פנים מאירות חלק א קלח

השוכר את האומנין דקאמר התם האומנים שחזרו בהן בדבר אבד ובאת חבילתן ליד בעל הבית שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכות המשכון נתחייבו הפועלים וליתא דאין חילוק בין מתנה לקדושין וטעם אחד לכלן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב בו לא חל השיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו ולא נתחייב בה ולפיכך לא נשתעבד לו המשכון אבל ההיא דפועלים כיון דדבר אבד הוא וחזרו בהן חייבים לשלם לו הפסידו הילכך כשעושין שידוכי' ונותנים ערבנות זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי חפץ זה בידך על ידי ממון שאתחייב לך אם אחזור בי דבכה"ג לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לזמן הדין ואם יתן לו החפץ במשכון אז יחול השיעבוד על המשכון או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף המשכון עכ"ל נשמע מזה דלא פסק כר"ת וכן פסק בש"ע בחו"מ סי' ר"ז סעיף י"ז הרי להדיא במקום דלא קני על פי הדין לא מהני נתינת המשכון ודברי הרב בח"מ אינם מובנים לי מאוד שהוא הבין שר"ת לא פליג על פי' התוס' רק שר"ת המציא סברא חדשה אליבא דכ"ע דאף דבמתנה נמי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן מ"מ היכא שהתנה בפירוש שאל תחזור לי המשכון עד שאתן לך המנה ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה ולכך כתב ה"ה בקדושין אבל באמת ליתא לסברא זו דר"ת לא אמר אלא לענין מתנה משום דרצה לחלק דדווקא בקנין אשה וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות אבל במתנה ונתן לו משכון על המתנה שלא יחזיר לו המשכון עד שיתן לו המתנה במשיכת המשכון הוי כאלו זכה במתנה וראי' מפרק האומנין אבל בקדושין לא עלה על דעת ר"ת לומר דמקודשת דהא עכ"פ מנה אין כאן וכן מצאתי שהרגיש בזה הב"ש וכבר דחה הרא"ש ראי' זו מפרק האומנין וסבר דכל מקום דלא קנה ע"פ הדין לא מהני נתינת המשכון אלא צריך להקנות לו תחילה בסודר שיתחייב לו ע"פ הדין ואח"כ מהני נתינת המשכון או יאמר לו שיזכה בגוף המשכון ובזה מהני גם בקדושין וזה סברא קמייתא שכתבו התוס' מנה אין כאן לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין איך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה כו' נשמע מזה היכא שאמר שיזכה בגוף המשכון נגד המנה שקידשה שמקודשת ולכך פסק בש"ע בא"ה סי' ק"ט סעיף ו' אמר לה התקדשי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת וכתב רמ"א וכ"ש אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין אמר לה הרי את מקודשת בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת נראה דזה אליבא דכ"ע כתבו רמ"א כיון דאינו חייב ליתן לה הדינר לא קנתה במשכון שנתן עבור הדינר וכל שכן בש"ח שנתן לה אחר כך על הדינר שקידשה אבל אם מתחילה כתב לה ש"ח שחייב לה דינר ואמר התקדשי לי בו מקודשת וספר בית שמואל לא דק בזה כלל וכן מה שכתב רמ"א תזכה בגוף המשכון כתב הב"ש וז"ל נראה לשיטת הפוסקים דס"ל דמנה אין כאן דמנה שמקדש בו אין כאן אלא אגיד גבי' תו לא מהני משכון ה"נ לא הוי הקדושין כיון דגוף הקדושין אגיד אצלו עכ"ל במחילה מכבודו לא דק כיון דאמר תזכה בגוף המשכון כבר קנתה גוף המשכון ותו לא חשיב אגיד אצלו נחזור לדינינו שאם מתחילה אמר להשדכן הא לך ש"ח זה שתשתדל לי שידוך זה נראה דקנה כיון דיכול אדם להתחייב בשטר אף במה שלא נתחייב מעולם ע"פ הדין אבל אם מתחילה הבטיח ליתן לו מתנה ואח"כ כתב לו שטר על אותה מתנה נראה דלא קני מ"מ נראה דווקא שהזכיר בשטר על מתנה שנתן לו תחילה אבל אם כותב לו ש"ח ולא הזכיר המתנה ונ"ש בשטרי ממרנ' הנוהגין דאין נזכר שם המלוה ובידו למסרו לכל אדם לגבות ממנו חייב לשלם אותו השטר

