פנים מאירות חלק א כד

טורח בסעודה ומפסידה אבל הרמב"ם לא הביא כלל מה שכתב הטור דטענת בתולים דווקא במקום שאין המנהג להעמיד עדים משום דלא סבירא ליה כהך שינוי' דמשני רב אשי בדף י"ב לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש אלא כשינוי דרבא דמשני כל שלא נהג מנהג גלי' בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון משום דס"ל להרמב"ם דרב אשי לא ס"ל הך דר' נחמן דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ואנן קי"ל כר"נ וכן כתב הרמב"ם דמטעם זה הוא נאמן משום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומהפך שמחתו לאבל ולכך אידחי לי' האי דרב אשי מהלכה ועיקר להלכה במקום שמיחדין ואין מיחדים ולפ"ז אפילו במקום שנהגו להעמיד עידי מישמוש ולא העמיד אפ"ה נאמן לטעון לדעת הרמב"ם כיון שלא נתיחד עמה ותמה אני על הטור שלא הביא דעת הרמב"ם בזה עולה מדברינו מה שכתב הטור ור"י פירש כיון שמצא דם אינו יכול לטעון טענות פ"פ וכתב הב"י וכבר נתבאר שהרבה מן המפרשי' סוברים כן והם דעת הרמב"ן ורשב"א שהביא לעיל ולפי מה שכתבתי לא קיימי בחדא שיטה דהרמב"ן לא דן אלא להפסיד כתובה אינו נאמן אבל לאוסרה עליו נאמן ולדעת ר"י אפשר דסבר כדעת רש"י דאפילו לאסרה עליו אינו נאמן אם מצא דם כדמשמע מפי' רש"י שהביא ר"ן ולכך כתב הטור בסתם ור"י פי' כיון שמצא דם אינו יכול לטעון פ"פ משמע בין לאסרה עליו ובין להפסיד כתובה והטעם דודאי טועה או הטה עיין בח"מ והב"י לא ירד לחלק בכך ונראה לי דאף דרש"י דס"ל דאין יכול לטעון פ"פ אם מצא דם אפילו לאסרה עליו היינו אם נהגו למשמש דרש"י ס"ל דטענת דמים טענה ברורה משום שהיו להם שושבני' שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואבד וטענה ברורה היא ולכך כשמצא דם אינו נאמן לטעון אפילו טענות פ"פ ולתלות הדם בדם הצדדים משום דלא שכיחי אבל במקום דנהגו למשמש ולא מושמש אף דאינו נאמן להפסיד כתובה מ"מ לגבי דידיה נאמן דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא ובמקום דלא נהגו למשמש י"ל כ"ע סבירי אף דמצא דם נאמן לטעון טענות פ"פ ולתלות הדם בדם אחר וק"ו אם טוען בבירור שאין זה דם בתולים דזה טענה יותר ברורה כמו שכתב הר"ן דנאמן בין לאוסרה עליו ובין להפסיד כתובה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה

ועוד תמה אני על הגהות אשרי שכתב לפי' ר"ת דכתובת אשה דאורייתא אינו נאמן להפסיד הכתובה לא בטענת פ"פ ולא בטענת דמים מדאמר שמואל חכמים תיקנו לבתולה כו' והם האמינוהו משמע אי הוי דאורייתא לא מהימן עכ"ל ותמיה לי דהא כתב הרא"ש דר"ת תירץ הך דרב אשי דמשני תני כל שלא מושמש דלא פליג ארד"צ דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה אלא דהכא שאני כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולים שבגרמתו נשתנה ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה ש"מ במקום דלא איתרע חזקה סמכינן עלי' אף שסבר דכתובה דאוריית' ועוד אף לדעת ריב"א ור"י דסברי דלא קי"ל כר"נ דאמר חכמים תיקנו לאשה כתובה וס"ל דכתובה דאוריית' ואין אדם נאמן לטעון פ"פ וטענת דמים להפסיד כתובה היינו דווק' במקום שאין מעמידין עידי מישמוש אבל במקום שמעמידין עדים ולא מצא דם טענתו ברורה ונאמן אפילו אם נימא דכתובה דאורייתא ואיך כתב בסתם דאינו נאמן בטענת דמים. הדרן למילתא קמייתא במקום שאין מעמידין עדים למשמש היה נאמן להפסיד כתובה בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים אפילו אם מצא דם והוא אומר שדם צפור הוא היה נאמן מטעם חזקה שאין אדם טורח בסעודה