה ידוע מכל החושי' והטבעי' שאם ניטל הריאה והדקים לגמרי' שא"א להחיות אפילו שעה אחת ובודאי כשיזדמן טריפות מאלו הניטולים שאין ספק שהיתה מסוכנת במעלה היותר גרוע אבל בנדון זה יש לבעל דין לחלוק ולומר כיון שהריבה פתחה התרנגולת ורצתה לבדוק אחר הלב כדי לפתחו או בשביל שלא ישאר מחובר בתרנגולת ויאסור התרנגולת בבישול כי כן דרך נשים הזריזות לדקדק להוציא הלב קודם המליחה ולא מצאה וכיון שיש ריעותא לפנינו י"ל שנסמסמס הלב עד הבשר שרופא גורדו ונחסר קצת מן הלב עד שנשתנה צורת הלב ונעשה תלתולי בשר וזרקתו לחתול ולא הכירה שהוא מן הלב ומיסמוס הלב דינו כניקב ודינו של מהר"י מפראג שהתיר תרנגולת מיירי שפתחה התרנגולת ולא בדקה מיד אחר הלב אלא אחר שעה וי"ל שמא אדם אחר נטלה אבל אם היתה בודקת מיד ולא זזה ידה מהתרנגולת ולא מצאתה הלב איך אפשר להתיר מה שמפורש בפוסקים בפשיטות לאיסור ובנדון דידן שהיא חפשה ובדקה אחר הלב ולא מצאתה י"ל שנימוק הלב עד שנשתנה צורתו וזרקתה לחתול ודווקא היכא שניטל הלב לגמרי אזי אי אפשר להחיות ועכ"פ תהי' מסוכנת קודם השחיטה במעלה היותר גרוע אבל בנסמסמס ונימוק אף שנעשית טריפה יכולה היא להחיות איזה זמן ולהיות שמינה וטובה כמו שלפעמים באים לפנינו אווזו' פטומי' ונקובי' הוושט מעבר אל עבר אף שהוא נבילה מ"מ הם חיות לפי שעה ושמינות ובריאות בשר ולפי זה נדחה ממיל' הראי' שהביא מר מנשחטה הותר' דהכא הריעות' לפנינו שהיא בדקה אחר הלב ולא מצאתה וידעינן במה נטרפה ומאי חזית לומר דנפל הלב ואכלה החתול דילמ' נתמסמס ומה שכתב מר וז"ל ובר מכל הטעמים האמורים הי' להם לשום לב לדין האומר נתנסך יינך דכשהו' מסור בידו נאמן ורבו האומרי' דדווקא משום מיגו נאמן הא במקום דליכא מגו כנ"ד אינו נאמן וכאן הרי אם בעלת התרנגול' מכחישת' או לכל הפחות אומרים אינם יודעים וא"כ אין הריבה נאמנת עכ"ל והנה מה שכתב מר שרבו האומרים משום מגו נאמן הוא דעת הש"ך בסי' קכ"ז שהביא כמה דעות בזה והכריע שדעת הרב הב"י כן וכתב עפ"ז יש לדון במי שאמר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך אינו נאמן אפילו בידו כיון דלית לי' מגו עכ"ל וע"כ צריך אני לפרש שמיירי בענין שנתן לחבירו יין מבושל ומעולם לא הי' בידו לנסך דאי מיירי שהי' בידו עד שלא בישל ואח"כ בישל ואמר נתנסך יינך קודם בישול למה לא נאמן אם אמר לו בפעם ראשון דהא אנן פסקינן כרבא דאמר אפילו אין עתה בידו אם בפעם ראשון שמצא אמר לו נתנסך יינך נאמן אלא ע"כ דמיירי הש"ך שמעולם לא הי' בידו בשעה שראוי לנסך ולכך לא מהימן או שהיה בידו קודם בישול ואשמוענן דלאחר הבשול אינו נאמן אם לא אמר לו בפעם הראשון וכל מה שבידו לעשות נאמן אף אם לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו משום מגו ומאוד תמוהי' לי דבריו דלדידי' מה שבידו אינו מעלה ומוריד אלא עיקר הטעם משום מגו א"כ גבי סופר שכתב אזכרו' שלא לשמן דמבואר בי"ד סי' רפ"א בעודן תחת ידו נאמן היה להרב הבית יוסף לכתוב חידוש דין דדווקא בפעם ראשון שמצאו נאמן דהא התם לית לי' מיגו שכבר כתב השמות ומזה מביא הרא"ש ראי' שאף לדברי אביי לאו מטעם מגו מהימן דהא הכא לית לי' מיגו ולדברי הב"י דמה שיש בידו אינו מעלה ומוריד אלא עיקר המיגו וכיון שאין לו מגו נימא דדינו שוה לאינו תחת ידו שדווקא אם אמר לו בפעם ראשון כשמצאו הוא דנאמן אבל אם לא אמר לו בפעם ראשון אינו נאמן אלא נראה ברור וע"כ דרב הב"י סובר הא דנחלקו המפרשים אם הטעם משום מגו או משום שהוא בעליו אינו אלא אליבא דאביי דאמר משום שבידו נאמן מהימן בזה פי' רש"י דבידו לטמאן ולפגלן אבל אליבא דרבא דאמר אף שאינם בידו נאמן הסברא רחוקה לומר בשביל שהי' מגו יהי' נאמן עכשיו אף שאין לו מגו אלא ע"כ הטעם כדכתב הרא"ש אפילו דבר שאין ברשותו עתה אי בזימנא קמיית' דאשכחי' א"ל עדיין נקרא בעליו ומהימן כיון דלא מצי אמר לי' אלא השתא עכ"ל וי"ל דכ"ע מודו לזה דרבא סבר הטעם שהוא נאמן משום שהוא בעליו עליו וא"כ אף שיצא מידו כיון דלא מצי אמרו אלא השתא דאשכחי' ואמר לי' עדיין שם בעליו הוא ומהימן אבל דבר שהוא בידו אליבא דרבא אף שאין לו מגו הוי כבעלים ומהימן אפילו בפעם שני שמצאו ולכך בסופר שאם הי' ס"ת בידו הי' מהימן אפילו אם לא אמר לי' בפעם ראשונ' ואף הרשב"א שהוכיח בחידושי' פ' הניזקין דהטעם משום מגו משום שעלה על דעתי לפסוק כאביי כמבואר בב"י אבל לדידן דפסקינין כרבא אינו מוכרע משו' פוסק דהטעם משום מגו וכן תמי' לי מה שכתב הש"ך שכן משמע מתוספות דקדושין בפ' האומר דמהימן משום מגו ואני עיינתי שם ולא יכולתי להבין ממשמעות התוספות כן הלא התוספות תירצו שם וז"ל י"ל דשאני התם לפי שהי' בידו פעם אחת אבל הכא מעולם לא הי' בידו וזה י"ל כפי' הרא"ש דלפי שהי' בידו פעם אחת נעשה עליו כבעלים כיון דלא מצי אמר לי' אלא השתא בפעם ראשונה שמצאו ואפשר שלא ראה דברי הרא"ש דמפרש אף לאחר שהוציא מידו הוי כבעלים ולכך קשיא לי בדברי התוספות שכתבו לפי שהי' בידו פעם אחת הוא נאמן ואף דעכשיו אין שם בעלי' עליו אלא ע"כ מטעם מגו שהי' יכול לטמאו באותו עת שהי' תחת ידו אבל לפי דברי הרא"ש יותר נראה לפרש מטעם דהוי עדיין בעליו כיון שאמר לו בפעם ראשונה ולא מצי לומר לו עד השתא וא"כ בנדון דידן שהיא מסרה התרנגולת למשרתת הנ"ל היא נאמנת אף שאין לה מגו דאנן פסקינן כרבא דאליבא דכ"ע אין הטעם משום מגו אלא משום דהוה בעלים וכן משמע מתוספות דגיטין דף ב' ע"ב דהעד אחד נאמן באסורין ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מעיק' הי' בידו לשחוט עכ"ל

ומה שכתב מר ואף להחולקי' שם ואומרים דאף בלא מגו נאמן השומר היינו באומר ברי לי לאפוקי בנ"ד שאינה אומרת ברי לי אלא שהיא אינה יודעת דלכ"ע אין זה כדאי לאסור עכ"ל ואני אומר דמזה אינה ראי' להתיר דהא עכ"פ מחוייבי' אנו להאמין שיש כאן ספק איסור דאורייתא כיון שהיא אומרת בבירור שלא זרקה אלא הטריפה הרץ א"כ נאמנת שלא זרקה הלב לחתול והוי ניטל הלב ודומה לדין אם עד אחד נאמן אומר שמצא מסמר בכרס חצונה תחוב אז יש לאסור מספק אם נאבד הכרס ואף שאין העד מעיד שבוודאי ניקב נקב מפולש אלא כמו שהאמינתו התורה לאסור בוודאי איסור כן האמינתו התורה לומ' שנולד ספק איסור וזה מבואר קצת בט"ז ס"ס מ"ח א"כ ה"נ נימ' דנאמנ' לומר שלא זרק' לחתול וא"כ הספק אם נפל מידה או לא והוי ספק איסור דאוריית' וע"כ צריכין אנו לומר דקרוב לומר דבוודאי נפל דאיך אפשר שלא היתה מסוכנ' א"כ אין הדבר תלוי בדין אם נאמין לה או לא נאמין לה דאם אמרינן דיותר מסתבר לומר דנפל אף אם נאמין לה אין כאן איסור ואם אין הדבר קרוב לומר שנפל ע"כ צריכין אנו להאמין לה שזה דבר ברור אצלה שלא זרקתה אלא הטריפה הרץ ולא הלב והוי ספ' בחתיכה זו על ידה ואסור מדאורייתא וכל ראיותיו של מר מיוסדי' על סברא אחת דאמרינן מסתמא נפל הלב ואכלה החתול דאל"כ אי אפשר שלא תהי' מסוכנת במעלה היותר גרוע קודם שחיטה: ובנדון השני בקדירת הברזל שבישלו בה חמץ שנתיים ימים קודם הפסח והיתה נקי' ואחר עברו שני שנים בשלו בה בפסח ויש מן התלמידים שביקשו לאסור מטעם דנ"ט לפגם בפסח אסור וכתב מר שטועים הם ומביא ראי' מחבית יין שדבקו נסרי' בבצק ב' חדשי' קודם פסח כבר נתייבש הבצק ואינו נותן טעם ואף דקי"ל כבוש כמבושל עכ"ז אין כח בבצק ליתן טעם לאוסרו ואם כך הוא בחמץ בעין כ"ש בבלוע בקדיר' ועכ"ז לא מלאני לבי להתיר בשני חדשים דאף דקי"ל כבוש כמבושל אינו מבושל ממש וראי' מהני מאני דקוני' דמפלגינן בין י"נ דתשמישו בצונן אף שהיין שוהה שם ימים ושנים אין בו כח לבלוע כמו אלו נתבשל בהם חמץ ואף שהרב בש"ך בי"ד כתב הא דמקלינן בי"נ משום דתשמישו בצונן היינו בדלא אשתהי בהו חמרא מעת לעת אבל באישתהי מעת לעת דינו כמבושל ממש במחילה מכבודו לא דק דמוכח בגמרא דקנקני' של עכו"ם וחבית' דחמר' מכניסים בהם יין לקיום ימים ושנים ואעפ"כ אין דינם כמבושל ממש עכ"ל

למדתי מכוונתו דמר שלא רצה להתיר הקדירה אחר שני חדשים דילמא דאף דע"י כבישה אינו מוציא טעם אבל ע"י בישול י"ל שנותן טעם וכתב מר אבל מיהא יש לי ראיות ברורות דלאחר י"ב חודש מותר ובקנקנים של עכו"ם קי"ל דמשהן י"ב חודש וכן חרצני' וזגי' ודורדייא דיי"נ לבתר י"ב חודש שרי ולא זכיתי להבין דברי מר חדא במאי דמביא ראי' שיש חילוק בין כבוש לבישול מהני מאני דקוני' דמפלגינן בין י"נ שתשמישו בצונן אף ששהה היין ימים ושנים הדבר הזה אינו ברור אצלי דהא הר"ן מפרש דהא דשרינן באוכמא וחיור' בכלים שאינם מכניסין לקיום אבל מכניסן לקיום י"ל דהוי כמבושל גמור ואף לדעת הרמב"ם שמפרש שמכניסו לקיום מיירי נשמע מכלל דבריו דכלי מתכו' אף שמכניסו לקיום אין צריך מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וע"כ בבישול מצינו שאסרה התורה כלי מתכות וא"כ איך מביא ראי' מר מיישון הקנקנים דמותרי' אחר י"ב חודש י"ל בבלוע ע"י צונן מועטת ונפלט הטעם אחר י"ב חודש אבל בבישול שנבלע יותר כמו בכלי מתכות לדעת הרמב"ם שאינו נבלע בצונן אף במכניסו לקיום ובבישול בולע טפי א"כ אין ראי' כלל שנאמר כי היכי דבכלי שמכניסו לקיום אחר כלות י"ב חודש כלה כח היין ה"ה שכלה בקדירה שבישלה בה איסור דילמא ע"י בישול בלע טפי וראי' עוד מכלי נתר דאין להם טהרה עולמים אפי' בישון י"ב חודש ופסק בש"ע כהראב"ד וכתב הרשב"א ומה שהביא הרמב"ן ראי' מחרצני' וזגי' אינו דקים להו לרבנן דאין ליחות שביין ושבחרצנים מתקיי' אלא עד י"ב חודש אבל לאחר מכאן עץ בעלמא הוא וכן הדין וכן הטעם בדורדייא דלאחר י"ב חודש ליחותו כלה ונעשה עפר בעלמא עכ"ל א"כ כלי נתר שבליעתן ע"י צונן אמרו כן ק"ו במה שבלע ע"י חמין נמי בלע טפי וי"ל דאינו יוצא לעולם ואף שרוצה מר ללמוד מאסורין שה' בעין אמרו שלא נשאר שום לחלוחי'. לאחר י"ב חודש והוי כעפר כ"ש באיסור הבלוע שאין בו ממש ואני אומר שיש פירכא גדולה לק"ו זה דהא מה שאסור מצד עצמו אם נתייבש כעץ אף קודם י"ב חודש מותר