פנים מאירות חלק א כא

דהכא בחולין הפילפול הכל על חכם המורה ולא ידעינן עדיין מאיסור השואל אם שואל לשני ואינו מודיעו ולכך מתרצים שלא ידע ששואל לא הודיעו אותו אבל בעכו"ם עיקר ברייתא שם שהשואל עושה איסור אם אינו מודיע לחכם שני שהראשון אסר לכך לא ניחא להו לומר שלא ידע דמ"מ השואל עשה שלא כדין וניחא להו לומר ששניהם בבית המדרש היו יושבים ובזה לא עשה שום א' איסור ולולי דברי אדוני הייתי אומר שכוונת מהרש"א בענין זה דכתב מ"מ רב דשדר קמי' לא הוי לי' למעבד הכי כיון דאין בהתירו כלום שהרי הוא כבר אסר עכ"ל ר"ל דלא הוי לי' למעבד הכי שלא יודיעו כיון שאם אין מודיעו אין בהתירו כלום דדילמא אי הוי ידע סבר' דילי' לא הוי מתיר אלא ע"כ שהודיעו ולכך פריך המקש' שפיר איך הור' רבה בר בר חנה להתירו וא"כ ע"כ מדלא משני בקיצור אגמ' סמיך ש"מ דלא מהני זה להתי' מה שאסר חבירו ושפיר דקדקו התוספות. כי לולי פי' זה במהרש"א א"א לי להבין דבריו בשום ענין דהא כבר הוכחנו דע"כ רב לא שלח אצלו דילמא טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וסוגי' דעלמא כאידך דמסתמ' רב דגבר' רבא לא טעי בזה אלא ע"כ ששלח לרב' ב"ח אי ידע איזה סברא א"כ מה לי הודיעו או לא הודיעו הלא לפי סברת מר אפילו אם הוא מודה לדברי השני הוי חתיכ' דאיסור' וא"כ למה עבד כן אבל לפ"ד נבין דכל היכא דלא טעה בשיקול הדעת דאיכא פלוגתא בגמרא ושלח לו דילמא ידע מאיזה סברא או קבלה מרבו ויודה לדבריו וחוזר הדין אליבא דכ"ע וכל זה בדברי המקש' והתני' חכם כו'. גם מה שכתב מר מילת' דתלי' בסבר' פי' רש"י כגון מקיפין כו' אבל לפי מה שמפרש הרא"ש מילתא דתלי' בסברא כגון שיקול הדעת רצה מר לומר דקבלה מרבו דסוגי' דעלמא כאידך וטעה בשיקול הדעת וא"כ דברי הרא"ש עולי' כהוגן כו' תמי' לי טוב' לפ"ד ל"ל למימר שיש לו קבלה מרבו הל"ל רבות' טפי אם הוא בעצמו יודע שטעה וסוגי' דעלמא כאידך רשאי להתי'. גם מה שרצה מר לומר בדברי רמ"א חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה היינו שיקול הדעת ויש לו קבלה מרבו דסוגי' דעלמא כאידך ובהך דינא כ"ע מודה דרשאי להתיר כמ"ש התוספות בהדי' בעכו"ם עכ"ל ואני כתבתי דעת רמ"א בח"מ דפסק כהרא"ש דאם טעה בשיקול הדעת קם דינא מאחר שאינו מפורש דלי' הלכתא כאותו מ"ד א"כ בודאי אם טעה בשיקול הדעת וסוגי' דעלמא כאידך גרע טפי ואינו רשאי להתיר ובזה יש לישב מה שהקשה מר בדברי רמ"א שלא הביא דין זה דלכך לא הביא דבאמת קם דינא ואסור להתיר. כללא דמלתא לענין דינא היכא שטעה בדבר משנה לית דין צריך חשש ובשש דרשאי להתי' ואם טעה בשיקול הדעת דפלוגת' דתרי תנאי' ולא אתמר הילכתא כחד וסוגי' דעלמא כאידך אזי אינו רשאי להתי' דפסק הרא"ש כרב ששת אפי' אם יש לו קבלה מרבו שסוגי' דעלמא כאידך דלזה אינו מעלה ומוריד קבלת רבו ואם לא נזכר הוראה זו בשום מקום רק שמדמה מילתא למילתא ע"פ הבנתו וסברתו בזה לדעת הרא"ש מהני קבלת רבו שא"צ לילך אצלו ולישא וליתן עמו ורשאי להתיר אבל להתוספו' לא מהני אבל אם רוצה לילך ולישא וליתן עמו שיודה לסברתו בזה רשאי והדר דינא אליבא דכ"ע כיון שמודה בעצמו שטעה בסברתו אף שאין לו קבלה מרבו ואם אינו מודה לסברתו אסור להורות להתיר דשוי' חתיכה דאיסורא וכדכתב הרא"ש ובמה שכתב הרא"ש מילתא דתלי' בסברא כגון שיקול הדעת ר"ל לדמות מילתא למילתא אף שנראה לו להתיר לא יתיר גם אפשר שאינו חולק על פי' רש"י כגון מקיפין בריאה דזה נמי בכלל דאינו רשאי להתיר אלא דהרא"ש הוסיף אפי' מילתא דתלי' בסברא אסור להורות ולסמוך על סברתו: כ"ד המתאבק בעפר רגלו מאיר

