פנים מאירות חלק א כ

וזה אומ' סברא להיתר ומדמין מילתא למילתא ואינו נזכר בש"ס מפורש היפוך דברי חבירו ולכך אינו יכול להתיר אם אין חבירו מודה לדבריו אבל בטועה בדבר משנה חוזר ומטהר אף שהראשון אינו מודה לדבריו אבל בשיקול הדעת מסברא דנפשי' אינו חוזר ומטהר משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו מודה לדבריו אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה חוזר ומזכה והיינו דווקא בדבר שאין בו מחלוקת אלא מסברא אבל בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא לר' ששת אף שרוצה הראשון לחזור אין בידו לחזור בין בדיני ממונות בין באיסור והיתר

והראב"ד לא חילק אלא היכא דהראשון אינו מודה לדבריו אבל בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך אפילו אם מודה הראשון לשני קם דינא אלא היכא שמחולקי' בשיקול הדעת מסברא דנפשייהו בזה יש חילוק באיסור והיתר שוי' חתיכה דאיסור' ואין חבירו מומחה רשאי להתיר כיון שאינו מודה לדבריו ובדיני ממונות רשאי לסתור הדין חבירו המומחה ממנו ולכך מוכרח רב ששת לאוקמי מתניתין דבכורות בטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך משום דתני תרווייהו דן את הדין כו' טימא את הטהור נקט דיני ממונות ואיסור והיתר וטומאה וטהרה ובשניהם אינו חוזר הדין ע"כ מיירי בדטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך והשתא לא קשה כלל קושית הר"ן על הראב"ד שהקשה לו שהרי"ף פסק כרב חסדא אבל כבר מבואר בהדי' שהראב"ד פוסק כרב ששת כדכתב הרא"ש משמו

ועתה אכתו' בקצרה שלא כיון הגאון הש"ך יפה בי"ד בס"ק נ"ח וז"ל ואם טעה בשיקול הדעת נראה דווקא דטעה בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי וכו' וסוגיין דעלמא כאידך כו' ואני כבר כתבתי שאדרב' הא פסק רמ"א בח"מ דעת הרא"ש דהיכא דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא וכן באיסור והיתר אינו רשאי לחזור מהוראתו אלא דווקא היכא שמחולקי' בשיקול הדעת מסברא דנפשייהו ולא נזכר בש"ס וכל אחד מראה פנים להוראתו אם יוכל לישא וליתן עמו עד שיודה לדבריו שסברתו אמת הוי ממש כדין דכתב הרא"ש אפילו טעה בדידי ודידך והשיב לו אטו אנן קטלי קני באגמא כלומר אם חדשנו דבר שלא נמצא בש"ס ודיין שלא ידע דברינו פסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר א"כ הוא הדין בכל החכמים שבכל דור ודור אם הם מחולקים בדין חדש ומדמין מילתא למילתא ואחד מודה לחבירו שטעה בסברתו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר

והש"ך כתב בהיפוך וז"ל אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתירו וכדמשמע מהתוספות ואני כתבתי שאין שום משמעות מהתוספות בנדון זה אלא שהתוספות כותבים שאם טעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך שחוזר הדין כאוקמתא דרב חסדא והרא"ש פסק כר' ששת אבל בעיקר הדין בטעה בדידי ודידך דס"ל להגמרא דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר אפשר שהתוספות אינם מחולקים עם הרא"ש ומעתה דברי רבינו ירוחם שהביא הש"ך שהם ממש כלשון הרא"ש יתפרשו ג"כ לפי הכוונה שכתבתי בדברי הרא"ש. וביותר תמי' לי שכתב הש"ך אחרי דברי רבינו ירוחם אלמא כל שאין יכול להחזירו מתוך המשנה או אמורא אע"פ שחזר ומודה לשקול הדעת שלו אינו יכול להתירו כיון דשוי' חתיכה דאיסורא וכ"כ במעדני מלך לא ידעתי מי הכריחו לפרש בדברי הרא"ש ורבינו ירוחם שפשוט וברור שכוונתם הי' במה שכתבו ואיני יכול להחזירך מתוך דברי המשנה או אמורא ר"ל בזה לא הייתי צריך לדעתך שתחזור בך רק עתה שאנו מחולקים בסברא ואין אני יכול להחזירך אי אפשר לי להתיר במה שאסרת כיון שאתה עומד בסברתך אבל אם הוא מודה לדבריו שטעה בסברתו הדין חוזר וכדכתיבנא ואף שאחר זה רוצה לישב ולדחוק דבריו וכתב ועוד דאי מיירי כשאינו חוזר ומודה לדבריו למה לי טעמא דאין אני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ושויתי' חתיכה דאיסורא תיפוק לי' דאינו יכול להתברר האמת עם מי ואסו' עכ"ל ולדעתי אין דיקדוק זה כדאי להוציא הדברים מפשוטן דה"א דחכם השני שיודע בבירור שסברתו אמת ואף שחכם הראשון לגבי דידי' שוי' חתיכה דאיסור' מ"מ יכול החכם השני להתיר לאחרים קמ"ל דאסור כיון שאינו מודה הראשון שוי' חתיכה דאיסור' אכ"ע וכן מה שכתב וכ"כ במעדני מלך פ' א"ט דף קנ"א ע"ב לדעת הרא"ש ואני עיינתי שם ולא מצאתי שיהי' שום משמעות שאם החכם הראשון מודה לסברת השני שיהי' חתיכה דאיסורא ובאתי להעתיק לשונו דכתב הרא"ש הא דחכם שאס' אין חבירו רשאי להתיר היינו מסברת עצמו אבל אי גמר מרבי' מצי להתיר וכתוב במעדני מלך ה"מ מילתא דתלי' בסברא פי' רש"י מילתא דתלי' בסברא כגון מקיפין בריאה כו' ומלשון רבינו דלקמן אינו נראה כן דדייק לכתוב דהיינו מסברת עצמו ובפי' כתב בפ"ק דעכו"ם סי' ג' דהיינו מסברא דשקול הדעת וא"ת גמרא דרבי' נמי הרי לא הי' אלא שיקול הדעת וי"ל דהרי כל התורה כולה ניתנה לחכמים לפי סברתן ושקול דעתן אלא כשהסברא על בהמה זו נאמרה יש להחמיר וממדת פרישות וחסידות כך נראה לי עכ"ל

הרי לפניך שכתב מסברת עצמו דהיינו בסברא דשקול הדעת ר"ל דלא נזכר בש"ס שום פלוגת' כמו מחט שנמצא בסימפונא רבה דיש סברא להתיר ויש סברא לאסור ובזה אינו יכול להתיר וע"כ משום שאינו מסכים עמו אבל אם מודה לסברתו מהי תיתי לאסור ובמה שהקשה וא"ת גמרא דרבי' נמי הרי לא הי' אלא שיקול הדעת לפי עניות דעתי אין כאן קושיא כלל דאדם יכול לסמוך יותר על קבלת רבו שסברתו אמת יותר מעל סברת עצמו דילמא טועה הוא בסברא משא"כ אם הוא מקובל מפי חכמים ואפשר שגם הוא נתכוון לסברא זו מ"מ לא נשמע מזה שום סברא שיסבור הרב בעל מ"מ שאם הוא מחולק בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך שיחזור הדין וגם אינו מפורש בדבריו שיסבור באם שמחולקים בסברא אף שהא' מודה לשני שיהי' חתיכה דאיסורא

גם מה שכתב הש"ך בדעת הראב"ד ומיירי דליכא טעות בשיקול הדעת דבדאיכא טעות ודאי דלא שייך לומר שויה חתיכה דאיסורא והא דלא מחלקי בשיקול הדעת גופי' היינו משום דסתמ' דמילתא בשיקול הדעת יכול להיות שא"א להתברר כו' ואני כבר כתבתי היפוך מזה דבשיקול הדעת וטעה וסוגי' דעלמא כאידך דהתם אף דחוזר ומודה לשני קם דינא משא"כ בשיקול הדעת בסברא דאז אם מודה חוזר הדין ובטעה בדבר משנה או אמורא אף שאינו חוזר יכול להתיר דאין כאן הורא' כלל ובאתי לחזור על כללן לדעת

