פנים מאירות חלק א כג

מיוחד דילמא חפוהו ש"ז אלא מדברירא לה שהיא עדיין בתולה ש"מ שהיא טוענת שעדיין לא בא עליה כלל ולכך ברור לה שהיא עדיין בתולה בבירור לכך כתב הרמב"ם בודקין אותה היכא דאפשר כמו שאמרו בש"ס בדיקה ע"י חבית יין היכא דאפשר או חוזר ובועל בפני עדים דלא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' דסומכין אחזקה דלא משקרי אינשי במקום דאיכא לאברורי דומה למה שכתבו התוספות בקדושין דף ס"ו ע"ב דכל דבר שיוכל להתברר עד אחד נאמן עליו אפי' עד, אחר מכחישו והטור שכתב כלישנא דש"ס אם תאמר עדיין בתולה אני ש"מ דאיירי נמי שאומרת שעדיין לא בא עליה ואף שהרב בח"מ כתב שמיירי בישראל שקיבל קדושין כשהיתה יותר מבת ג' אבל מדברי הרמב"ם לא נראה כן דכתב בסתם משמע בכל ענין מיירי אבל לפי מה שכתבתי ניחא דאף דס"ל להרמב"ם דהיא אינה נאמנת לומר מוכת עץ אני להתירה היינו במקום שאי אפשר לברר דברי' אבל במקום שאפשר לברר דברי' נאמנת משום חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ופשיטא להנך פוסקי' דנאמנת לומר מוכת עץ אני להתיר' אלא דאין זה מגו או משום דלא שכיחא או מטע' דכתבו התוספות דהוי מגו במקום חזקה דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסיד' אבל במקום שהיא רוצה לברר דברי' נאמנה ולכך כתב דמיחדין אות' לפני עדי' דהיא נאמנת לסמוך עליה דאית לה חזקה דגופא וגם חזקה דאינה משקרת במילתא דעבידא לאגלויי. וראיתי מה שכתב הרב בית שמואל בא"ה סי' ס"ח דפסק בש"ע סי' ד' וז"ל טען ואמר לא מצאתי' בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה או מתיחד עמה בפני עדי' וחוזר ובועל וכתב בשם החלקת מחוקק דאסור לבעול אות' כשהוא כהן משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ומ"ש בש"ע או תתיחד עמה כו' איירי כשהוא ישראל ובעת הקדושין היתה יותר מג' שנים מותרת לו מטעם ס"ס וטענת' כאן לענין ממון אע"ג כשהיא מכחישו נאמן הוא לענין ממון היינו כשאינ' יכול' לברר אבל כאן יש בירור ע"י ביאה מיהו בש"ס נ"ל דלא איירי במכחשת אותו אלא איירי בטוענת דבעיל בהטי' ואז הוי כברי ושמא אא"כ כשאמר בפירוש דלא הטה ואם לא אמר בפירוש היא נאמנת אלא כיון דאפשר לברר ע"פ חבית יין מבררי' אבל באמת מותרת לו וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב כהרמב"ם באומרת לא בא עלי ויפה כתב הב"ח על הטור דלא איירי אלא טענתו הוא שמא והיא אומר' ברי לכן כל שאפשר לברר אז מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי ואם לא ימצא דם אסורה לו נמצא דברי הב"ח עולים יפה על הטור ומ"מ יפה כתב על המחבר שכתב כלשון הרמב"ם דהיא מכחשת אותו ומה שהשיג על הב"ח בחנם השיג ועיי' תוספות ריש כתובות ד"ה רוב בקיאין כשבועל ע"י הטי' יש בדיקה זו עכ"ל ונפלאתי עליו דלפ"ד דאם לא אמר בפירוש שלא הטה הוי כברי ושמא והיא נאמנת ומותרת לו אלא כיון דאפשר לברר מבררים לפ"ז למה נתחבטו הגאוני' להוציא דברי הרמב"ם והש"ע מפשוט' הי' להם לפר' דברי הרמב"ם והש"ע נמי בענין זה דהא הרמב"ם והש"ע לא נקטי שאמר הבעל שבא עליה ביאה גמורה רק שאמר לא מצאתיה בתולים י"ל שטוען שלא מצא בתולים אבל אינו יודע מאיזה סיבה אם לא הטה וע"כ זינתה או י"ל דהטה ולכך לא מצא בתולים והיא מכחשת אותו ואומרת שלא בא עלי' והוי טענתו שמא עכ"פ לענין שלא נאסרה עליו ומבררי' היכא דאפשר או מיחד עמה בפני עדים דלא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' ועוד לא זכיתי להבין דבריו דהא הך בדיקה שבעולה ריחה נודף פי' רש"י שריח