פנים מאירות חלק א טז

מבואר בספר הרוקח שלמדו מפרק מי שאחזו דאיתא התם דף ס"ט ע"א לדמא דאתי מפומי' בדקינן ליה בגילתא דחיטא אי סריך מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לא סריך מכבדא קאתו ולית ליה תקנתא אמר ליה רב אמי לרב אשי והאנן איפכא תנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה א"ל כיון דמפומי' קאתי אימור איתמוחי איתמחי ופי' רש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימר איתמוחי איתמחי כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לריאה עכ"ל וע"פ זה השיגו אחרונים על הרוקח ועל הרב רמ"א דלפי' רש"י משמע אם נימוח' כולה אבל בנשתייר שני זתים נ"ל דהדר בריא והב"ח כתב דהרוקח ראה דברי רש"י ונראה לו דוחק לפרש כך דאף שהכבד למטה מן הריאה מסתברא דאפשר דמאי דנימוק נפק דרך הפה ומשני זתים נשתיירו והדרא בריא ואמאי קאמר לית ליה תקנתא אלא ע"כ אפי' נשתיירו שני זתים נמי לית לי' תקנתא דשדי תיכלא בכולהו כבדא וכאלו נימוק הכבד כולה ובאיסור דאורייתא אזלינן בתר מאן דמחמיר עכ"ל ובדרכי משה כתוב ג"כ על דברי הב"י שרצה לדחות דברי הרוקח שאין לשון הגמ' משמע כדבריו אלא טריפה מיד וגרע ונימוק הכבד דסופו לרקוב הכל עכ"ל. ומה שהקשה הט"ז תימה גדולה על רמ"א שביבשה הצריך שיהיה היובש בכולה וכן בקשה כאבן ובנימוק' אוסר אפילו בנשתיירו שני זתים והרוקח כותבם סמוכים זה לזה בחד לישני עכ"ל ולי נראה דאין כאן קושיא דאין מדמין בטריפות אטו כל החולאים דומים זה לזה דנימוק הכבד והיה לדם מכאיב יותר ושדי תיכלא בכולה משא"כ ביבשה וקשה כאבן שאינם מכאיבי' כל כך ואי משום דכייל להו בחדא בבא נמי אינו קושיא דמידי אירי' הא כדאיתא והא כדאיתא וסמך הרוקח אראייתו שמביא מן הש"ס לפי דברי הב"ח משמע מן הש"ס לאסור אפילו בנימוק מקצתה דשדי תיכלא בכולה כבדא ובזה מיושב נמי הקושיא מה שהקשה מפ' אלו טריפות דבעי רב יוסף מריב"ל הוריקה הכבד כנגד בני מעים מהו א"ל טריפה ואקשינן ולא יהי' אלא ניטל דכשר ומשני אמר רבא כיון שהוריקה הכבד כנגד בני המעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' ואי איתא דאמרינן שדי תיכלא בכולהו כבדא לא פריך מידי וגם רבא לא הי' צריך להטריף בשביל בני מעיים תיפוק לי' דשדי תיכלא בכולה עכ"ל ואני אומר דלא קשה מידי אטו כל ריעותא וטריפות בחדא מחתא מחתינהו דאפשר דנימוק הכבד והיה לדם שדי תיכלא בכולהו אבל הוריק הכבד שלא נשתנה אלא המראה קים להו דלא שדי תיכלא בכולהו אלא משום דידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' ותדע דהא התליע הכבד הסכימו רוב הפוסקים להכשיר אפילו התליע כולה ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה ובנימוק הכבד כ"ע מודי' אם לא נשתייר כזית במקום מרה דטריפה אלא ע"כ אין מדמין לקותו' הכבד זו לזו

ועוד הקשה הט"ז וז"ל דאי יש ריעותא במקצת הדרה קושית המקשה במי שאחזו לדוכתא דהא בריאה שנתמסמס ונתקלקל בשרה בפנים כשירה כל שלא נימוחו הסומפונות וא"כ יהי' כבד חמור מריאה ואנן איפכא תנן כדמייתי המקשה עכ"ל ואני לא זכיתי להבין קושיא זו דבאמ' תחילה ס"ד דמקשה שמצד עצמותו של כבד שחסרה במקצת לית לי' תקנתא וטריפה ובריאה לא טרפינן אם חסרה במקצת ולכך פריך שפיר והא איפכא תנן אבל לבתר דמשני רב אשי כיון דאתי מפומי' איתמוחי איתמחי לפי הבנת הרוקח פירושו דאפילו במקצת שדי תיכלא בכולה והוי כנטולה כולה וא"כ אין כבד חמור מריאה אלא דהאי לקותא בכבד כאלו ניטל כל הכבד אבל בריאה אין מזיק הלקותא בבשר ואין מדמין בטריפות