אבל במקום שאינו טורח בסעודה אינו נאמן ואף שמדברי הירושלמי נראה דלאו דווקא בטורח הסעודה תליא מילתא אלא בהוצאות החתן דכתב דאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ולהוציא שם רע על אשתו משמע לפום ריהטא דבהוצאות החתן תליא מילתא ולפי מנהגינו שאף שאין החתן טורח בסעודה עממ מוציא שאר הוצאות כגון הוצאות רח"ש והוצאות כלי זמר וזה אפשר שמנהגן של ישראל תורה דע"פ הרוב אף שכותבי' בקשרי התנאי' הוצאות החתונה על אבי הכלה מ"מ שאר הוצאות כותבי' על החתן ואפשר שנהגו כן כדי שיכול לטעון טענת בתולים מ"מ נראה דעיקר טעמא דטורח בטירחא דסעודה דאי בשביל הוצאותיו לחוד איך מהימן דהא י"ל דמרויח שאין צריך ליתן כתובה לפי מאי דק"ל דיש לארוסה כתובה וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב וז"ל וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה אע"פ שמרויח בטורח הסעודה שפטור ממאתים של כתובה ה"ה לענין תוספ' משמע דעיקר טעמא מפני הטורח הסעודה ולא בשביל הוצאותיו לחוד ולפ"ז ניחא נמי לפי מנהגינו שכותבי' קנס צד העובר לצד המקיים לא אמרינן דמרויח הקנס אלא ע"כ משום דלא חיישינן שטורח בסעודה ומפסידה בשביל הנאת ממון והדרישה ג"כ רוצה לישב הך חששא דנימא דמרויח הכתובה ונכנס לדחוקי' יעויין שם ולולי דמסתפינא ה"א הא דנקט הש"ס אין אדם טורח בסעודה לאו דווקא אלא לדוגמא בעלמא נקיט כי היכי דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כן נמי אין אדם טורח בנשואין ולהפסיד בעילתו ומסתמא קושטא קאמר וזה אפשר נמי כוונת הרמב"ם דנקט שאין אדם טורח בסעודה ומהפך שמחתו לאבל ולכך אין חושדין אותו שעושה להרויח ממון הכתובה ולכך לא הזכירו הטור והש"ע דעת זו דאם אינו טורח בסעודה דאינו נאמן לטעון טענת בתולים אלא ע"כ דלא תליא מילתא דווקא בטורח הסעודה ולכך כתב הרמב"ם וכן הטור ורמ"א דכל מי שטוען טענת בתולים אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה אע"פ שאינו מפסיד הסעודה, אלא מרויח המנה אלא ע"כ דלאו דווקא נקט טורח בסעודה ומפסידה אלא לדוגמ' בעלמא כשם שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהפסידה כך אין אדם עשוי לטרוח בשמחת נשואין ולהפסידה להפך השמחה לאבל ולעשות בעילתו כבעילת זנות אלא ודאי קושטא קאמר ולא מחמת שנאה ולכן אם הי' רוצה לקיימה כותב לה כתובה מנה ולפ"ז בנדון דידן אם הי' מערער מיד היה נאמן להפסיד כתובתה אף שהיא בוגרת כבר הכריעו רוב הפוסקים דיש לבוגרת טענת בתולים וגם נראה ראי' ברורה לדבריהם מהא דאיתא בפ' הבא על יבמתו גבי כה"ג והוא אשה בבתולי' יקח פרט לבוגרות שכלו בתולי' דברי ר"מ ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת במאי קמפלגי ר"מ סבר בתולה אפילו מקצת בתולים משמע בבתוליה עד דאיכא כל הבתולים ור"א ור"ש סברי בתולה בתולה שלימה משמע בבתוליה אפי' מקצת בתולי' ואי ס"ד דאיכא בוגרת דלית לה בתולים כל עיקר א"כ אמאי איצטרך לר"מ למעט בוגרת מבתוליה תיפוק ליה מבתולה אף דמשמע ליה מקצת בתולים מ"מ איך ישא כהאי גוונא בוגרת דילמא כלו בתוליה לגמרי וכן לרבי אליעזר ור"ש דמרבה בוגרת מבתוליה דמשמע מקצת בתולים ואי סלקא דעתך דיש בוגרת שכלו בתוליה לגמרי איך ישא בוגרת דילמא אין לה אפילו מקצת בתולים אלא על כרחך דכל בוגרת יש לה בתולים רק שנתמעט קצת כדעת הרמב"ם והרא"ש וגירסת רש"י עיקר דגרס באלו נערות אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי דלא כגירסת הרי"ף דגירסא מוטעת היתה לפניו וכן כתב הרב המגיד בביאורו להרמב"ם ומ"מ נראה דבידו להשביעה בנק"ח כדין כל הנשבעים