פנים מאירות חלק א יח

עשו מעשה והי' אפשר להחזירו אלא ודאי חל הוראתו כפשוטה שכבר הורה והש"ך בנקודת הכסף רמז לדברי הרא"ש אלו ובלי ספק שכיון לזה ולהוציא חלק אי אפשר ואמרתי לכתוב לו איזה חידוש בענין זה. גרסינן בחולין דף מ"ד ע"ב ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמי' דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עובי' א"ל רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה שדרי' לקמי' דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר איסתרי פשיטי בישרא ופריך והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר ומתרץ שאני הכא דרב לא אסר מיסר וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה והא כתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגו' ומתרץ הני מילי מלתא דתלי' בסברא רבה בר בר חנה אגמרי' סמיך וכתבו התוספות לפי מה שכתב רש"י בנדה דאם יש לו קבלה רשאי להתיר מה שאסר חבירו ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמרי' סמיך לא צריך למאי דמשני רב לא אסור מיסר אלא דהאמת מתרץ וחלקו התוספות על זה וכתבו דאף על גמרי' אינו יכול לסמוך להתיר מה שאסר חבירו והוכרח לתרץ בשמעתין רב לא אסר מיסר וההיא עובדא דלקמן דמחט שנמצא' בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם אי נמי שלא ידע שאסר חבירו עכ"ל ובאמת צ"ע למה דחקו לתרוץ הראשון דלא כפי' רש"י משום דלפי' רש"י קשה דהי' לו לתרץ תכף אגמרי' סמיך וזה י"ל דאין מזה הוכחה דצריך נמי לתרוצ' קמא רב לא אסר מיסר דקשה קושית מהרש"א אי רב הוה אסר ושוי' חתיכה דאיסורא א"כ איך שלח לרבה ב"ח אלא צ"ל דאף לפי המסקנא דרב לא אסר מיסר ואפשר לזה כוונו התוס' בסוף דבריהם א"נ לא ידע שאסרו חבירו וע"ז קשה קושית מהרש"א מאי פריך הכא המקשה דילמא רבה ב"ח לא ידע אלא צ"ל דמקשה על רב גופי' דרב שדרי' לרבה ב"ח וא"כ צ"ל אף לפי המסקנא דרב לא אסר מיסר וא"כ יש לפרש כשיטת רש"י דלעולם דהיכא דסמיך אגמרי' רשאי להתיר. אבל בתוס' פ"ק דעכו"ם לא משמע הכי שלא כתבו הך תירוצא א"נ שלא ידע שאסרו חבירו וגם לא כתבו שום דבר מפרש"י דנדה וכן בפוסקים לא העתיקו פירש"י אבל הרא"ש העתיק פירש"י ואף שבאמת לפי גירסתינו לא מצינו הך גירסא במס' נדה בפי' רש"י צ"ל דגירסא אחרת הי' להם בפירש"י ובהגהת רמ"א סי' רמ"ב כתב וז"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה יכול להתיר ואפילו אם טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור ולכן אין איסור לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שיקול הדעת וכל זה בהוראה עצמה אבל במעשה אחר פשיטא דיכול להתיר עכ"ל רמ"א וכתב הש"ך בס"ק כ"ה אבל אם יש לו קבלה כו' היינו ע"פ מ"ש בד"מ בשם רי"ו בשם י"מ ובשם רש"י אבל לא שם לבו לעיין בתוס' פרק אלו טריפות דף מ"ד ע"ב ובהגהת מהרי"ק שם שחולקים ע"ז וס"ל דאפי' אם יש לו קבלה מרבו אינו יכול להתיר וכ"כ מהרש"ל והאריך בזה עוד לכך אני קצרתי. ואני אומר דדברי הרב צדקו ונכונים וברורים דודאי לשיטת רש"י דמפרש מילתא דתלי' בסברא כגון מקיפין בריאה ואגמרי' סמיך דקאמר היינו שיש לו קבלה מרבו וזה הוי כמו שיקול הדעת ובזה לא נראו להתוס' לפרש דאם יש לו קבלה מרבו רשאי להתיר דזה הוי כמו שיקול הדעת ודחו אותו פירוש אבל לפי מה שמפרש הרא"ש מילתא דתלי' בסברא כגון שיקול הדעת וא"כ קשה מ"ש גמרי' דרב' בב"ח הוי נמי כמו שיקול הדעת כמו שהקשה מעדני מלך וצ"ל דיש לו גמר' מרבי' היינו שיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך כלומר דקבלה דידיה דסוגיין דעלמא כאידך וא"כ דברי הרא"ש עולין כהוגן כשיטת התוס' רק מ"ש הרא"ש דאם יש לו קבלה שטעה היינו שיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך וכזה כתבו התוס' בהדי במס' עכו"ם גבי שיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך רשאי להתיר וא"כ מעתה עולים דברי הרב רמ"א כפתור ופרח חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת דהרב מפרש כשיטת הרא"ש דהאי דקאמר מילתא דתליא בסברא היינו שיקול הדעת ועוד כתב אבל אם יש לו קבלה שטעה היינו שיקול הדעת ויש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך ובהך דינא כ"ע מודו דרשאי להתיר כמ"ש התוס' בהדי' בעכו"ם והכרח לזה משום דקשיא למה לא הביא הרב רמ"א הך דינא נמי בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך דרשאי להתיר אלא ברור שבהך דינא שכתב אם יש לו קבלה היינו שיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך לכך לא הביא שום דבר מזה והאי שדחו בחולין פירש"י וכתבו דאפילו אם יש לו קבלה אינו רשאי להתיר היינו משום שהתוס' פי' שם לפי שיטת רש"י דהאי קבלה הוי כמו שיקול הדעת אבל אם יש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך בזה מודו התוספות דרשאי להתיר ובזה כתב הרב אם יש לו קבלה היינו שיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך ודוק. אבל אין לפרש דתוס' סברי אפילו אם יש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך אינו רשאי להתיר עד שילך וישא ויתן עם המורה עד שיחזור בו וכל כמה דלא חוזר אינו רשאי להתיר ובזה מחולק הרא"ש שם דהא התוספות מדמי טועה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך לטועה בדבר משנה ובדבר משנה אפילו אינו חוזר רשאי להתיר ועוד שכתבו התוס' בעכו"ם ודווקא אסר אינו רשאי להתיר אבל אם התיר רשאי לאסור משמע דטעמא משום דשווי' חתיכה דאיסורא הוא ובזה מוכח בהדי' דלא ס"ל התוס' כלל הך סברא משום כבודו דא"כ אמאי רשאי לאסור ומה שקצת פוסקים כתבו ילך ויתווכח עמו פירוש היינו שעדיין לא ברור שסוגיין דעלמא כאידך וצריך להתווכח עמו אולי מתוך דבריהם ימצא מאיזה דבר משנה או אמורא שסוגיין דעלמא כאידך אבל אם יש לו קבלה שסוגיין דעלמא כאידך או שהי' ברור לו שסוגיין דעלמא כאידך אינו צריך להתווכח עמו אבל בזה ודאי סבירא לי כסברת הש"ך דאם אינו יכול להוכיח מתוך דברי משנה או ברייתא דסוגיין דעלמא כאידך אפילו אם חוזר הא' אינו רשאי להתיר ודו"ק. והשתא דברי הרא"ש בעכו"ם וחולין עולים בדרך אחד לפי מה שכתבתי לעיל ואין להקשות לפי מ"ש לעיל דתוס' סברי נמי אם יש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך רשאי להתיר א"כ אמאי לא פירשו האי סימפונ' דלקמן דאיירי דיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך לא ניחא לתוספות לאוקמי הכי דהא בלא זה קשה לפי מה שכתבו התוס' בעכו"ם דשקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך רשאי להתיר אמאי לא מוקי תוספות הכי וכ"ת דסבירי להו להתוספות דצריך להתווכח עמו זה אינו כמו שכתבתי אם הסוגי' דעלמא כאידך אינו צריך להתווכח עמו אלא דלא ניחא לתוספות לאוקמי' בכה"ג דהאי סימפונא איירי דסוגיין דעלמא כאידך דא"כ ה"ל לפרושי והאשרי בחולין מוקי להאי סימפונא שיש לו קבלה מרבו ובעכו"ם לא סבירא לי' הכי אלא כסברת תוספות ששניהם בבית המדרש וכל מה שכתבתי נראה לי לדינא ואף שאפשר שרמ"א לא כיון לזה מ"מ לדינא נראה כמ"ש ודוק נא יעיין היטב וישיב לי ועוד הארכתי בזה

נאום אברהם ברודא מפראג

תשובה שהשבתי להגאון המפורסם בדורו מוהר"ר אברהם ברודא נר"ו

הנה מרוב החשוקה אשר חשקה וצמאה נפשי לשתות בצמא דבריו הטהורים ופניתי מכל לימודי המוטל עלי דבר יום ביומו והתבוננתי על מקומי לילה כיום יאיר לי וטרם שעיינתי בדברי אדוני מ"ו דקדקתי הדק הטיב כל הסוגי' בחולין בתוס' ובהרא"ש ונפשי נבהלה מאוד לדבר נגד גדולי בעלי הוראה שלא ירדו לעומק דין ומה אעשה תורה היא וללמוד אני צריך והנה מה שהשיג מר על דברי הט"ז בפירושו חכם שהתיר ותלה הוראתו מהרא"ש מס' עכו"ם אין צריך לסהדותא דידי והאמת עד לעצמו שתורת אמת בפיו שהט"ז שגג בזה ולא עיין מקור דין זה ויצא לנו מזה אף שכתב הש"ך שנתפרסם הוראתו לאו דווקא נתפרסם ברבים אלא כל שהשואל מודיע לחכם שני שראשון פסק להתיר אסור לחכם שני לפסוק לאיסור דהא ע"כ מדנקט הירושלמי התיר אין חבירו רשאי לאסור מוכרחים אנו לומר הא דנפקי שפורי דרבא ואסר ושפורי דרב הונא ושרי ששניהם היו יושבים בבית המדרש כשנשאלה שאלה בפניהם א"כ מי יכריח לנו שהירושלמי מיירי שנתפרסם הוראתו ברבים אלא אפילו לא נתפרסם הוראתו כשהשואל מודיע שראשון התיר אינו רשאי לאסור ולא נקט הרא"ש וצריך לאוקמי שכבר חלה הוראת הראשון טרם שנחלק חבירו אלא לאפוקי באם שניהם יושבים בבה"מ אבל אם אינם יושבים בבה"מ אפי' לא נתפרסם הוראתו אלא שהשואל מודיעו שהתיר ראשון אינו רשאי לאסור וזה פשוט וברור דלא כקצת שפיקפק בדבר זה

ועתה אכתוב מה שנראה לפע"ד פי' אמיתי בדברי הרא"ש כי רבים שגו בדבריו ודברי הרא"ש בחולין ובע"ז עולים לכונה אחת ואף שהרא"ש לא כתב בע"ז הך תירוצא שסמך אגמרי' עם כל זה אין מזה ראיה לסתור דבריו מה שכתב בחולין דגרסינן בפ"ק דע"ז דף ז' ע"א ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר כו' ופי' הרא"ש דהכי קאמר לא ישאל לחכם אחר בסתם כדי שיתיר לו ויסמוך על הוראתו דכיון דכבר אסרו הראשון ושוייה חתיכה דאיסורא אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו אבל יכול הוא לומר לחכם אחר דבר זה שאלתי לחכם פלוני ואסרו לי מה נראה לך בזה ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירוהו ואם חלוק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיחו מתוך המשנה או מדברי אמורא יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ושויתיה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא והא דקאמר לקמן בפ' אין מעמידין דף מ' ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא נפק רב הונא ב"ח וחזא ב' קלפי ושרייה א"ל רבא ומי איכא דשרי כי האי גוונא באתרא דשכיחי קלפי נפיק שיפורי דרבא ואסר שיפורי דרב הונא ב"ח ושרי מיירי שהיו שניהם בבה"מ או הי' דברי המתיר תחילה ולפי הירושלמי דאמר דחכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור כו' לפ"ז לא מיתוקמי הא דנפקי שיפורי אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבה"מ עכ"ל

ולברר דברי הרא"ש צריכין אנו למודעי רבה דפסק הרא"ש בפ' אד"מ כאוקמתא דרב ששת דמתרץ מתניתין כאן שטעה בדבר