ועוד כתב הט"ז בסי' נ"ב גבי נפלה באור וז"ל ולענין הלכה אין לנו אלא פסק הש"ע דלא אמרינן כלל סופו לינטל אלא אמרינן הטעם הראשון של המרדכי והוא דעת הרשב"א דהטעם שמזיק גם לבני מעים ומזה מביא ראי' למה שכתוב בסי' מ"א דכבד שנימוקה שלא במקום חיותא דכשירה ולא אמרינן דסופו לירקב הכל עד כאן לשונו ואני אומר דלא ברירא לי האי מילתא ויותר מתקבל על דעתינו שגם המחבר הש"ע סובר טעם השני של המרדכי דטעם דשדי תיכלא בכולהו דהא בסי' מ"א כתב רמ"א אם יבשו אלו שני זתים לבד נמי טריפה וכן כתב הטור ולפום ריהטא י"ל לאו דווקא שיבשו שני זתים יחד אלא אפילו בחדא מינייהו נמי טריפה אבל כד דייקינן שפיר י"ל דדווקא נקנו שני זתים אבל באחד מהם לא מיטרף דהא כתב הש"ך שדברי הטור ורמ"א הם דברי הרמב"ם פ"ח מה"ש דין כ"א דכתב שם ניטל ממנה המקום שהוא תלוי ומקו' המרה אע"פ שהשאר קיים טריפה עכ"ל ודברי הרמב"ם הכריחוני לומר דדווקא נקט שניטלו שני זתים אלו אבל בחד מינייהו לא מיטרף דהא בסי' נ"ט גבי גלודה פסק בש"ע כדעת הרמב"ם דדווקא ניטל משלשתם ושאר כל העור קיים הוא דטריפה אבל בניטל ממקום אחד מאותן ג' מקומות פסק להכשיר וטעמו כתב הב"י שהרמב"ם כתב ואם ניטל ברוחב סלע מעל פני השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי אברים ושאר כל העור קיים הרי זה ספק ונראה לי שמתירין אותו עכ"ל הרמב"ם וכתב הרשב"א לא הבנתי טעם היתר זה דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא וכתב הב"י דנראה לו טעמו של הרמב"ם שהוא מפרש דלשמואל דווקא על פני כל השדרה מהני רוחב סלע ולר"א בר' ינאי דווקא מקום טיבורו ולרבה ב"ח דווקא ראשי הפרקים ומספקינן כמאן מהני תלת אמוראי הוי הילכתא ומספיקא פסק כחומרא דכולהו וכשניטל העור מאחד מן המקומות הללו עלה בתיקו וה"ל ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד שסובר שעיקר החיות תלוי שם ואם ת"ל הלכה כמותו דילמא איהו מודה דהיכא דניטל קצת העור מהמקום ההוא דכשירה כיון דנשתייר כל שאר העור א"כ הוי ליה ס"ס ולקולא משמע כשניטל העור משלש המקומות הללו ליכא אלא ספיקא חדא וטריפה מספק עכ"ל הב"י וכן פסק בש"ע כהרמב"ם א"כ זכינו לדין להרמב"ם אפילו מה שעלה בש"ס בתיקו מצטרף לס"ס א"כ ק"ו בהני שני זתים דלא מבעי' לן בש"ס אם ניטלו אלו שני זתים מהו ולדעת רש"ל משמע לי' דפשוט להו בכבד דאפילו ניטל דכשירה וי"ל דלהרמב"ם מספקא ליה נמי בהני שני זתים שניטלו וכיון דבכזית בכבד נמי איכא פלוגתא היכן הוא דרבי זירא סבר שהוא במקום מרה ורב אדא בר אהבה סבר שהוא במקום חיותא ואמר רב פפא דבעינן תרוייהו ולפ"ז אם ניטל כזית אחד מהני מקומו' איכא נמי ספק ספיקא ספק אחד דילמא אין הלכה כאותו מ"ד דכזית זה הוא במקום הזה ואת"ל דהילכתא כוותי' דילמא פשיט לן היכא שניטל כזית זה וכל הכבד נשתייר דכשירה והוי ליה ס"ס אבל בניטלו אלו שני זתים לא הוי אלא ספק אחד מדלא מבעי' לן בניטלו הני שני זתים אי פשיט לן להתירא כדעת רש"ל או דמספק' לי' ואזלינן לחומר' ולכך כתב ניטל המקום שהוא תלוי ומקום המרה אע"פ שהשאר קיים טריפה דמלשון זה משמע דווקא בניטלו שניהם ולטעמיא אזיל וזה לדעתי דבר ברור ונכון