שאלה ג

בפרוסטיץ אירע מעשה בבכור שכלה יום שלשי' שלו בערב שבת וע"פ חשבון מיום הלידה כלו כ"ט יום י"ב שעו' תשצ"ג ביום ו' בבוקר והביא דודי הש"ך בשם תשובת הב"ח שיש לעשות הפדיון ביום ו' ולא לאחר עד אחר שבת ורצו הלומדי' לפסוק כהאי פיסקא להקדים למצוה ולפע"ד לא נראה לי הוראה זו ע"כ אמרתי לברר כיד ה' הטובה עלי במאי דקשיא לי על הוראה זו מהא דאיתא בסנהדרין דף י"א כמה עיבור שנה שלשים יום רשב"ג אומר חדש פי' רש"י כ"ט יום וכתבו התוספות הכא משמע דחדש סתם הוא חדש חסר וקשה דבסוף החולץ אמרינן ירח ימים ירח שלשים ימים שלשים וכן בפ"ק דנזיר פריך ואימא שלשים כדכתיב עד חדש ימים וי"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד אי נמי הכא מדקאמר ת"ק ל' מוכחא מילתא דאידך תנא חדש חסר עכ"ל הרי להדיא דלשון תורה הוי חדש שלשים יום וגם נראה ברור דאף בלשון חכמים לשון חדש היכא דלא מוכח' מילתא הוא שלשים יום ועיקר כתירוץ שני של תוספות וראי' מהא דתנן בפ' החולץ דף מ"א היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה שלשה חדשים ואמרינן בגמרא דף מ"ג ע"א ההוא דעביד סעודת נשואין ביום צ' ואפסיד רבא לסעודתא והתם לא מוכח ואי ס"ד כתירוץ ראשון של תוספות דבלשנא דרבנן חדש סתם הוא חדש חסר א"כ אמאי אפסיד רבא לסעודתא ביום צ' אלא ע"כ היכא דלא מוכח אף בלישנא דרבנן חדש הוא שלשים יום. ואחר כתבי זה מצאתי בתוספות בכתובות דף ע"א ע"א שהרגישו בזה וכתבו דג' חדשים דהבחנה וט' חדשים דמעוברת דהוי חדשים דשלשים יום משום דטורח הוא לפרש ולומר תשעים יום מאתים ושבעים יום והמעיין יראה שתירוץ זה הוא דוחק להעמיד בכך ותירצו באמת שם תירוץ שני דאפילו בלישנא דרבנן הוי חדש שלשים יום ובנדון דידן דחדש דקרא אליבא דכ"ע הוא שלשים יום והב"ח הביא ראי' לדבריו מספר יראי' שחיבר הר"ם ממי"ץ וז"ל וצריך לפדות ביום ל' ללידה וכו' וטעמא דכתיב מבן חדש תפדה והיינו ל' יום דכל חדש דקרא בחדש לבנה מיירי וכל חדש לבנה קבלה בידינו מר"ג דאינה פחותה מכ"ט יום ומחצה וב' ידות שעה וע"ג חלקים וצריך שיהי' החדש שלם מעת לעת דאמרינן בנדה פ' יוצא דופן שבבן ושבבת מעת לעת ואמרינן למאי הילכתא לערכין מבן חדש וכאשר אמרו חכמים מה בן חדש בערכין מעת לעת כך בן חדש דפדיון מעת לעת וטוב לך לאחר ולא להקדים עכ"ל ונפלאתי מאוד על דבר זה דהא בערכין תנן דף י"ח ע"א דיום שלשים כלמטה הימנה ופי' רש"י דאם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן הי' באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום דאין ערך לפחות מבן חדש משום דילפינן מדכתיב גבי בן ששים ומעלה ילפינן כולן מזה דיום שלשים אינו בכלל ואפילו נולד תחילת ליל א' שנשלם כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג ביום ב' בבוקר שהוא יום שלשים אין ערך לזה עד יום שאחריו דבאמת אי לאו ג"ש ה"א דיצא ביום א' של שלשים מחזקת נפל דזה בכלל חדש אבל מג"ש ילפינן דאין יום ל' נחשב כלל וכן בפ' יש בכור דף מ"ט תנן מת ביום שלשים כיום שלפניו ואמרינן מ"ט דרבנן דגמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה ופי' רש"י כתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במדבר פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה עכ"ל הרי להדיא