פנים מאירות חלק א לא

אבל מאוד נפלאתי על גברא הב"י שאגב שיטפה לא דק בדברי הריצב"א דהוא לא התיר תחילה אלא ע"י מכירה ר"ל מכירה גמורה שיקבל הישראל מעותיו או בהלואה שיש להאריס רשות להוציאם בלתי ידיעת ישראל למכור ולעשות כאות נפשו ויזקוף הדמים על הגוי ולאו בתורת שאלה ר"ל שמהדר בעין אלא בתורת הלואה שאין מחזיר בעין אלא הדמים וכתב. ועוד נראה כוונתו אפילו אם לא יהי' רשות לגוי להוציא השוורי' בלתי רשות ישראל דהיינו ששיעבד אותם למשכון שלא יטול השורי' עד שיתן לו מעותיו כמו שמסיים שעשאן אפותקי לישראל אפילו אם הרהינו אצלו ואם לא אמר מעכשיו נמי מותר כיון דרשות ביד הגוי למכור אף שאינו יכול להוציאם בלתי רשות ישראל קודם שיתן לו מעותיו שזיקף עליו אבל אחר נתינ' מעות אין הישראל יכול לעכב עליו אלא דברישא מיירי שימכור לו ישראל ויקבל מעותיו ובסיפא מיירי בהלואה שאינה חוזרת בעין שרשות ביד הגוי למכור רק השורי' הם בתורת משכון נמי שרי אף שאינו יכול להוציא השורי' עד שיתן לו מעותיו מ"מ כיון דאי בעי מכר לאחרים וכדדידי' דמי ואין זה בהמת ישראל אבל דעת המתירין אפילו אינו בתורת הלואה רק שיקבל הגוי אחריות אונסא וכל זמן שהוא בעין מחויב הגוי להחזיר זה לא עלה על דעת ריצב"א מעולם ותדע שלא הי' יכול למצוא היתר אלא בענין מכירה או הלואה ולא כתב היתר הפשוט לדעת המתירין שיקבל הגוי אחריות עליו אלא ע"כ פשוט וברור דלית לי' כדעת המתירין ועיקר כדעת האוסרין שהביא הב"י בס"ס רמ"ו וטעמם כיון דאין הגוי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וזה הוא טעמו ונימוקו של הריצב"א שלא הי' יכול למצוא היתר אלא או שימכור הישראל לגוי או שיתן לו בתורת הלואה ואף שאין להגוי רשות להוציאו מרשות ישראל עד שיתן לו דמים מ"מ כיון דבידו למכרה כדידי' דמיא והרב הב"י כבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק ודעת המתירין משום כיון דקיבל הגוי אחריות הוי עליו כנכסי צאן ברזל אין טעם זה ומספיק להוציא מרשות ישראל וכבר הוכחנו מההיא דמתניתין דבכורות מדלא אשמועינן חידוש דאם קיבל עליו ישראל אחריות שאמותם פטור' מן הבכורה אלא דזה פשוט דברשות בעלים ראשונים קיימאי והיכא דקיבל נכרי אחריות בהמות של ישראל פשוט אצלי דחייבת בבכורה כיון דאין להגוי שייכות בגוף הבהמה ולא הוי אלא כשומר בעלמא ובכהן ששם פרה מישראל כיון דשבח הפיטום דידי' הוא מותר להאכילה דהוי כמו קנין כספו ומהאי טעמא בשוכר פרה מישראל אף שחייב במזונתי' ושכיר' ליומא ממכר הוא מ"מ כיון שחזר לישראל בעיני' לאו קנין כספו הוא ואסור להאכילו אבל מ"מ ברשות בעלי' קאי א"כ בנדון דידן אפילו אם הי' מקבל הגוי אחריות עליו הי' אסור ליתן לו בהמותיו שיתן להם לאכול חמץ בפסח ואפילו בולד' שיש לגוי חלק בגופם מ"מ משתרש ישראל בחלקו שאוכלין חמץ ואם ישראל וכהן קנו בהמה בשותפת נראה דאותן ימים שהיא בבית כהן מותר להאכילה תרומה דקנין כספו ואף שחלק הישראל ג"כ נהנה ואם ישראל וגוי קנו בהמה בשותפות לענין פסח נראה דאם מתנים בתחילה קודם לקיחה שהוא יתן מזונ' קודם פסח וגוי בשבוע של פסח נראה דמותר ואף שכתב הב"י בשם שיבולי הלקט בא"ח סי' רמ"ה האי התירא לענין שבת וכתב אבל מדברי תשובת הרשב"א נראה דלא מהני ע"י תנאי שיתנו תחילה משום דסוף סוף חלק דישראל עושה מלאכת בשבת נ"ל דע"כ האי תחילה דנקט הב"י לאו תחילה קודם הקני' אלא תחילה קודם שיעשה הגוי מלאכה ותדע דהא לבסוף כתוב היתר ברור לדעת הריב"ש על ב' יהודים שהיה שותפי' עם גוי בבהמות אם התנו תחילה משעת שנשתתפו לומר טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחד כנגדו מותר כיון שהתנו מתחילה הרי הוא כאלו הבהמת קנויות לגוי ביום השבת ואין לישראלים חלק בהם ולפ"ז למה לא הביא לעיל שהביא דעת השבולי לקט שהריב"ש הסכים עמו אלא ע"כ דלמעלה בדינו דשבולי לקט מיירי שכבר קנו אלא שרצו להתנה תחילה קודם שיעשה הגוי מלאכה ושפיר כתב הב"י דלא מהני בזה תנאי דסוף סוף חלק הישראל עושה מלאכה בשבת אבל אם מתנים קודם קני' אין שום חולק בזה דהא כיון שהתנו מתחילה בשעת קניות הבהמות הרי היא כאלו הבהמות קנויות לגוי בשבת וכן נראה מדעת הרצב"א שלא יכול למצוא היתר לישראל אחרי שכבר קנאו כדמוכח מתוך שאלתו ולכך כתב הב"י ואין נראה כן מדברי הרצב"א שאכתוב בסמוך דנראה דלא מהני ע"י תנאי שיתנו תחילה ואי תחילה קודם קני' מיירי אין ראי' מדברי הרצב"א שהוא לא דן אלא אם כבר נשתתפו אלא פשוט כמו שכתבתי

