פנים מאירות חלק א קלז

ביום ב' וה' דאם קראו פחות משלשה י"ל דמהדרינן ליה וכן מצאתי בהדי' בתוס' שפסקו במגילה האי דפ' עמלק בדף כ"א ע"ב ד"ה אין פוחתין מעשרה ובדף כ"ג ע"א ד"ה חד אמר עולה כתבו במנחה בשבת ובשני וחמישי עשרה פסוקים ואם שכח ולא קרא כל כך יחזור ויקרא עכ"ל הרי להדיא אף שכתבו דפ' עמלק קורין ט' פסוקים מ"מ כתבו דצריך לחזור בשני וחמישי אם קרא ט' פסוקים ומהתימא על הרב הב"י שפסק כדעת שבלי לקט שהוא דעת יחידי ולא פסק כדעת התוס' איברא בעיקרא דדינא נראה כדעת מהרי"ק אבל לא מטעמי' אלא דיש פירכא בדברי מהר"ש שרצה לסייעו מהך דפ' עמלק די"ל דאף דפ' עמלק הוא סדר היום איכא עוד טעמא דסליק ענינא בפ' זו וכיון דמצינו בש"ס אף שאמרו אין פוחתין מכ"א פסוקים למפטיר מ"מ אמרו היכא דסליק ענינא קורין בפחות א"כ שפיר נוכל לומר אף הא דאמרו אין פוחתין מי' פסוקים דווקא היכא דלא סליק ענינא וגם יש בפ' עמלק עוד צד מעליותא שהיא חובת היום כמו שכתבו התוס' והרי"ף אבל אם קרא אחד בשני וחמשי בסוף הפרשה ב' פסוקים אף שסיים הפרשה מ"מ קרא בתחילה בטעות שהרי יש בפרשה זו ג' פסוקים לכל אחד מהקוראים ולכך חוזר ומברך וכן נראה מדעת התוס' כי היכי דכתבו עיכובא אם קראו פחות מי' פסוקים ע"כ משמע להו דאין פוחתין עיכובא הוא במקום דלא סליק ענינא ה"ה אם קרא שני פסוקים נמי עיכובא הוא וכן נראה מדברי הר"ן מדהוכרח לדחוק ולתרץ האי דיקדוקא הא דלא קאמר הש"ס גבי ר"ח שלא יקרא הרביעי אלא שני פסוקים בגוונא אחרינא ולא קאמר משום דלא מעכב בדעבד ש"מ דס"ל דמעכב בדעבד אך פיסקא דט"ז לא נראה לי כלל חדא במה שכתב שלא יברך ברכה ראשונה דנראה דאפילו ברכה ראשונה צריך לברך כיון דהסיח דעתו וברך ברכה אחרונה ואם רוצה לחזור ולקרות צריך לברך ואע"ג שיש דעת דסברי גבי אפיקומן אפילו הסיח דעתו ואמר הב לן ונברך יכול לאכול בלא ברכת המוציא משום דאפיקומן מצוה דרמיא רחמנא עלן ואיכא למימר אתכא דרחמנא סמכינן וא"כ ה"נ כיון דעיקר מצוה לקרות ג' פסוקים נימא נמי דסמוך על זה מ"מ מודו כ"ע דאם בירך כבר ברכת המזון שצריך לברך המוציא כמבואר בסי' תע"ז א"כ ה"נ דבשלמא אם פסק החזן בשני פסוקים אף שהפסיק קודם שבירך לא הוי היסח הדעת אבל לאחר שבירך הוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך וגם מ"ש הט"ז שאם קרא לעמוד לאחר שיתחיל למפרע ממקום שהתחיל אותו שלפניו נמי אין נראה לי כלל דהא דאף מי שקרא שני פסוקים לא נחשב כלל לענין מנין החיובים שצריך לקרות כל אחד שלשה פסוקים מ"מ נתברכו הפסוקים לפניהם ולאחריהם ולא אמרי' האי טעמא דפסוקים לא נתברכו אלא גבי נשתתק בירושלמי פ' אין עומדין הביאו הרי"ף ס"פ בני עיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל ראשון וא"ת ממקום שפסק ראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם עיין פירושו בר"ן ובזה דווקא לא יתחיל ממקום שפסק דאף אם יברך ברכה ראשונה מ"מ פסוקים ראשונים נתברכו רק לפניהם אבל במי שקרא שני פסוקים אף שאינו עולה לחשבון המנוי' מ"מ נתברכו הפסוקים לפניהם ולאחריהם שפיר אלא העיקר בזה להלכה ולמעשה כמו שפסק המג"א דבחול או במנחה בשבת יקרא זה שנית ג' פסוקים ומברך לפני' ולאחריה אבל בשבת וכן בי"ט די"א דמותר להוסיף יקרא אחר מכאן ולהלן ג' פסוקים ובזה אין פיקפוק כלל מצד הדין וכן ראוי להחמיר אפילו אם קרא רק תשעה פסוקים כיון דלא סליק ענינא וגם אין פרשה זו זכרון היום צריך לחזור ולקרות כמו שכתבו התוס' הנלפע"ד כתבתי