וראיתי בתשובת הב"ח סי' כ"ח שכתב על האי עובדא שהבטיח להשדכן יתר על שכר תיקון המדינה אפילו לא נתן לו משכון חייב לשלם לו כפי שנדר לו והביא ראי' מפסק רבינו הגדול מהר"ל מפראג ותורף דברי מהר"ל דמאחר דמנהג כל בתי דינין שבישראל אף במקום שאין תקנה קבועה לחייבו לבעל הבית שישלם לשדכן יותר מכדי טרחו כפי ראות עיני ב"ד ע"כ אי אפשר לומר דמנהג זה הוא ממנהגים הגרועים דלא אזלינן בתרייהו שהרי הוקבע ע"פ חכמי הדור ובתי דינין שבישראל וא"כ צריכין אנחנו לתת טעם למנהג זה ואין זה אלא שראו חכמי הדור שהכל רגילין לתת לשדכן מעצמם יתר על שכר טרחו כפי אשר יאות דאע"ג דלא התנה כמי שהתנה דמי ובטלה דעת זה וכמסרב אצל כל אדם וכתב הב"ח ומעתה נמשך לפי זה דחכמי הדור שנהגו כך קים להו כפי' רבינו שמחה ודעימי' במרדכי פ' הגוזל בתרא דבהתנה צריך ליתן לשדכן כל מה שנדר לו דאי הוי קים להו כמהר"ם דחולק על רבינו שמחה וס"ל דאפילו בהתנה אין לו אלא שכר טרחו א"כ קשה מאיזה טעם נהגו חכמי דור ודור להכריחו לב"ה לתת לו יתר משכר טרחו אפילו בדלא התנה והשתא לפי זה נמשך דקי"ל כר' שמחה אפי' היכא דאיכא תקנה קבועה כמה יתן לכל מאה מ"מ היכא דנדר לו כך וכך צריך ליתן להשדכן כל מה שנדר לו גם מביא ראי' מפ' האומנים באומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בג' ושכרם בד' אם אמר שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו וכו' ואם אמר לו שכרכם על בעה"ב נותן להם כפי מה שנשכרים הפועלים בעיר אם ד' ד' ואם ג' ג' אלמא משמע דבאומר שכרכם עלי נותן להם ד' אע"פ שנשכרים הפועלים בעיר בג' או בב' ואינו יכול לומר לא אוסיף על שכר הקבועה כו' עכ"ל ואני אומר מאן חכים ורב גוברי כמו מרן הב"ח שמילא מקומו של רמ"א בישיבה אבל אנן בס"ד דברי רמ"א ברירין ופסק בש"ע בסי' רס"ד דבשדכנות אין לו אלא שכרו אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה ומ"מ אכתוב שדברי הב"ח אינם מוכרחים ראשון במה שכתב דמעתה נמשך דחכמי הדור קים להו כפי' רבינו שמחה אני אומר דאין מזה ראיה כלל ואי משום דנהגו להכריח לב"ה ליתן לו יותר מכדי טרחו אפילו בדלא התנה י"ל משום דראו חכמי הדור שהכל רגילין לתת לשדכן מעצמם יתר על שכר טרחו כפי אשר יאות וא"כ אע"ג דלא התנה כמי שהתנה דמי כיון דרגילין בכך ואף מהר"ם גופא נראה הא דכתב בשדכן דאין לו אלא שכרו לאו שכר טירחא קאמר אלא שכר הרגילין לתת לשדכן יותר משכר טרחו אבל רבינו שמחה ס"ל דאם התנה ליתן לו שכר הרבה יותר מן הרגיל לתת לשדכן נמי חייב כיון דרגילין ליתן שכר הרבה כמו בהשבעות השדים וע"ז חלק הר"ם ודימ' אותו למי שבורח מבית האסורים ואמר העבירני ואני נותן לך דינר דאין לו אלא שכר הרגיל בו וה"ה בשדכן וע"ז דן מהר"ל מפראג במקום שלא היה תקנה קבוע והתנה עמו לתת יותר מכדי טרחו אך הי' בדרך הרגיל להוסיף לשדכן ואף אם לא הי' מתנה הי' ביד בעל הבית להוסיף לו כפי אשר יאות והכא כיון דהתנה מחויב ליתן כפי תנאו אבל משא"כ במקום שיש תקנה שכבר אמדוהו חכמי הדור כמה ראוי להוסיף על שכר טירחא י"ל דאין אחר התקנה כלום וכל מה שמבטיח יותר אין רגילין ליתן שכר זה א"כ י"ל דקי"ל כרבינו מאיר דאין לו אלא שכרו הרגיל בו וגם מה שהביא ראיה מפרק האומני' באומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים כו' אינה ראיה כלל דהא בש"ס אמרינן אי דאמר להו בעל הבית בג' ואזיל איהו ואמר להו בד' היכי דמי אי דאמר שכרכם עלי ניתיב להו מדידיה ומשני לא צריכא דאמר להו שכרכם על ב"ה וליחזו פועלים היכי מתגרי לא צריכא דאיכא דמתגר בארבע ואיכא דמתגר בג' ופירש"י ליחזו פועלים היכי מתגרי אי מתגרי בד' ע"כ דבעל הבית ניתבי' ד' דהא קתני נוטל מב"ה מה שההנהו ואי מתגרי בג' מאי תערומות איכא עכ"ל ולפ"ז באומר שכרכם עלי ס"ד דמקשה דפועלים נשכרים בד' ולכך פריך ניתיב לי' מדידיה שהוא מחויב לשלם ומשני דאמר שכרכם על בעל הבית ואיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בג' ואי הי' אמר שכרכם עלי הי' מחויב לשלם ד' כיון דאיכא דמוגרי בד' אבל כיון דאמר שכרכם על בעל הבית אין להם אלא תערומת אבל היכא שאין נשכרים רק בג' ולא בד' ואפי' אמר להם בד' ושכרכם עלי י"ל דאין להם אלא שכר הראוי להם ואף אם נימא בזה דצריך ליתן להם ד' אף ששאר אינם נשכרים אלא בג' מ"מ י"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דכל פועל ליום הוי כמו עבד ואין לעבדים אונאה כמו שמבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ג אבל בעושה לחבירו איזה פעולה טובה ובידו לעשות אימתי שירצה לאו דין עבד יש לו ואין לו אלא שכר הראוי לו וא"כ בדין שדכנות הנ"ל אין לזוז מפסק רמ"א במקום דאיכא תקנה אף שמבטיח לו ליתן יותר אין לו אלא שכרו כפי התקנה ואם נתן לו משכון או ש"ח נמי י"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן עד שיאמר לו קנה בגוף המשכון מ"מ נראה דעכ"פ בנתן משכון או ש"ח יכול לומר השדכן קים לי כהנך רבוותא דס"ל דאם הבטיח לו יותר משכר הראוי לו דצריך לקיים תנאו וק"ל אבל בלא נתינת המשכון כבר קימו וקיבלו חכמי הדור כהכרעת רמ"א והוא יתד שלא תמוט בפרט במקום דאיכא תקנה הנלע"ד כתבתי