הרא"ש בפ' אלו טריפות דהיכא דגמר מרבי' במילתא דסברא יכול להתיר ודוחק לומר כדעת הש"ך דכתב שלא ברירא לי' הכא להלכה אלא נמשך אחרי דברי התוספות זה דוחק אדרב' יותר הי' לו למשוך אחרי דברי התוספות בתירוץ שני שהוא עיקר לדעת התוספות וכן כתבו פסקי התוספות שאף שעל גמרי' דרבי' לא יסמוך להתיר במה שאסר חבירו אלא ע"כ דכתב שם להלכה ברורה מה שנראה לו בפי' הראשון ובעכו"ם נראה כיון שהתוספות שם לא הזכירו אלא תירוצים ששניהם בבה"מ היו יושבים נמשך שם אחר דברי התוספות ולכך כתב הוא האי תירוצא ששניהם בבה"מ היו יושבים. אחר כתבי זאת עיינתי בש"ך בח"מ סי' כ"ה וכתב בעצמו כדברי וז"ל בס"ק י"ז בי"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ח כתבתי כשהי' טועה בשקול הדעת כגון דסוגיין דעלמא כאידך מודה הרא"ש ורבינו ירוחם דיכול לחזור ולהתיר ועתה דקדקתי יפה וראיתי דאפילו סוגיין דעלמא כאידך סבירי להו דאינו יכול לחזור ולהתיר כו' ואע"ג דהתוספות פ"ק דע"ז דף ז' כתבו וז"ל אא"כ יכול להחזירו כגון דטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת וסוגיין כאידך דבהא אמרינן בסנהדרין דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד היינו לאוקמתא דר' חסדא אבל למאי דקי"ל כרב ששת אפילו לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי בשקול הדעת דסוגיין דעלמא כאידך א"כ אינו יכול להחזירו עכ"ל ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת הגאון שהוא בעצמו חוזר ממה שכתב בי"ד אלא שהניח שם דברי רמ"א בצ"ע אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל על רמ"א דהא דכתב רמ"א ואפילו אם טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה מיירי בשקול הדעת דתלוי בסברא שמדמין מילתא למילתא ולא נזכר בשום פוסק ואח"כ מודה לשני דזה הוי נמי כטועה בדבר משנה כמו שכתב הרא"ש פירושו גבי הא דאמר רבינא לרב אשי טעה בדידי ודידך מאי וזה הוי כטועה בדבר משנה ורשאי לחזור ורמ"א בח"מ ובי"ד בשיטת הרא"ש אמרה וזה ברור ובאמת בעת כתבי זאת הייתי טרוד בטרדות עיוני' לחדש לתלמידי' לא הי' לי פנאי לעיין בש"ך ומחותני הגאון מהר"ר צבי מאמשטרדם נשתטח בכל זויות לישב דברי הר"ן אבל כל דבריו אינם מוכרחי' וכבר תבר הש"ך לגזיזיה בעצמו כל מה שכתב בי"ד והודאת ב"ד כמאה עדים דמי

ועתה באתי להשתעשע בדברי אדוני מ"ו שכתב מר ובאמת צ"ע למאי דוחקי' כו' וכתב מר שצריך לתרוצ' קמא דרב לא אסר מיסר דקשה קושית מהרש"א אי רב הוי אסר ושוי' חתיכה דאיסורא א"כ איך שלחה לרבה ב"ח אלא ע"כ צריך לומר דרב לא אסר מיסר ואפשר לזה כיונו התוספות באומרם סוף דבריהם א"נ לא ידע שאסרה חבירו וע"ז קשה קושית מהרש"א כו' נראה מכוונתו שהתוספות רוצים להוכיח שסבר' קמייתא אמת שהיכא דסמיך אגמרי' דרבי' רשאי להתיר אלא דהוי צריך לתרוצי דאיך שלח רב לרבה ב"ח אלא ע"כ דרב לא אסר מיסר עכ"ל דמר ולכאורה תמוה דילמא שלח להתיר לאחרים אלא ע"כ לסברתו דאף לאחרים שוי' חתיכה דאיסור' וגם ע"כ אין לומר דשלח דילמא ידע רבה שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וסוגיי' דעלמא כאידך ויחזור הדבר להתירו לפי סברתו וצריכין אנו לומר דמסתמא רב לא הי' טועה בד"מ וגם לא טעה בשיקול הדעת וסוגיין כאידך אלא ע"כ דשאל איך דעתו נוטה בהאי פסוקת הגרגרת אם לשער ברוב חללה אי לא ויש עוד לדקדק דילמא שאל אם יש לו קבלה מרבו שיוכל להורות להתיר אלא ע"כ כיון דשוי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא לא מהני קבלת רבו להתיר במה שאסר הוא ושוי' חתיכה דאיסורא עליו וא"כ ע"כ אין נפקותא בין תירוץ ראשון לשני כיון דלתירוץ א' אסור לסמוך על קבלת רבו להתיר מה שאסר חבירו ה"נ לתירוץ ב' דאין לומר דמותר א"כ מעיקרא דדינא פירכ' דילמא שלח אם ידע רבה מקבלת רבו ויוכל להתיר מנ"ל לתירוץ א' דרב לא אסר מיסר אלא ע"כ דאינו יכול להתיר א"כ אין כאן נפקות' ומה שכתב מר שבפ"ק דעכו"ם לא כתבו הך תירוצא נראה דלכך לא כתבו הך תירוצא