ונוטלים. ועתה צריכין אנו לירד לעומק דין אם כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אם יש לה כתובה מנה או לא כלום ואכתוב בס"ד מה שיש לעיין בדין זה ולעורר על הראשונים הא דאמרינן בכתובות דף י"ג היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל אומר נאמנת ור"י אמר לא מפיה אנו חיין ופריך טענתייהו במאי ר' יוחנן אמר במאתים ומנה ופי' רש"י משום דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה ור"א אמר במנה ולא כלום משום דסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה לית לה כלל ופריך בשלמא ר"א היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדר' חייא בר אבין א' רב ששת ופי' רש"י היינו דקתני תרתי בבי במתניתין גבי פלוגתא דממונא היא אומרת נאנסתי וגם היא אומרת מוכת עץ אני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא כו' היא אומרת משארסתני נאנסתי תני למיתני בה והי' מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום לאפוקי מדר' חייא בר אבין דאמר לעיל כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום אלא לר"י תרתי למה לי כיון דאמר כנסה בחזק' בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה וע"כ מקח טעות לאו לגמרי משמע א"כ למה לי למיתני כלל להאי אי לאשמועינן פלוגתא דר' שמעון ב"ג ור' יהושע בברי ושמא ליתני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא ולאשמועינן פלוגתייהו ומשני חדא להודיעך כחו דר' יהושיע קמייתא להודיעך כחו דר"י דאף על גב דאיכא למימר מגו לא מהימנא בתרייתא להודיעך כחו דרשב"ג דאע"ג דליכא למימר מגו מהימנא ובתר הכי תנא ראוה מדברת פלוגתא דרשב"ג ור"י ואמרינן מאי מדברת זעירא אמר נסתרה רב אסי אמר נבעלה בשלמא לזעיר' היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת אלא לרב אסי תרתי למה לי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ניחא אלא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר ומשני ר' אסי סבר כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה והנה הבעלי פלוגתא הוא ר' יוחנן דסבר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ור"א סבר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ולכאורה יש לדקדק במאי קמפלגי מנ"ל ללמוד ממתניתין לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה הלא לבתה לא הי' לה חזקת כשרות מעולם אלא ע"כ נראה דאזלו לטעמייהו במאי דפליגי לעיל ר"א ור"י דהתוספות כתבו ד"ה רב אסי אמר נבעלה אבל נסתרה מודה ר"י דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעי' אמר' לא נבעלתי ואף דר"י לית לי' מגו גבי משארסתני נאנסתי וי"ל דהתם לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לר"י ולא קרי לה מגו אלא לפי שהיא טענה מעולה ביותר עכ"ל נשמע מדברי התוספות דהאי מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי היא מגו יותר טובה ממגו דמוכח עץ דבמיגו דהכא ר"י מודה ובמגו דהתם פליג וא"כ ר"י דסבר לעיל דטענתייהו במאתים ומנה משום דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה וקשה קושית הש"ס תרתי למה לי וע"כ צריך אתה לומר קמייתא להודיעך כחו דר"י דאע"ג דאיכא מגו לא מהימנא וע"כ הא דקתני מדברת פי' נבעלה דאי נסתרה קושית הש"ס במקומה עומד' תרתי למה לי דליכא למימר קמייתא אשמועינן רבותא אליבא דר"י דהא לא איצטרך להך רבותא אפילו אליבא דר"י דמה במדברת שפי' נסתרה דאית לה מגו טוב לומר לא נבעלתי ואפ"ה אמר ר' יהושיע דלא מהימנא ק"ו במגו