ומתקבל על הדעת. ועתה נבין ונדין מה שכתוב בש"ע בסי' נ"ב דאם הוריק הכבד נגד מקום המרה או כנגד כל מקום חיותה טריפה משמע אפילו באחד מהם טריפה והוא דעת הרשב"א בטור שכתב כל מקום ירקותא כאלו נשרף וניטל משום דהרשב"א לטעמי' דחולק על הרמב"ם גבי גלוד' וכל מה שאנו מחמירין בפלוגת' דאמוראי לא חשיב לספיקא ולכך מחמיר אפילו באחד משני זתים שהוריק נמי טריפה ולפ"ז יקשה על הרב הב"י דגבי גלודה פסק כהרמב"ם וכן משמע גבי הני תרי זיתי דכבדא ובהוריקה פסק כהרשב"א אפילו בהוריק זית אחד נמי טריפה אבל אם נפרש טעמא דמרדכי דבהני מקומות יש לחוש שסופו ליטול כולה ניחא דעכשיו ליכא למימר ס"ס דאם נאמר דהלכ' כמ"ד במקום חיותה שוב ליכא למימר דילמא מוד' שאם נטל כזית זה והשאר קיים דכשירה דהא שדא תיכלא בכולה והוי כניטלה כולה ויש לדחות ודוק ויש לי תמי' רבה על הרב הב"י וצ"ע רב לישבו בו שכתב וז"ל ונראה שאם הוריק סמוך למקום חיותא בכדי שאם ניטל מקו' הירקות לא ישאר במקום חיותא כזית טריפה ובכלל כנגד מקום חיותא הוא עכ"ל והביאו הש"ך ותמה אני איך עלה על דעתו לפרש דברי הרשב"א כן דהא הביא הב"י בסי' נ"ט וז"ל כתב הרשב"א בחידושיו שנראה לו דלכ"ע אם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי פרקים וכל העור קיים דכשירה והכי מסתברא מדבעי ניטל כל מקום השדרה ניטלו ראשי הפרקים דאלמא כשניטל כל מקום השדרה או בניטלת כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצת ורובן ככולן עכ"ל א"כ ק"ו ובכזית במקום חיותא דלא מבעי לן כלל די"ל דפשיטא להתירא ואת"ל דפשיט לאיסורא מ"מ מאן לימא לן דפשיט לאיסור' במקצת דילמא בניטל כל מקום הזית דהא הרשב"א אינו מפרש כדעת המרדכי דשדי תיכלא בכולה אלא הטעם אם הוריק כזית במקום מרה אנו חושבי' שכח האש ששלט והוריק כאלו ניקב המרה וא"כ דווקא במרה י"ל אם הוריק במקצת נמי טריפה דסופו לירד ולינקוב המרה אבל כנגד מקו' חיותא הטעם כאלו ניטל הכבד א"כ אינה אסורה אלא דווקא אם ניטל כל הזית או רובו אבל מעט מהזית אינה טריפה וכן כתב הרשב"א בהדיא וז"ל אבל הכבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא אם כן הוריק כנגד המרה אבל שלא כנגד המרה אלא כנגד מקום חיותא לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותם שאם ינטל כל מקום ירקות' תהא תלושה ממקומה עכ"ל הרי להדיא דהרשב"א אינו מטריף בנקב משהו נגד מקום חיותא ואף שע"י זה יחסור הזית אלא ע"כ דבעינן כולה או רובו וע"כ צ"ל בדברי הב"י הא דנקט שלא ישאר במקום חיותא כזית היינו שלא ישאר רוב זית אבל אם הרוב קיים כשירה והאחרונים לא ירדו לחלק בזה וזה אמת וברור

אבל עדיין לא נח דעתי בדברי הרמב"ם בהך דגלודה דחשיב מה שעלתה בש"ס בתיקו לס"ס ובסי' מ"א גבי כבד שניטלה ולא נשתיירו אלו שני זתים כל אחד במקומו אלא מתלקטין או כרצועה או מרודדין טריפה והוא מהש"ס דבעי ר' ירמיה מתלקט מאי כרצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודד מהו תיקו וכתב הרמב"ם בפ"ח מה"ש הרי זה ספק ויראה לי שהיא אסורה עכ"ל וכתב הב"י ויש לתמוה עליו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאלו למראה עיניו ישפוט ונראה לי דמשום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי הוי במקום מרה או אי הוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעי תרווייהו