אך בעיקרא דדינא נראה דאין כאן איסור דהא אפילו פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז דכתב הטור י"ד בסי' קמ"ב דאסורה לכתחילה היינו אם רוצה להאכילה מתחילה כרשיני ע"ז וכן איסורי הנאה אף בזה וזה גורם אסור לכתחילה אבל היכא שאין מזונה עליו דהגוי קיבל מזונה עליו והגוי עושה להנאת עצמו ואין ישראל נהנה מזה דאם לא היה לו חמץ היה חיוב על גוי לזונם בדבר אחר וגוי להנאת עצמו עושה מותר וכן נראה נמי אם משכיר לגוי בהמתו בח"ה של פסח ומתנה שמזונם יהי' על הגוי אף אם יודע שהגוי יתן להם חמץ מותר דאין ישראל נהנה מזה ואף שכתב הב"י בשם אגודה דאסור ליתן בהמתו לגוי להאכילה בימי פסח וכן אסרתי ברעגן שפורג משום דידוע שמאכילין אותו פסולת שכר נראה דהתם מיירי שישראל רוצה לשלם לגוי עבור מזונם בזה אסור וראי' שסיים אך סתמא שאינו ידוע שהגוי יתן לה חמץ התירו רבותינו מההוא דספ"ב דע"ז דאומר אדם לפועליו כו' עכ"ל הרי בהדיא שדימה דין זה לההיא הפועלים ואף דשם חייב במזונתיהם דמותר לומר לפועלי' צאו ואכלו ואני פורע וא"כ הא דאסרו ברעגנשבורג היינו אליבא דהטור בא"ח סי' ת"ן דכתב דלא יאמר לפועלים צאו ואכלו ואני פורע א"כ בבהמותיו דלא יאמר לפועלים צאו ואכלו ואני פורע א"כ בבהמותיו נמי אסור אבל מאוד תמוה פסק זה וכבר הרגיש בזה הרב הב"י בי"ד סי' קל"ב פסק הטור בעצמו דאפילו צאו ואכלו ואני פורע נמי מותר ואינו אסור אלא בהקדים לו דינר משום כיון דהקדים לו דינר קנה היין אצל החנוני וכן הוא מסקנ' הש"ס שם וא"כ מן הדין הי' מותר לומר לעכו"ם שיזון בהיותו והוא ישלם לו עבור מזונם אף שיודע שיתן להם חמץ מ"מ לא מלאני לבי להתיר ליתן בהמות ישראל לגוי בפסח כיון דאומר לגוי ליתן מזונות לבהמתו והוא יודע בודאי שיתן חמץ נמצא מאכילו בשליחתו אבל גבי עבד היתר גמור הוא לומר צא ואכול ואני פורע אף שיודע בודאי שיאכל חמץ דגוי להנאת עצמו עושה א"כ בנדון דידן שהגוי קיבל בהמותיו למחצי' שכר ונתחייב במזונות אין שום איסור על ישראל אם מאכיל לבהמותיו חמץ בפסח דגוי להנאת עצמו הוא עושה ואין לומר כיון דהקנה לו בהמותיו שיחלק בולדות עמו הוי כמו שהקדים לו דינר זה אינו בשלמא התם אם מקדים דינר לחנוני המוכר י"נ הוי כאלו נקנה לו י"נ מאותה שעה כיון דבעל היין נתן לו ליתן לפועלים אבל הכא שנתחייב הגוי קודם פסח זמן רב לזון בהמותיו וניחא לי' דליקני מזונות דהתירא ולא דאיסורא וגוי להנאת עצמו עושה ואין ישראל נהנה מזה כלל וכן נראה דמותר להשכיר לגוי בהמתו בפסח אף אם הגוי מאכילה חמץ דאין הישראל נהנה מזה כיון דלא ברירא לי' שיתן חמץ וישראל אדעת' דהתירא נתכוון אבל לומר לגוי תן מזונות לבהמתי ואני אשלם לך אין בידי לחלוק על ש"ע אף שלענין דינא נראה דגם בזה מותר מ"מ אין בידינו לחלוק על פסקי הגאונים אלא בראי' ברורה והנראה לפע"ד כתבתי