היין נכנס ע"י פתחה הפתוח ולפ"ד שאמרה שהטה עכ"פ מודית שפתח' פתוח כמו שאמרו בההוא דאתי לקמי' דר"ג ואמר לי' פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטית מוכח מזה דאם בא עלי' תו לא מהני הך בדיקה דאל"כ למה לא הי' ר"ג בודק בשפחות בעובדא קמייתא אלא ברור הדבר כיון דבא עלי' כבר פתחה פתוח ונכנס בה ריח היין ולא מהני בדיקה זו אלא אם אומרת שעדיין לא בא עליה ומזה למד הרמב"ם לפרש שיטת הלכה כן ועוד לפ"ד אם טענת הבעל שמא דמספקא לי' אם היטה אינה נאסרת עליו וכן מוכח להדי' מדברי הרא"ש אף אם לא היתה טוענת בבריא שבא עלי' בהטי' נמי אין נאסרת עליו כמו שכתב הרא"ש דר"ג פתח ליה פתח אולי ילמוד מתוך דבריו וירגיש דלא קים לי' בפתח פתוח לכך אמר לו בלשון שמא וכן עשה להתיר' לו אבל אם היה משיב יודע אני שלא הטיתי ובודאי פתח פתוח מצאתי היתה אסורה לו עכ"ל הרי להדיא דאינ' אסורה עליו אלא אם טוען בודאי פתח פתוח אבל אם מספקא לי' דילמא היטה תו לא צריך בדיקה אפילו היכא דאפשר דאל"כ למה לא ציוה על צד היותר טוב לבדוק בעובדא קמא וע"כ הא דקאמר הרמב"ם דצריך בדיק' מיירי שטוען בריא שבא עליה ביאה גמורה אפ"ה אם היא אומר' שעדיין היא בתולה ומכחשת אותו שלא בא עליה עדיין ורוצה לברר דבריה סמכינן עלי' ומיחדין אותה לפני עדים ואם ימצא דם בודאי דם בתולים הוא ולא תלינן בדם נדה דאיך היתה יודעת בבירור שתראה לאחר בעילה דם אם לא מדם בתולים והא דאמרינן בש"ס בעל ולא מצא דם ואח"כ מצא דם מיירי שהיא מודית לדבריו שבא עליה ביאה ראשונה ולא מצא דם וא"כ שפיר אמרינן אם איתא דהוי דם בתולי' מעיקרא הוי אתי אבל בנדון דידן דאפילו לענין איסור לא הי' מהימן ק"ו לענין כתובה דאינו נאמן להפסיד כתוב' ואף שיש לחלק דהא ע"כ האי בדיקה דכתב הרמב"ם שמיחדין בפני עדים הסכימו כל המפרשי' דמיירי שמכיני' הסודר בפני עדים דצריך לשמור אותה שלא תביא דם הואיל ולפי דבריו כבר בעל ומצא דם ובנדון דידן לא הי' לה עידי משמוש והוא טוען ברי שאין זה הסדין מ"מ נראה דאין ממש בדבריו דהא פסק הטור דטענת בתולים אינו אלא בשטוען מיד אחרי שנסתרה עמו אבל אם אינו מערע' מיד בין אם טוען בעלתי מיד ולא מצאתי' בתולה או אם טוען לא בעלתי עד עתה ולא מצאתיה בתולה אינו נאמן א"כ ה"נ לפי דבריו למה לא עירער מיד ואף שנותן אמתל' לדבריו משו' דלא ידע שדרך הבתולות למצוא דם אחר ביאה ראשונה והוי כמי שאין ב"ד מצוי לו וטוען בב"ד ראשון דנאמן מ"מ י"ל דזה לא חשיבא אמתלא שהוא כנגד רוב העולם דרובו יודעים שזה סימן לבתולה דם בתולים ואינו נאמן במה שאומר שלא הי' יודע דומה למי שאומר שהי' עם הארץ ולא הבין מה שכתבו העדים בכתובה דאינו נאמן ה"נ דכוותי'

ועוד נראה דאף אם הי' טוען בתחילה נמי אינו נאמן דהא הטעם דנאמן משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והיכא שאין טורח בסעודה אינו נאמן וכן כתב הר"ן והמ"מ בשם הרשב"א ולמנהגינו שאין החתן טורח בסעודה א"כ לא מהימן ואף שמשיטת הש"ס משמע דבטענת דמים מהימן אף בלא הך חזקה משום שהיא טענה מבוררת דרצה הש"ס להביא סייעתא לדברי שמואל דאמר דהטוען פ"פ מצאתי דנאמן להפסיד כתובה מהא דתנן האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה ודייקינן ביהודה הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין מאי לאו דקטעין טענת פ"פ ופשט לא דקא טעין טענת דמים משמע דטענת דמים עדיפא מטענת פ"פ וא"כ נימא דווקא בטענת פ"פ הוא דבעינן האי טעמא לומר דחכמים האמינוהו משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה אבל בטענת דמים דהיא טענה יותר מבוררת י"ל דמהימן אף בלא הך חזקה מ"מ נראה כד דייקינן שפיר אין חילוק בזמנינו בזה דהא רש"י מפרש על הא דמשני הש"ס לא דקא טעון טענת דמים וכגון שהיו לה שושבינין שממשמשין אות' ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואבד וטענה ברורה היא עכ"ל הרי להדיא דווקא במקום שנהגו למשמש הוי טענת בתולים טענה ברורה אבל במקום שלא נהגו למשמש אף בטענת דמים לא מהימן אלא מטעם חזקה זו וכן מוכח מהרא"ש דתירץ הא דמשני רב אשי בדף י"ב תני כל שלא מושמש אתי נמי כההיא דר' נחמן דאמר אם טוען פ"פ מצאתי נאמן דמיירי במקום שלא נהגו למשמש אבל במקום דנהגו למשמש ולא משמש לא מהני הך חזקה דאין אדם טורח בסעודה דמדשינה ממנהגו ש"מ רמאי הוא אבל היכא דלא נהיגי למשמש נאמן מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ש"מ מדברי הרא"ש דהיכא דלא נהגו למשמש אפילו בטענת דמים אינו נאמן אלא מטעם חזקה זו דהא אטענת בתולים נמי קאי דכל היכא דלא נהגו למשמש אפילו טענת דמים אינה טענה מבוררת כ"כ ואינו נאמן אלא מטעם חזקה ועתה צריכין אנו לבאר דעת הש"ע שכתב בסי' ס"ח סי' ו' די"א דאינו יכול לטעון טענת פ"פ אם מצא דם ולא ביאר בש"ע אם אינו יכול לטעון אפילו לאסור על עצמו או לענין כתובה דווקא ע"כ צריכין אנו לדברי הר"ן מה שהביא דברי רש"י בטענה פ"פ שטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי נאמן לאסרה עליו וכתב הר"ן נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מתסרא ואחרים כתבו שאין הדמים ראיה דהא אפשר דדם ציפור הכניסה אפילו במשמש נמי אפשר דדם הצדדין הוא דמ"מ איהו קים ליה דפ"פ מצא והכי מוכח בירושלמי עלה דברייתא דתניא בגמרא כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים במה אנן קיימין אם בשפישפש ומצא ר"ל שהעמיד עדים וסודר ומצא הרי מצא ואם לא מצא הרי לא מצא אלא הכי אנן קיימון בשלא פישפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר לא כי אלא דם ציפור הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה ואמרינן עלה הדא דתימא להפסיד כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה אלמא אע"פ שמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם ציפור ואפילו ממשמש נמי נראה דאסורה דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ותולה אותו בדם הצדדי' עכ"ל הר"ן ז"ל וכתב עוד דמוכח מירושלמי דאם מצא דם לא מהימן בטענ' פ"פ להפסיד כתובתה דאם היה יכול לטעון פ"פ ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בברי שהוא דם ציפור ואינו יודע בפ"פ אמאי אינו נאמן אדרבה הי' לו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפתח פתוח אלא ודאי להפסיד כתובתה אינו נאמן אלא לאוסרה עליו נאמן כמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"א מה"א שאע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פ"פ הפסידה כתובתה עכ"ל נמצא שיש כאן ג' חלוקי דעות בדין זה דלדעת רש"י אם מצא דם אינו נאמן אפילו לאסרה עליו אבל לאינך רבוותא אין הדם ראי' אפילו במושמש די"ל דדם צדדי' הוא ונאמן לאסרה אבל להפסיד כתובה אינו נאמן אפילו אינו מושמש כיון שלא נהג כמנהג הזה הורע כחו בין לענין טענת דמים ובין לענין טענת פ"פ ולתלות הדם בדם אחר אינו נאמן להפסיד כתובה אלא לאסרה עליו הוא נאמן ובמקום שאין המנהג להעמיד עדים למשמש החתן והכלה אפילו אם מצא דם יכול לטעון בין טענת דמים בין טענת פ"פ ולתלות הדם בדם אחר משום דחזקה אין אדם