שאלה צה

על בישול מי העלים שקורין ט"עי לדינא דגמרא הי' ראוי לברך בפ"א כמו במי שלקות דמבואר בש"ס דמיא דכולהו שלקי ככלהו שלקי וכן פסק בש"ע בסי' ר"ד סעיף ב' על מים שבישלו בהן ירקות מברך ברכה עצמה שמברך על ירקות ואף שפסק בש"ע גבי עשבי דדברי ועל שביתא שאנו קורין אינ"יס מברכין עליהם שהכל לפי שאינם פרי דלטעמא עביד להו ולא לאכילה וא"כ לפום ריהטא יעלה על דעתך לומר דהני טרפי דט"עי כיון דאינם ראוים לאכילה ולא נטעי להו אלא לטעמא לא עדיפי משביתא וכמונא לברך עליו שהכל אומר אני דמצידו תברא דהא מבעי' לן בש"ס בברכות דף ל"ט ע"א וז"ל אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי ככלהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבת' מאי למתוקי טעמא עבידא או לעבורי זוהמא עבידא ופשיט הש"ס דלמתוקי טעמא עביד להו ופירש"י למתוקי טעמא ומברכין על מי תבשילו ב"פ אדמה הרי להדיא דהשבת לא נטעי אדעתא דלאכול אותם בעינייהו אלא למתוקי טעמא עביד ולכך על השבת גופ' מברכין שהכל ועל מי השבת מברכין בפ"א א"כ במי הט"עי נמי כן אף דאין ראוין לאכול חיין ועיקר נטיעתן כדי ליתן טעם במים א"כ זה עיקר פרין וראוי לברך על מי הט"עי בפ"א וכן ראיתי הלכה למעשה מחכם אחד שבירך על מי הט"עי בפ"א והעולם לא נהגו כן ואפשר דסברי כיון דהני עלי אינם ראוים לאכילה כלל לא חשיבי עיקר הפרי וכמו גבי עלי הצלף דמברך עלייהו בפ"א משום שאינה עיקר הפרי כן חשבו שהעלי הט"עי נמי אינה עיקר הפרי ונחית חד דרגא וראוי לברך עליהם שהכל אבל לעיקר דינא הי' ראוי לברך בפ"א כנ"ל

