פנים מאירות חלק א מג

דדוקא לקדשי' עשו סייג ולא לחולין אין ללמוד מזה לאסור בפרט שאיסור משהו דרבנן ויש כמה רבוותא דס"ל שצונן אינו אוסר

ה בכל איסור דרבנן אפילו יש לו חזקת איסור אזלינן לקולא לדעת הרמב"ם דלא כהש"ך בסי' ק"י ואף שיש לו עיקר מדאורייתא נמי אזלינן לקולא

ו אם מצא סכין פגום אין צריך לכסות מספק ודברי הב"ח ברירין דהוי נבילה גמורה

ז בחרש שוטה וקטן ששחטו מותר לכסות ואין בזה חשש איסור דילמא אתי למיכל משחיטתן

שאלה טז

כתב הטו"ז באו"ח סי' שכ"א הא דכתב הש"ע דאסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת להניחה וכתב הב"י בשם שבלי הלקט בשם הגאונים משום דמליחה אב מלאכה ואע"ג דהאי אינו מליחת בשר ועוד שיכול לומר אמלח חתיכה זו ואוכלנה עכשיו וחוזר ונמלך ואינו אוכלה וכדרבא דמערים ומלח גרמא גרמא מ"מ אין רוצה לעשות כן במבושל הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל וכתב הט"ז משמע לפי מסקנא שלו דאין איסור ברור בזה אפילו מדבריהם אלא מצד שאין צריך לזה כו' ולפ"ז שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ"ל ונפלאתי פה קדוש יאמר דבר זה דהא ע"י הערמה לא רצה להתיר בשביל שאין הבשר נפסד ואף שהמלח משביח להבשר ומתקנו מ"מ כיון דאין הבשר נפסד אסור ורבא דהערי' מיירי בבשר חי ונפסד בי"ט אבל אינו נפסד לא התירו להערים ואפי' בנפסד בלא הערמה איסור דרבנן איכא כמו בי"ט בלא הערמה וזה מפורש בתוס' פ' כלל גדול דף ע"ה על הא דאמרינן האי מאן דמלח בישרא מחייב משום מעבד ורבא אמר אין עיבוד באוכלין וכתבו התוס' אין להתיר כאן מליחות אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפ' ח' שרצים ואפילו בי"ט אסור בפ"ק דביצה עכ"ל ואף שזה בבשר חי מ"מ לדעת הגאונים בשר מבושל וביצה להניח לאחר זמן הוי כמו בשר חי מיד והטעם כל מה שהמליחה מועלת נראה ככובש כבשים או כמעבד לדעת רש"י אלא ע"י הערמה הי' מותר אבל בלא הערמה להניח הוא אסור מדרבנן לדעת הגאונים ופשיט' היכא שטוב לו שימלח עכשיו שמתקן האוכל בכך נראה טפי לאסור וגם מ"ש בשם רש"י דבאלו אין הטעם משום דמחזי כעיבוד כי אין המלח משנה טבעם כמו שמשנה הצנון אבל באלו אינו אלא ליתן טעם עכ"ל וקשה אטו במשנה טבעם תלי' מילתא אלא בתיקונן תלי' מילתא וכן מוכח מפירש"י דמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקונן משמע דעיקר טעמא משום תיקונן תדע דהא גבי בשר דאמרינן ואף רבה בר הונא לא אמר דחייב משום מעבד אלא היכא דקבעי ליה לאורחא אבל לביתו לא משוי אינש מיכלי' עץ וכתבו התוס' והר"ן בחולין דאפילו רוצה לאכול כן חי אסור למלחו ואע"ג דאין עיבוד באוכלים מ"מ מיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וא"כ בבשר מבושל להניח שוה לבשר חי לדעת הגאונים דאסור ואפילו ע"י הערמה אסרו משום כיון דאין הבשר נפסד וק"ל ופשיטא היכא שמשביח ע"י מליחה זו להניח דאסור וברור ונכון כ"נ לפע"ד

שאלה יז

תוס' פסחים דף י"ד ע"א ד"ה מאי קמ"ל דשלישי מותר לעשות שני היינו הך למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא לא פריך דלדידי' הוסיף דמותר לעשותו אף שני דאורייתא עכ"ל ובאמת זה דוחק דהא השתא אסיק הש"ס דמתניתן איירי אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ובתורת חיים כתב דדיבור זה הוא במקצת ספרים ישנים נשמע מזה דיש קצת ספרים שלא גרסו זה בתוס' ואני אומר לאחר העיון צדקו דברי הספרים דלא גרסו זה בתוס' וקושית המקשה אינו אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אבל למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא לא קשיא מידי דהא ע"כ המקשה לא אסיק אדעתי' בנר של מתכות וס"ד דמקשה דנקט בנר שנטמא בטמא מת לאו דווקא אלא דבעי לארויי במתניתין שנטמא בראשון אבל דיוק דדייק רבא לקמן דטומאת משקין דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מכדי האי נר מאי קא מהניא להאי שמן אי לאיפסולי גופיה הא פסיל וקאי ואי לטמא אחרים מדרבנן אפילו בשני נמי זה אסיק אדעתי' דמקשה שפיר דהא על מתניתין גופי' יש לדקדק זה דאי טומאת משקין דרבנן אמאי נקט בראשון אפילו בשני נמי נשמע מזה דכל היכא דלא מהני לטמא אחרים לא הוי תוס' אף דמוסיף לו טומאה דאורייתא דאל"כ מנ"ל לרבא לומר דלר"ע טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דילמא לעולם דרבנן והא דהוסיף דמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא דהאי שמן אף דאינו מטמא אחרים דאורייתא דילמא טומאת עצמו אית ליה דמקבל טומאה מן הכלי שהוא אב הטומאה אלא ברור הדבר כל היכא דתרומה נפסל מן התורה באכילה מותר לגרום טומאה יותר דאין אנו מוזהרין עלי' וע"כ הא דנקט אי לאפסולי גופיה כל שאינו מטמא לאחרים פסול גופיה קרי ליה אלא דנפקא מיניה אם יש לגרום לטמאות אחרים וע"כ למ"ד דאוכל מטמא אוכל מוכרחים אנו לומר דדריש יטמא יטמא וכיון דדריש יטמא גבי אוכל דריש נמי כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא לאחרים וס"ד דמקשה דלמ"ד דאין אוכל מטמא אוכל דאורייתא ע"כ לא דריש יטמא יטמא א"כ גבי משקין נמי לא דריש יטמא יטמא ואין משקין מטמאין לאחרים מדאורייתא ולפ"ז ניחא דלמ"ד אוכל מדאורייתא ה"ה דמשקין מטמאין מדאורייתא א"כ לא קשיא לדידי' מאי קמ"ל שלישי מותר לעשות שני היינו הך דהא הוסיף טובא דהתם גבי בשר קודש טמא וטמא אבל הכא גבי תרומה פסול וטמא וק"ל דמותר לגרום לו טומאה אף שיטמא לאחרים אבל למ"ד דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וס"ד דמקשה דלא דריש יטמא יטמא ה"ה גבי משקין נמי לא דריש יטמא יטמא ואין טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא וע"כ הא דהוסיף ר"ע בעדותו לא הוסיף לטמא אחרים מדרבנן דא"כ אמאי נקט בראשון אפילו בשני נמי משקין תחילה הוין מדרבנן אלא ע"כ דהוסיף בעדותו אף שגורמין טומאה חמורה לשמן עצמו פריך שפיר היינו הך ואי משום דמותר לעשותו אף שני דאורייתא דמ"מ מאי אהני לי' להאי שמן אי לאיפסולי גופיה הא פסיל וקאי ור' יהודה דיקדק במתניתין מדנקט בטמא מת דבנר של מתכות עסקינן ושלישי מותר לעשות ראשון וע"כ מדנקט בטמא מת ולא נקט בשרץ וממילא ידעינן כיון דמותר לעשות שני ולטמאות בטומאה חמורה ה"ה בראשון דלאיפסולי גופיה אין חילוק בין ראשון לשני אלא ע"כ דרבותא הוא אף שגורם לטמאות אחרי' ולעשות הנוגע במשקה שני משום דטומאת משקין דאורייתא דאף דלא דריש יטמא יטמא היינו לעשות טומאה כיוצא בה אוכל אוכל ומשקה משקה אבל אוכל משקה ומשקה אוכל דרשינן יטמא יטמא דמטמא מדאורייתא וכן משמע לקמן דף י"ח מפי' רש"י והמקשה לא אסיק אדעתי' הך דיוקא דר"י ולכך פריך המקשה שפיר לדידך ע"כ צריכין אנו לומר דהוסיף בעדותו משום דגורם טומאה לאחרי' דאל"כ לא משני מידי א"כ נוקמא בנר של חרס והוסיף דאלו התם טמא וטמא והכא פסול וטמא וקמ"ל דאף שגורם קילקול יותר שיעשה שלישי דבשלמא לפי מאי דס"ד דטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן וע"כ מדנקט בראשון ולא בשני ש"מ דאין עדותו בשביל שגורם לטמאות אחרים אלא על שמן גופיה פריך שפיר היינו הך דאין זה חידוש כיון דכבר אשמועינן דמותר לעשות משלישי שני דרבנן ה"ה מפסול דאורייתא שני דאורייתא דלאפסולי גופיה הא פסיל וקאי אבל עכשיו לר' יהודה דע"כ סבירא לך דעיקר חידושי' שיטמא אחרים דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא א"כ מאי דוחקי' לאוקמי' בגר שניטמא בטמא מת לוקמי' בנר של חרס ומאי הוסיף דאילו התם טמא וטמא והכא פסול וטמא וגורם טומאה לאחרי' ומשני רבא מתניתין קשיתיה כו' וכן הכריח רבא אחר זה מה דלא פירש רבי יהודא בפירוש דרבי עקיבא אית לי' על כרחך טומאה משקין מדאורייתא דאם כן קושית המקשה במקומה עומדת האי נר מאי קמהניא להאי שמן וק"ל

