פנים מאירות חלק א כח

אפילו לנחלה ואם איתא לדברי הרב מהרא"ה הי' צרי' לאשמועינן דיש עכ"פ חילוק בין בכור לנחלה דבעינן שיוציא פדחתו לאויר עולם ובשאר דברים סגי אם הוא בבית החיצון אלא פשוט וברור דאין לחלק בכך דבכל מקום בעינן שיוציא פדחת לאויר עולם ואף גבי בכור דנמי בעינן לידה דכתיב וילדה לו בנים וממעטינן מהאי קרא בכור טומטם משום דבעינן בן משעת לידה וא"כ בעינן לידה בבכור נחלה אלא דה"א דבעינן לידה יתירה משום יכיר קמ"ל ר"י דפדחת נמי הוי בכלל הכרה אבל לא מטעם דכתיב בקרא יכיר אלא אפילו בלא האי קרא נמי אמרינן דלא מקרי לידה לענין בכור עד שיוציא פדחת דכתיב וילדו לו בנים וגם הביא מהר"א ראי' מפר' הערל דף ע"א דמוקי הש"ס דפעמים מילת בנו מעכבת עליו לאכול בקרבן פסח דיציאת הראש הוא לאויר עולם והרב מהר"א הלוי רוצה לסתור ראיותיו וכבר תברו החכמים הרבנים לגזיזי' וכל דבריו אינם אלא דברי שפתים בצחות לשון וצלל במים אדירים ולא עלה בידו כלום והדין דין אמת כמו שכתבו הרבנים שכל מקום לא חשיב לידה עד שיוציא ראשו לאויר עולם וגם מסתמא כשנולד התינוק ליל שבת לא חיישינן שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור פשיטא היכא דאמו אומרת שברי לה שלא יצא דנאמנת כמו שאמרו בש"ס בחולין דאשה מרגשת בעצמה ואף שאינו מגדת לחיה מחמת חבלי לידה אבל לבתר דנייח לה אם אומרת שלא יצא נאמנת ולא נחלקו הפוסקים בסי' רס"ב אלא אם שמעו שבכה הילד אבל בלא זה אין כאן חשש ואפילו אם מתה אמו נראה ג"כ דאמרינן מסתמא השתא נולד דכל דבר הולכין אחר מציאתן כהשתא כנ"ל ברור ובחנם הטריחו בפילפול זה

ודין ראש ופדחת הואיל ואתי לידן נימא בי' מילתא מאי דתמי' לן טובא דהא גבי טומאת לידה חזינא דלא חילקו בנפל בין אם הוציא ראשו חי או מת דבכל מקום שהוציא ראשו הוי כיולד ואמו טמאה לידה ובי"ד בסי' ש"ה גבי בכור לכהן פסק בש"ע דאם הוציא בן ח' ראשו מת הבא אחריו בכור לכהן הוי ולפי משמעות הש"ס משמע כל מה שאמו טמאה לידה פוטר פטר רחם וכן כתב הרמב"ם בהדיא האי כללא בהילכות בכורים פי"א דין י"ד וז"ל כל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם וכל נפל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן וא"כ תמה אני על הרמב"ם והש"ע למה פסקו בנפל בן ח' דווקא ראשו חי הא אפילו ראשו מת נמי הבא אחריו אינו בכור לכהן ועוד פסק בש"ע דהיוצא אחר מחותך אינו בכור לכהן משמע במחותך אפילו כדרכו בעינן כולו או רובו ובטומאת לידה פסק בש"ע כהרמב"ם דאף אם יצא מחותך אם יצא כל הראש כאחד הוי כרוב וחשיב כילוד א"כ בדין בכור לכהן נמי היה לנו לפסוק דאם יצא כל הראש במחותך הוי כרוב והבא אחריו לא הוי בכור לכהן ובאמת בבן ח' שהוציא ראשו מת דהבא אחריו בכור לכהן זה לא נזכר בש"ס לא במשנה ולא בברייתא בפירוש רק מדיוקא דמתניתן למדו מדקאמר נפל שהוציא ראשו חי משמע אבל ראשו מת אינו פוטר אבל אי משום הא לא אירי' די"ל דנקט ראשו חי משום רבותא דבכור לנחלה נקט דאפ"ה הבא אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן ולעולם ה"ה בראשו מת נמי הבא אחריו אינו בכור לכהן וכן משמע לישני דמתניתין דקתני איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי ומדנקט לישני דאע"פ ולא נקט בסתם הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי אלא ע"כ משום רבותא דבכור לנחלה נקט אע"פ שיצא ראשו חי מ"מ הבא אחריו הוי בכור לנחלה ולא לדיוקא דראשו מת דלא הוי בכור לכהן דמ"ש דבפטר רחם תליא רחמנ' וכיון דהוי ילוד לענין לטמא לאמו משום יולדת ה"ה לענין פטר רחם ותדע דקחשיב בסיפא איזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינין כו' ולא קחשיב בן ח' שהוציא ראשו מת ואין לומר דסמיך על דיוקא דריש' זה אינו דהא שפיר מלא מים טפי נשמע מדיוקא דרישא דקתני רישא המפלת שליא שפיר מרוקם משמע דווקא שפיר מרוקם הוא דלא הוי בכור לכהן הבא אחריו אבל שפיר שאינו מרוקם כגון מלא מים הבא אחריו הוי בכור לנחלה ולכהן ואפ"ה מפרש בסיפא ולא סמיך על דיוקא ק"ו בבן ח' שהוציא ראשו מת דליכא למשמע מדיוקא דרישא וכדכתיבנ' פשיט' שהי' להתנא להשמיענו חידוש זה שהבא אחריו הוי בכור לנחלה ולכהן אלא ע"כ פשיטא וברור דלענין בכור לכהן לעולם אין חילוק בין ראשו חי או מת דבפטר רחם תליא רחמנ' מה לי חי מה לי מת ולא נקט ברישא שיצא ראשו חי אלא משום רבות' דבכור לנחלה דאפ"ה הבא אחריו הוי בכור לנחלה וכן משמע קצת מדברי התוס' בבכור' דף מ"ו ע"ב ד"ה תיובתא דשמואל דאפילו בנפל מת הראש פוטר וכן נראה מכל הני מתניתן דחשיב גבי טומאת לידה בפ' המפלת כל מה דתני לענין דפוטר פטר רחם בבכור' מטמא אמו טומאת לידה וא"כ כיון דפסק במחותך כהרמב"ם דאם הוציא כל הראש הוי כרוב א"כ בבכור נמי נימא הכי דהבא אחריו לא יהי' בכור גם בבן ח' אם הוציא ראשו אפילו מת נמי הבא אחריו לא הוי בכור לכהן ותמה אני על הראשונים שלא הרגישו בזה

ועוד אזכיר מה שתמה הרב הב"י בי"ד סי' קצ"ד על הרמב"ם דכתב גבי מחותך אינו מטמא לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו וכתב הב"י וצריך ליתן טעם מי הכריחו לפרש כן ונכנס לדחוקי' לישב דברי הרמב"ם ואני אומר שהרמב"ם למד זה מהירשלמי דנדה דמקשה התם על ר' יוחנן דסבר ראשו כרובו ממתניתן דקתני יצא מחותך ומסור' ר"ל דרך רגליו משיצא רוב הרי זה כיולד ש"מ דראש לא חשיב כרוב ומשני שם דר' יוחנן פתר למתניתן כשיצא ראשו ר"ל דמתניתן דקתני משיצא רובו מיירי שיצא הראש לבד דהראש חשיב כרוב ולפ"ז מוכרחי' אנו לומר דווקא כל הראש מדקתני סיפא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ש"מ במחותך מיירי שיצא כל הראש אבל בש"ס דילן מיישב הש"ס הקושיא בענין אחר דהכי קאמר יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצ' רובו משמע אבל כדרכו אפילו מחות' הראש פוטר דהיינו רוב הראש וכן משמע מריש פ' בהמה המקשה דפריך תלמודא מאי קמ"ל דהוציא ראש הוי כילוד תנינא שליא שיצאת' מקצתה אסורה באכילה ומאי קושיא דלסברת הרמב"ם דכל הראש הוי כרוב א"כ איצטרך לאשמועינן הכא דאף שיצא רוב הראש דהיינו הפדחת הוי כילוד אבל משליא אין ראיה דהתם החשש שמא יצא כל הראש וכל הראש הוי כרוב אלא ע"כ לתלמודא דילן אין לכל הראש שום מעלה מרוב הראש שהוא הפדח' ולתלמודא דילן אליבא דר"י אפילו במחותך אם יצא רוב הראש נמי הוי כילוד וא"כ עכ"פ יצא לנו עוד חידוש דין גבי שליל דפסקינן בי"ד סי' י"ד דאם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור והוא בעי' דלא איפשטא בש"ס דמבעי' לי' בחולין דף ס"ח ע"ב הוציא עובר ידו וחתכו וחזר והוציא ידו וחתכו עד שהשלימו לרוב מהו מי אמרינן הא נפיק לי' רובא א"ד רובא בבת אחת בעינן ולא אפשטא וק"ל לחומרא וכתבו התוספות ד"ה הוציא ידו וא"ת מתניתין היא בפ' המפלת יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד עכ"ל ואף שכתבו לעיל בד"ה סיפא מק"ל דזה פשוט כיון דהוציא ראשו הוי כילוד אפילו מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם אבל בנחתך כתבו דמבעי' להו אי הולד שבפנים אסור או לא ולא אפשטא ונקטינן לחומרא א"כ אנן קי"ל במחותך כר' יוחנן דהראש הוי כרוב ונהי די"ל דכל הראש חשיב כרוב היינו כרוב במחותך וכיון דהכא מבעי' לן אי בעינן רוב בבת אחת לאסור מה שבפנים או לא ולא אפשטא א"כ גם ביצא הראש כולו כאחד במחותך במעי' נמי עכ"פ יש לנו להחמיר לאסור מה שבפני' וגם מה שכתב הרמב"ם ביצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי כילוד אע"פ שנחתך אח"כ א"כ גבי שליל נמי אם יצא כדרכו ברוב פדחתו וחתך אח"כ נמי עכ"פ יש לאסור מספק וכל זה לא הזכירו הפוסקים. ודין מחותך הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא לישב מה שהניחו כל גדולי ישראל בצ"ע דריש פרק בהמה המקשה פריך מאי קמ"ל דהוציא ראשו הרי הוא כילוד תנינא שליא שיצא' מקצתה אסורה באכילה והקשה הגאון מהר"ם מלובלין לפי' רש"י בב"ק דף י"א בהך דשליא שיצא' מקצתה אסורה דחוששין דשמא באותו מקצת יצא הרוב של עובר ולפ"ז לא פריך הכא המקשה מידי דאי אפשר למילף מהך דשליא דיציאת הראש הוי כילוד דהא הטעם דשליא שיצא' מקצתה אסורה דחיישינן שיצא הרוב באותו מקצת

ואחרי העיון נראה לישב דצדקו דברי רש"י מאור עינינו ובאורו נראה אור דהא רש"י מפרש התם בהך דר"א אין מקצת שליא בלא ולד ומשום הכי חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי כילוד כדאמרינן במס' נדה יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו עכ"ל הרי לפניך שרש"י מדמה דין שליא למחותך ומסורס והתם פליגי בדף כ"ט ר"א סבר אין הראש כרוב אברים ור' יוחנן סבר הראש כרוב אברים וקמפלגי בדשמואל דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך על ר"י ממתניתין יצא מחותך או מסורס מכלל דמחותך כתיקנו וקאמר משיצא רובו הרי זה כילוד וקשיא לר"י ומשני ר"י הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו אבל כתיקנו אפילו במחותך הראש פוטר ע"כ נשמע מזה דמחותך ונפל שוים בדין זה ומעתה הוכרח רש"י לפרש בב"ק דחשש הוא מחמת רוב מיחוי של ולד שיצא באותו מקצת משום דר"א הוא מארי' דשמעתא בנדה דסבר דאין הראש חשיב כרוב בנפל וכן במחותך א"כ אמאי קאמר הכא ר"א שליא שיצאה מקצתה האשה טמאה ולכך הוכרח רש"י לפרש דאין ה"נ דהחשש הוא שיצא רוב מיחוי הולד באותו מקצת כדי שלא יסתרו דברי ר"א ובפר' בה"מ פריך המקשה אליבא דאמת דכבר איתותב שמואל וקי"ל להלכה דאין חילוק בין נפל לבן קיימא דלעולם הראש חשיב כילוד א"כ לא צריכין אנו לדחוק ולאוקמי הך דשליל שיצתה מקצתה דאסורה משום רוב מיחוי אלא נפרש כפשטו דבמקצת אי אפשר לכנוס הרוב הולד ואפ"ה אסורה משום דחיישינן שיצא הראש באותו מקצת ופריך הכא שפיר אליבא דאמת ובלימוד הישיבה בחידוד התלמידים הארכתי מאוד ומעתה אני מתאבק בעפר רגליהם של בעלי התוספות דהקשו בחולין בסוף ד"ה שליא ומהך ליכ' למיפרך לשמואל דילמא היינו דווקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא עכ"ל וכן כתבו בבכורות ומה מאוד תמוהי' לי דבריהם דמאי דמשני אליבא דשמואל צ"ל נמי לר"א דאית לי' נמי דשמואל דאין הראש פוטר בנפלים וא"כ מאי פריך לדעת התוספו' בב"ק אליבא דר"א מאי קמ"ל תנינא שליא שיצת' מקצתה דילמא אי מהתם ה"א דווקא בבהמה דהראש פוטר בנפלים בבהמה מודה שמואל אבל באדם דאין הראש פוטר