שאלה צח

הלכות חנוכה סי' תרע"ג בש"ע אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה עם שאר נירות אפילו אחד באלף לא בטיל והוא מת"ה סי' ק"ג וראייתו ממ"ש התוס' פרק גיד הנשה דף ק' וז"ל וא"ת ואמאי אמרינן בפ' הערל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בק' טהורות תעלה ובטלה ומתרצים דקדשים לא מיקרי ראוי להתכבד הואיל ואינן ראוי' אלא לכהנים ורגילין זה על זה לאכול בלא החזקת טובה אלמא אע"ג דבעלמא הוי ראוי להתכבד מ"מ בתר השתא אזלינן אפילו לקולא כ"ש כאן לחומרא כיון דהשתא הוי דבר שבמנין למצוה אע"ג דלענין חול לא הוי דבר שבמנין עכ"ל וכתב הט"ז ותמהני על גברא רבה זה דכתב, שלא בדיקדוק אדרבה משם ראי' להיפוך דכתבו שם התוס' ובפ' הערל דאזלינן בתר מה שיהי' אחר הביטול מש"ה חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחולין לא תעלה משום דלאחר שתתבטל תהי' ראוי' להתכבד וכאן בחנוכה אם נאמר שיבטל הנ"ח ברוב של חול לא יהי' דבר שבמנין דהא בחול אין משתמשין בו במנין ודמי לרישא דאם נתערב חתיכה טמאה בין הטהורות דשפיר בטלה עכ"ל

ונראה דברי ת"ה ברירין בטעמן דהא דכתבו התוס' בחולין דאזלינן לחומרא גבי חתיכה נבילה אף דנבילה לא חשיבא לישראל