פנים מאירות חלק א יט

משנה וכאן שטעה בשיקול הדעת וכתב הרא"ש דרב ששת לא פליג אדרב נחמן אלא שינויא אחרינא קאמר ומוקי תרווייהו בשאין גדול המינו להחזירו אבל אם יש גדול ממנו להחזירו מודה שמחזירין כללא דמילתא טעה בדבר משנה לעולם הוא חוזר כו' ואם טעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא נמצא לדעת הרא"ש לענין איסור והיתר נמי כן אם היה מומחה וטעה בדבר משנה אין כאן הוראה כלל וחוזר ואם טעה בשיקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי וסוגיין דעלמא כחד והוא פסק כאידך קם דינא ואינו חוזר משום כיון דלא איתמר הילכתא מפורש כאידך י"ל דילמא הילכתא כאותו תנא או אמורא ואם יש גדול ממנו בחכמה ובמנין מחזירין ובטעה בדבר משנה כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשנאמרו לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא והיינו דאמר לי' רבינא לרב אשי אפילו בדידי ודידך א"ל אטו אנן קטלי קני באגמי אנן כלומר אם חדשנו דבר מדעתינו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו פסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו כטועה בדבר משנה הוי וחוזר אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק: הרי להדיא דמפרש הרא"ש דאם אחד מחדש דבר מסברא דנפשי' שלא נמצא במשנה וגמרא ומי שפוסק בהיפוך מודה לסברתו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר אבל פלוגתא שנזכר בתנאים ואמוראים ופסק כחד מנייהו ואף שסוגיין דעלמא כאידך קם דינא ולא מצי למהדר כיון שכבר פסק כהאי תנא או אמורא ודילמא הילכתא כוותי' אלא אם יש גדול ממנו בחכמה ובמנין מחזירו

והשתא פי' הרא"ש בעכו"ם בנוים ומיוסדים על דבריו ופסקיו בפ' אד"מ ולכך כתב בע"ז ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יכול להוכיחו שטעה בדבר משנה יחזירוהו ר"ל לפעמים הוא דין חדש שלא נזכר במשנה ותלמוד רק שמחולקים בסברא שמדמים מילתא למילתא לכך צריך לילך ולהתווכח עמו ואם יודה לדבריו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר אבל בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא ולא מצי הוא למהדר דדילמא באמת הילכתא כאותו מ"ד שפסק כוותי' ולכך כתב ואם חלק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר ר"ל לאו בשיקול הדעת דקאמר תלמודא בסנהדרין דפליגי תרי תנאי וכו' אלא בשיקול הדעת מסברא דנפשייהו שמדמים מילתא למילתא וסברתו נוטה להתיר ואינו יכול להוכיחו מתוך המשנה אז אמורא שהזכיר דין זה בפירוש דלהוי כטועה בדבר משנה ע"כ יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ושוויתי' חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דברי המשנה או אמורא ר"ל שאלו הי' בידי להחזירך מן המשנה או אמורא בפירוש לא הייתי צריך שתחזור בך דאין כלל הוראה כיון שטעה בדבר משנה אבל עכשיו שאנו מחולקים בסברא בדמוי מילתא למילתא צריך אני לדעתך שתחזור ותודה לסברתי דזה הוי נמי כטועה בדבר משנה אבל עכשיו שאין אתה חוזר לסברתי שויתיה חתיכה דאיסורא וקם דינא ופשיטא היכא שפסק כחד מהני תנאי שיש לו סמך וראיה מהאי תנא אף דסוגיין דעלמא דלא כוותי' מ"מ קם דינא ושוי' חתיכה דאיסור' ואינו יכול לחזור נמצא בטועה בדבר משנה או אמורא לכ"ע חוזר ויכול לפסוק חכם השני להתיר ואם טועה בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי או אמוראי ופסק כאחד אף שסוגיין דעלמא כאידך קם דינא אף שלא נתן ביד ואם הורה לאיסור אינו יכול להתיר כיון שיצא מפיו כאותו מ"ד ולא איתמר מפורש דלית הילכתא כוותי' ואם כן על מילתא דתלי' בסברא ולא נזכר שום פלוגתא בדין זה צריך הוא לילך ולהתווכח עמו ואם יודה לדבריו הוי נמי כטועה בדבר משנה ואם אינו מודה לדבריו שוי' חתיכה דאיסורא וכל זה אם אין לו קבלה מרבו אבל אם יש לו קבלה מרבו יכול לסמוך על סברת רבו להתיר ואין צריך לילך עמו ולהתווכח ולכך בחולין בהך מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא לא מצינו פלוגתא בזה אלא מסברא בעלמא היו מחולקים ואף רבנן טרופאי לא אמרו בה לא איסור ולא היתר שיש פנים לכאן ולכאן ורבינא דשרי נוכל לומר דהתם אגמרי' סמיך וכן כתבו קיצור פסקי הרא"ש חכם שאסר חבירו רשאי לסמוך על קבלתו ולהתיר אבל אין רשאי להתיר מסברא עכ"ל אבל במילי דאיכא פלוגתא בין תנאי ואמוראי ופסק כחד וסוגיין דעלמא כאידך אפילו אם גמר מרבו דסוגיין דעלמא כאידך אינו רשאי להתיר דקבלת רבו אינו מעלה ומוריד כיון דסוגיין דעלמא כאידך וכ"ע יודעים ואפילו הכי קם דינא וא"כ גם קבלת רבו לא מהני לענין זה אלא במה שהי' אוסר מסברת עצמו ולא נמצא פלוגתא והרא"ש בפ"ק דע"ז כתב בפשיטות שבא השאלה לפני שניהם כשהיו בבית המדרש משום דרהיטת הש"ס משמע שהיו שניהם ביחד בדין זה דהא א"ל רבא ומי איכא מאן דשרי בכה"ג במקום דשכיחי קלפי נשמע דלרב הונא קאמר ולעולם מודה הרא"ש היכא דסמך אגמרי' דיכול להתיר ובחולין גבי מחטא דאשתכח בסימפונ' רבה דכבדא דרב הונ' ברי' דרב אידי טריף ורב אדא בר מניומי מכשיר אינו מוכרח מתוך הש"ס שהיו שניהם ביחד בהורא' זו ולכך כתבו התוס' דרך שמא דשניהם בבה"מ היו דלא ברירא להו האי מילתא ולכך היו מהדרים לאוקמי דאגמרי' סמיך ולכך גם הרא"ש בחולין ניחא לי' לומר דאגמרי' סמיך ושניהם אמת לדינא לדעת הרא"ש וק"ל

וא"כ עולים דברי רמ"א יפה שכתב חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת ר"ל מסברא דנפשי' שמדמה מילתא למילתא אבל אם יש לו קבל' שטעה ר"ל קבלה מרבו או שטעה בדבר משנה יכול להתיר ואפילו אם טעה בשיקול הדעת ר"ל מסברא שמדמה מילתא למילתא יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור ר"ל אם יחזור לסברתו שהיא ישרה הוי כטועה בדבר משנה וחוזר לדעת הרא"ש ולכך לא כתב רמ"א אם טעה בשקול הדעת דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך דהא כתב רמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ג שי"א שקם דינא ואינו חוזר וז"ל וי"א דאפילו לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר וכתב הסמ"ע ס"ק י"ד וז"ל אבל הרא"ש והטור פליגי על זה וס"ל דאין הדין חוזר אף גבי מומחה שטעה בשיקול הדעת היכא דפליגי תרי תנאי וטעמא כיון דפסק כאחד מן התנאים או האמוראים שחולקין בדין זה לאו כל כמיני' לחזור הדין א"כ לכך כתב רמ"א דווקא שיש לו קבלה מרבו או שטועה בדבר משנה כו' אבל אם טועה בשיקול הדעת וסוגיין כאידך קם דינא והתוספות דנקטי בעכו"ם כגון שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וסוגיין כאידך דבהא אמרינן בסנהדרין דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד משמע אם אינו נושא ונותן ביד הדר דינא התוספות נקטי אליבא דמסקנא כר' חסדא דמתרץ הכי אבל הרא"ש דרך אחרת הי' לו דפסק כרב ששת ולכך לא הזכיר בדבריו אלא ואינו יכול להוכיחו מתוך המשנה או מתוך דברי אמורא אבל לא הזכיר שסוגיין דעלמא כאידך דבהא קם דינא ואינו חוזר להרא"ש

ומה מאוד נפלאתי על הר"ן שכתב תחילה בשם הראב"ד דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בו אלא משום כיון דאסרה הראשון שוי' חתיכה דאיסור' כו' ואפילו הי' גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו רשאי להתיר מדקאמר אם הי' אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שאחד אסר בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר אפילו הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומייתי ראי' מפרה דר"ט אבל בשיקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסור' והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה וכתב הר"ן וקשה לי ממתניתין דבכורות דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אלמא דאין מחזירין ושני רב חסדא במסקנא כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד תרווייהו מתניתין כגון שטעה בשיקול הדעת וכי אמרינן במתניתין דמחזירין שלא נטל ונתן ביד וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי כשנטל ונתן ביד וכן פסק רב אלפס ופרשינא התם טימא את הטהור דאגע בו שרץ דאלמא דאי לא אגע בו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה ואם אתה אומר שבענין זה נשתנה איסור והיתר מדיני ממונות שבדיני ממונות חבירו המומחה חוזר ומזכה אע"פ שלא טעה הראשון אלא בשיקול הדעת ובאיסור והיתר לא משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כדכתב הראב"ד א"כ לא הי' צריך לאוקמי' טימא את הטהור בדאגע בי' שרץ דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא אמתניתין דסנהדרין דמחזירין שהרי אתה אומר שבדבר זה חלוק ענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר מדיני ממונות ולפיכך נראה לי דאפילו טעה בשיקול הדעת מחזרין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן באלו טריפות חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון מפני כבודו של ראשון אבל אם שמע הראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשיקול הדעת א"נ לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו מחזיר השני הוראתו של ראשון עכ"ל

וקשה לי הלא הרא"ש הביא בפ' אד"מ וז"ל והראב"ד ז"ל כתב דאפילו גדול ממנו אין מחזירין אלא קם דינא ולא משלם דהא רב יוסף גדול ממר זוטרא הוי ולא החזירו וכן נראה ואי לא קבלוהו עלייהו וטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו דאפילו לא נשא ונתן ביד כו' עד ג' הדיוטות ויחיד מומחה ולא קבלינהו דינייהו דיני ומשלמי ולא מצי למימר לבעל דין זיל הדר עכ"ל וא"כ איך כתב הראב"ד אבל בדיני ממונו' חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה אלא פשוט וברור שהראב"ד פוסק כר' ששת דמוקי להך דן את הדין כו' מה שעשה עשוי בטועה בשיקול הדעת וסוגיין כאידך בזה קם דינ' ובענין טועה בדבר משנה כתב הרא"ש בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד כתב בשם בעל המאור שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואלו שמע הי' חוזר בו באמת ובבירור זה טועה בדבר משנה וקרוב אני לומר שאפילו אם הי' חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון גם זה טועה בדבר משנה שאין לנו עתה לחלוק על הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון אם לא בקושיא מפורסמת הרי שהראב"ד סבירא ליה באם שהוא מודה לדברי הגאון הוי טועה בדבר משנה והיכא שטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך אף שלא נשא ונתן ביד קם דינא בין בדיני ממונות בין באיסור והיתר ועל כרחך צריך לומר הא דכתב הראב"ד אין חבירו רשאי להתיר אפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משיקול הדעת ר"ל מסברא זה אומר סברא לאיסור