שאלה יח

בפרוסטיץ לא היו נוהגין לסדר גט מפני שאין להעיר נהרות המושכי' רק יאורים שקורין טייך ופעם אחד אירע באחד שהי' שכיב מרע והיה מסוכן ביותר וכל הרופאי' אמדוהו למיתה והי' לחוש כשימו' שאשתו צריכה להמתין על יבם קטן זמן ארוך יותר מי"ב שנה ורבים שחרוני ובקשו ממני לסדר לה גט מבעלה כדי שלא תהי' אגידא ביבם קטן אך נסתפקו איך לכתוב בגט שם המקום דהגוים בני המדינה מדברים בלשון פיה' וקורין לעירינו פראסטיאווע וכך נכתב בפנקס שלהם ובשטרי ערכותיהם ומיעוט הגוים החשובי' כשמדברים בלשון אשכנז קורין לעירינו פראסניטץ והיהודים הקרובים והרחוקים קוראים פרוסטיץ וכן נמצא בספרים ישנים שנדפסו פה וכן נכתב בפנקס המדינה ע"כ נתתי לבי לברר דבר זה וצויתי להסופר לכתוב ערוסטיץ דמתקריא פראסטיאווע ואין צריכין לכתוב פראסניטץ דכתב רמ"א בא"ה סי' קכ"ה דאם יש לעיר ב' שמות אחד נקרא בפי ישראל ואחד בלשון כותים שם שקורין לו ישראל הוא עיקר וכותבים כפי משמעות לשונם ועל השם הכותים דמתקרי' אבל אין צריך לכתוב פראסניטץ כלל ודומה להא דאיתא בפ' השולח ההיא דהוו קרי לה מרים ופורתא הוו קרי לה שרה אמרי נהרדעא מרי' וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה א"כ אזלינן בתר מאי דקרי לה רובא דמת' א"כ ה"נ כיון דהרוב הגוי' הדרי' במדינה זו הם קורין פראסטיאווע זה עיקר השם לכתוב דמתקרי ואף דאמרינן בש"ס דצריך למכתב מרים וכל שום דאית לה שאני הכא דהגוי' שקורין פראסניטץ הוין מיעוטא דמיעוט נגד רוב יושבי המדינה הגוי' וגם כנגד ישראל הקרובים והרחוקים ולמיעוטא דמיעוטא אפילו ר"מ לא חייש ומוטב שלא לכתוב כלל משנכתוב דמתקריא פראסטיאווע ודמתקריא פראסניטץ דיש לפרש דאדם אחד קורא בשם שניהם ופשיטא אם נכתוב דמתקריא פראסטיאווע ופראסניטץ דיש לפרש שאדם אחד קורא לעיר בשם שניהם בפעם אחת וזה אינו מי שקורא בשם זה לא