שאלה יא

מעשה ששלחה אשה לבעלה בשר שהיה בעיר אחרת וכתבה לו שיקבל בשר על שבת ולא הזכיר בתוך הכתב שנמלח הבשר ובישל הבעל הבשר ואח"כ נזכר ונפל ספק בלבו אם כבר נמלח הבשר או לא ושאל אם יש לסמוך שמסתמא מלחה אשתו הבשר או לא ורבים היה רוצי' לדמות דין זה למה שכתב הט"ז בי"ד ס"ק כ"ד באשה ששכחה אם הדיחה הבשר אבל אחרי העיון אמרתי לא זה הנדון ולא זו הראי' ואמרתי שדין זה צריך ביאור ואציע לפניך שיטת הש"ס דבכור' דף כ"א דאבעי' לן לקח בהמה מישראל מאי אם בהמה חייבת בבכורה או לא ופליג בה רב ושמואל ור' יוחנן דר"י סבר חולין ודאין דאם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודיע הוי מודיע לה רב סבר בכור ודאי דאם איתא דביכרה אישתבוחי הוה אשתבח לי' ושמואל סבר בכור ספק סבר לשחיטה קא בעי לי' תני' כוותי' דר"י דאמר חולין ודאין דתנן גבי אותו ואת בנו דבארבע פרקים בשנה חייב המוכר להודיע אמה מכרתי היום בתה מכרתי היום ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל ומשני התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא פי' רש"י דאם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואין צריך לחזור ולשאול אם הי' נשחטה האם התם במוכר תליא מילתא שצריך להודיע כדאמרינן בשחיטת חולין יום אחד יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום המיוחד ד' פרקים בשנה מיוחדין לכך שטעון המוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט עכ"ל והנה בודאי לבעל הלכות גדולות דפוסק כר"י דכללא בכל תלמודא דהלכה כר"י נגד רב ושמואל כדכתבו התוס' א"כ י"ל ה"נ בנידון דידן כיון דאיכא איסור דיכול לבוא מכשול מזה אי איתא דלא מלחה אודיע הוה אודיע לבעלה אך לדעת רמ"א בי"ד סימן שי"ז שכתב דיש מחמירין בלוקח בהמה מישראל דהוי ספק בכור וע"כ הטעם דלא דמי לאותו ואת בנו דהתם חיוב מדאוריית' על המוכר להודיע והכא בלוקח תליא מילתא שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכור הא"כ בנידון דידן נמי דלאו עלי' רמי להודיע שהיא סובר' שבעלה ימלח תחלה קודם שבשל

ויש להביא ראיה לפום רהטא מפ"ק דפסחים דף י"ד דבעי מיני מר' נחמן בר יצחק המשכי' בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ופרי' למאי נפקא מינא לישיילי דליתא להאי דלשיילי לאטרוחי להאי מאי א"ל רב נחמן תניתהו הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו קטנים מ"ט מהימנ' לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חברים הם אצל בדיקות חמץ דתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים וכתבו התוס' תימא מאי ס"ד דאי בחזקתו בדוק א"כ מה צריך לאמירה דהני כלל ואומר כו' דמיירי כגון שבעל הבית בעיר אע"ג דחזקתו בדוק כיון דאיתא בעיר צריך לשאול הימנו ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר ואינו צריך אפילו לשאול היינו משום כיון ששולח לו לאכול