דבלא ג"ש הייתי אומר דחדש נשלם ביום שלשים קמ"ל דבעינן שלשים ואחד ודוחק לפרש דהני מתניתין מיירי כגון דנולד בסוף היום דאז לא כלו כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ב אלא ביום ל"א אבל אם נולד בתחילת היום אז הוי יום שלשים כלמעלה זה דבר זר ורחוק לפרש כן ועל כיוצא בזה אמרו לא לישתמיט חד תנא וליתני דלפעמים יום ל' כלמעלה בר מכל דין יקשה עליו ג"ש מאי אהני ליה דהא בלא ג"ש נמי ידעינן דבעינן כ"ט יום ומחצה דכל חדש דקרא בחדש לבנה איירי ולא הי' בידי ספר יראי' לעיין בו כי כמו זר נחשבו דברים אלו ועוד מה שכתב דבעינן מעת לעת נשתקע הדבר ולא נאמר דיותר ממעת לעת בעינן מג"ש דבעינן ומעלה דלא אמרו בגמרא דבעינן מעת לעת היינו לענין שנים דאמרינן בערכין בשנת חמש ועשרים וששים לא אזלינן בתר שנות עולם וכן לפרקין דיוצא דופן בן י"ב שנה נדריו נבדקי' וכו' ואפילו התם לא חשבינן שעות כמו שכתבו התוספות בהדיא בסוף יוצא דופן אבל לענין חדש דכתיב בערכין וגבי בכור ילפינן מג"ש דבעינן שלשים יום שלמים

וגם נפלאתי על בעלי התוספות בערכין שם ר"א אומר עד שיהיו יתירות על השנים חדש ויום אחד משום דנאמר כאן ומעלה ונאמר להלן ופדויו מבן חדש ומעלה תפדה מה להלן מבן חדש ויום אחד אף כאן חדש ויום אחד וכתבו התוספות חפשנו אחר מקר' זה ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה בפ' קרח ושמא דרש הכא מדכתיב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש ורש"י גרס ונאמר להלן גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה וע"כ גירסא מוטעת היתה לפני התוספות וכן כתב הברכת הזבח בספרו וקשה לי אפילו לפי גירסת' איך עלה בדעתם דדרשינן מדכתיב מבן חדש ולא כתיב בן חדש איך נעלם מהם תלמוד ערוך בפ' יש בכור דילפי רבנן חדש דפדיון הבן מחדש דמדבר מה התם למעלה אף ה"נ למעלה ואם איתא למה לי ג"ש מגופי' דקרא נילף דכתיב מבן חדש ולא כתיב בן חדש ובאמת נראה דיש לישב גירסת התוספות דפדויו מבן חדש כמאן דכתיב בי' ומעלה כיון דילפינן בג"ש כמאן דכתיב בגופי' דמי ובכל התורה ילפינן למד מן הלמד והדרן למילתן קמייתא דהלכה זו עקורה היא מכל צדי צדדי' וכן גבי אבל אמרינן שם אמר רב אסי הכל מודים לענין אבלות יום שלשים כיום שלפניו ופי' רש"י אם מת ביום שלשים אין אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא ולפי דברי הב"ח נמי נימא דאם מת לאחר כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג דיצא מחזקת נפל וטעמא דבכור ע"כ דבעינן חדש משום נפל הוא דיליף רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה וא"כ כי היכי דהתם יצא מחזקת נפל ה"נ גבי אבילות נימא כן וזה לא שמענו משום פוסק בעולם גם בעיני יפלא דברי ש"ך שכתב שכל, מה שהזכירו חכמינו ז"ל שלשים יום הם כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג זה אי אפשר לומר דהא חשבינן גבי אשה תשעה חדשים לר"ע ימים ולפ"ד אינו מגיע לחשבון זה וכן הא דאמר רשב"א ביבמות דף מ"ח ע"ב ירח שלשים ימים שלשים ואחר כן שלשים הרי תשעים ולפ"ד הש"ך לא הי' חשבון מכוון כן. ואגב דאיירינן בדיני נפל אזכיר מה דתמי' לי דכתב הטור י"ד בסי' ש"מ וז"ל כתב הרמב"ן קטן שמת ביום שלשים י"א שקורעים עליו אע"פ שאין מתאבלין עליו ולא נהירא אלא אין קורעין עליו עכ"ל וטעמא די"א משום דהא דאמרינן בגמרא הלכה כדברי המיקל באבל לא אמרו אלא באבילות אבל לא בקריעה משום