שאלה צו

סוטה סוף פרק הי' נוטל האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה כו' כתבו התוס' וז"ל תימה כיון דאיגנבה אינה נמכרת בגניבתה א"כ אין ב"ד רשאין למוכרה דב"ד אין מוכרין אלא בגניבתו ובפ"ק דקדושין ממעטי רבנן מירצע אזנו אזנו שלו ולא אוזן של מוכר עצמו דדוקא מכרוהו ב"ד נרצע ואשה הואיל ואין ב"ד מוכרין אותה אנא ידענא דאינה נרצעת אמאי איצטרך לרבנן למילף מהעבד ולא אמה העברי' דאינה נרצעת עכ"ל ונפלאתי על בעלי התוספות דהתם דף י"ד אמרינן מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אינו נרצע ומשני מדמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ורצע אדוניו את אזנו אזנו שלו ולא אוזן של מוכר עצמו ואידך האי לג"ש אתי דנאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן מה להלן ימיני אף כאן ימיני ואידך א"כ לימא קרא אזן מאי אוזנו ואידך האי מבעי' לי' אוזנו ולא אזנה ואידך נפקא ליה מואם יאמר העבד ולא האמה ע"כ נשמע מזה דאי לאו מיעוטא דהעבד ה"א אוזנו ולא אזנה דמוכר עצמו נרצע ולכך איצטרך העבד למעט אמה וע"כ אזנו אתי למעט מוכר עצמו וק"ל והתוס' כתבו שם ד"ה ואידך לג"ש וז"ל וצריך שיהי' מופנה משני צדדים דאי אינו מופנה אלא מצד אחד איכא למ"ד דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת עכ"ל ובודאי דבריהם צריכין ביאור דמאי מופנה הכא אלא ע"כ צריכין אנו לומר דאף אם לא היה נכתב אוזן הייתי אומר מן הסברא שהרציעה היא באוזן ולא בשאר אברים משום דאוזן ששמע על הר סיני לא תגנוב כו' ובזה יובן דברי רש"י בחומש שנתקשה העולם לחבר דבריו דמפרש תחילה ורצע אדוניו את אזנו הימנית או אינו אלא של שמאל ת"ל אוזן אוזן לג"ש ואח"כ מפרש מה ראה אוזן לירצע מכל שאר אברים שבגוף אוזן ששמע כו' ולדברינו הדברים ברורים דמפרש תחילה אוזן אוזן לג"ש וע"כ מוכרחים אנו לומר דמופנה דא"כ איכא למיפרך כדכתבו התוס' וע"כ צריכין אנו לומר דאף אם לא היה כתוב אוזן הייתי אומר שירצע האוזן וע"ז מפרש ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר אברים כלומר מנ"ל לומר אוזן טפי משאר אברים שאתה אומר שהוא מופנה ומתרץ אוזן ששמע כו' ומסתמא הייתי אומר שירצע אוזן טפי משאר אברים וע"כ מופנה הוא משני צדדים ושפיר ילפינן אוזן אוזן בג"ש דמצורע שהוא ימנית וק"ל וכל זה דרך חידוד לתלמידים

שאלה צז

שנים נתעצמו לדין בעסק שכר שדכנות שהבטיח לו ראובן יתר על תיקון המדינה ט"ו ר"ט על חמש ר"ט נתן משכון ביד השדכון ועל עשרה ר"ט נתן ממרנא בח"י ועתה כשנגמר השידוך רצה לשחק בו ולא ליתן לו אלא כפי התיקון וזה אשר יצא מאתנו דמבואר בח"מ ס"ס רס"ד בשדכנו' אין לו אלא שכרו אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה בד"א בשלא נתן לו אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציא מידו ולכאורה כיון שנתן משכון וש"ח הוי כאלו נתן לידו ואין יכול להוציא מידו ואין לומר דמנה אין כאן משכון אין כאן דזה דווקא בקרקע איתמר והביא בח"מ סי' ק"ץ סעיף ט' הקונה מחבירו קרקע ופסקו הדמים והניח משכון עליהם לא קנה עד שיאמר קנה בגוף המשכון כפי מעותיך דהתם היינו טעמא לפי שקרקע ניקני' בכסף ואין כאן כסף שיכול לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לו וכו' בגופו אבל הכא כיון דנתן משכון למתנה גמורה נתכוון וזכה במה שהבטיח לו יותר על שכר שדכנות וכן מבואר בחלקת מחוקק סי' כ"ט ס"ק ט' שהביא דברי התוס' בשם ר"ת דאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה ואמר אל תחזור לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה ונראה דגם בקדושין כן ואין צריך שיאמר תזכה בגוף המשכון עכ"ל

אבל אחר העיון הטיב הדק לא דק כלל בעל הספר הנ"ל דבקדושין דף ח' ע"ב ד"ה מנה אין כאן כתבו התוס' וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו לא קנה המנה במשיכה המשכון ואין לחלק בין מתנה לקדושין ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אומר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזור לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה משמע דר"ת פליג אסברא קמייתא של התוס' וכן משמע בהרא"ש ריש קדושין וז"ל מנה אין כאן כו' יש מפרשין דהיינו דווקא בקנין אשה וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאלו זכה במתנה ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרק